בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארבעה דורות

"אנשים עדיין מסתכלים עלינו ברחוב – אשכנזייה ויוצא אתיופיה"

12תגובות
מדור ארבעה דורות

דוד־דרסלי אבטה 
בן 36, נשוי, גר במודיעין עם אשתו הדס וילדיהם איתן־אשטו, נטע־אמראץ' ולביא־בסדסלי. עו"ד בהכשרתו, ראש מטה מנכ"ל בחברה למתנ"סים וחבר הנהלה

ווביט אבטה 
בת 57, נשואה, גרה בירושלים עם בעלה גטו והילדים זיו, ישראלה, אקלאו, שלמה ומשה. מטפלת בבית אבות "הוד עמל" במעלה אדומים

איתן־אשטו
בן שבע וחצי, גר במודיעין עם ההורים. לומד בבית ספר "אבני החושן"

אבזהו פרדו
בן 94, נשוי, גר בהתנחלות אדם (גבע בנימין) עם אשתו וורק־עזריה. עבד כחקלאי ובשנים האחרונות מצייר

______________

ציניות במקום בית מקדש. ב–1984, יום שלישי, יצאו אבזהו בן ה–60 ומשפחתו למסע, והחלו לעבור מכפר לכפר. הכמיהה לירושלים, שם קוד לישראל כולה, לא השאירה מקום להתלבטויות. את ישראל תיארו לעצמם כפי שהיא משתקפת במקרא ובחג הסיגד (שנחגג השבוע): בית מקדש וארץ זבת חלב ודבש, "כזו שבה אפשר לאכול ממש מעט, כי מתמלאים מהר. האוויר עצמו ממלא", מסביר אבזהו. הפער הימם אותם. במקום אנשי האמת, אלה שפיהם ולבם שווים, פגשו במציאות: "אנשים ציניים אחד כלפי השני, חסרי כנות, אוהבים כסף ונעים סביבו". האם אבזהו היה מאוכזב? "לא מאוכזב כמו שמתפלל בשביל אותם אנשים שידעו להיות שמחים בחלקם ויאהבו אחד את השני".

במנהרת הזמן. ווביט ודוד הגיעו רק כמה שנים מאוחר יותר, מאדיס אבבה. דוד: "כשהמשפחה עזבה הייתי בן שלוש. גרנו בכפר של האבא, והיינו אמורים ללכת עם כולם, דרך סודן, אלא שהלשינו על מועד היציאה". על כן נאלץ הכפר של המשפחה לצאת למסע כמה ימים קודם. ווביט ודוד נותרו מאחור. ווביט: "אחרי זמן קצר סיפרו לנו שכולם מתו בדרך. במשך כמה שנים חשבנו שלא נשאר אף אחד. ואז הגיעו מעטפות עם תמונות וכסף מישראל. הסתכלתי בתמונות ולא האמנתי". דוד היה בן תשע כשהגיע לישראל. "כבר עבדתי בגיל הזה כרועה צאן, והרגשתי שנכנסתי למנהרת זמן ויצאתי 2,000 שנה קדימה. הכל נראה לי עתידני. אני זוכר את אחי ואותי מסתכלים בטלוויזיה במרכז הקליטה בנתניה ואומרים, 'איך יכול להיות שהאשה הזאת יושבת בפנים?' התפקיד שלנו היה לסגור את הפער עבור המבוגרים. הייתי הולך עם אבא שלי לבנק כדי לתרגם לו את מה שצריך, עם אמא לקופת חולים, עם האחים לאסיפות הורים. היתה לי ילדות מאוד שונה לעומת האחים הקטנים שנולדו בארץ".

הנאמנות לליכוד קשורה לעלייה, מסביר דוד. ווביט ואבזהו אומרים שהם אכן מצביעים לליכוד. דוד: "מנחם בגין ויצחק שמיר הם האחראים לעלייה, והצבעה לליכוד היא סוג של הכרת תודה". בבית של אבזהו תלויה תמונה של המשפחה לצד יצחק שמיר. דוד אומר שאצלו המצב כבר קצת אחר: "לי יש שיקולים נוספים. אני מצביע בעד מי שמקדם את הנושאים החברתיים. כל הנושא של הפער בין עשירים לעניים, בין המרכז לפריפריה. מנסים רק להרוויח כמה נקודות לבחירות הבאות, במקום לתת פתרונות. אין אסטרטגיה".

כוכבת בבית אבות. בכפר מאורה באתיופיה עבדה ווביט בחוץ בעיקר בניכוש עשבים וקוצים, עוזרת לאביה, עם או בלי תינוק על הגב. בבית היתה מבעירה מדורה, מבשלת, מכינה כלי אוכל מקש ובדים מכותנה. כשהגיעו ארצה, היו לווביט ובעלה כבר חמישה ילדים, ולכן נאלצו לצאת לעבודה מיד, עוד בטרם סיימו אולפן, ולא יכלו לרכוש מקצוע מסודר ("ווביט: "הייתי רוצה ללמוד רפואה"). דוד: "הם עבדו סביב השעון. לפעמים אבא היה עושה משמרת לילה, אמא יוצאת בבוקר, אבא נכנס, מירוץ סביב העבודה, כדי שיהיה מה לאכול". ווביט: "שבע שנים עבדתי כמנקה, אבל החומר עשה לי רע, הייתי משתעלת בלילות. ב–15 שנים האחרונות אני מטפלת בזקנים". דוד: "כולם שם רוצים שהיא תטפל בהם, היא כל כך מסורה, מתחרים עליה". אבזהו: "באתיופיה היתה יראת כבוד כלפי המבוגרים. כאן זה הפוך, המבוגרים הופכים לנטל". דוד: "אצל האתיופים לשלוח מבוגרים לבית אבות זה מביך בשביל המשפחה".

הצלחה מסחררת לפרויקט. בשישי האחרון סיפרו דוד ואיתן את תולדות המשפחה בכיתה של איתן. זו כבר השנה השלישית שדוד מבקר בגן ובבית הספר כדי לספר על קורותיהם. דוד: "הפרויקט 'סיפור על הדרך' הוא יוזמה שאשתי הדס ואני התחלנו לפני שלוש שנים. זה היה אחרי מחאת יוצאי אתיופיה בתל אביב, והבנו שהציבור בישראל לא מכיר את הסיפור של יהדות אתיופיה. רצינו שהילדים שלנו יהיו גאים בסיפור העלייה הזאת לא פחות מאשר בסיפור של עליות כמו זו של הדס, שהיא אשכנזייה. התחלנו לקיים מפגשים אצלנו, אחרי זה זה עבר לפייסבוק ואז פנו אלי מהחברה למתנ"סים ובנינו תוכנית. ההיענות היתה עצומה. לאחרונה התחילו להצטרף גם עדות אחרות שהסיפור שלהן יחסית מושתק — יהדות צפון אפריקה, פרס, עיראק, כורדיסטן. סוף־סוף לקהילות אחרות יש הזדמנות ללמוד מהקהילה האתיופית. זה מבחינתי החלום".

להיות נקודת חן. לפני שהכיר דוד את אשתו הדס, היה במערכת יחסים עם בחורה אחרת ("לא נוגעים, רק נפגשים! אנחנו ציונות דתית"), אבל הוריה לא הסכימו לפגוש אותו. "היו שם ממש אמירות איומות, 'מה ייצא ממנו, ותראו בחדשות איך הם מתנהגים לנשים שלהם'. הבנו שזה משהו שלא כדאי להיכנס אליו, ונפרדנו. אנשים עדיין מסתכלים עלינו ברחוב – אשכנזייה ויוצא אתיופיה. אבל רק לא מזמן הלכתי עם הדס, וחברה שלה אומרת לה, 'כל הכבוד לך!' כאילו, כל הכבוד על זה שהיא נשואה ליוצא אתיופיה. גם כשיצאתי לקצונה בדובדבן נתנו לי את ההרגשה שאני פלאח. יוצאי אתיופיה קשה בעניינים האלה יותר מלאחרים כי אין להם את האגרסיות שיש לישראלים. הם מחונכים לפתור הכל בדרכי נועם, להיות עדינים ומופנמים. גם את הבן שלי שואלים על ה'אבא החום'. מצד שני, לפעמים אתה נקודת חן על הפרצוף הלבן. מתקשטים בך. נגיד במפגשי תורמים, 'הנה, יש לנו את האתיופי שלנו, אנחנו מגוונים'". 

dorot@haaretz.co.il



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו