בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עתידות

רבבות מינים נכחדים. במבט על התמונה הגדולה, זה לא בהכרח רע

63תגובות
מהגר בעל כורחו: קרנף מצוי נישא במסוק מעל נופי דרום־אפריקה
Media Drum World / Alamy Stock P

באמצע שנות ה–90 הביקוש הגובר לתפוחים יצר בעיה לחקלאים במחוז מאו שבחבל סצ'ואן הסיני. הדבורים שהאביקו את הפרחים החלו להיעלם מהמחוז המשופע במטעים, כפי שקרה במקומות רבים אחרים בעולם. אלא שהחקלאים הסינים מצאו פתרון לבעיה: הם החליפו את הדבורים בפועלים, שנדרשו לטפס על סולמות ולהאביק פרח־פרח באמצעות מברשת — מאות פרחים לעץ, אלפי עצים למטע.

עיתונאים מהמערב שסיקרו את האבסורד הסיזיפי תיכננו לחזור עם סיפור אקולוגי־מוסרי על בני אדם שהורסים את הטבע ונאלצים לשלם את המחיר. אלא שהתברר שהתוצאה מורכבת יותר: בתוך שנים ספורות התפוקה בגידול התפוחים זינקה ב–30%–40%. דבורים הן בררניות, ישנות לא מעט, שונאות קור ולא עובדות בגשם. הסינים, לעומת זאת, הם סינים: יסודיים ויעילים לאין שיעור, עם מוסר עבודה מופתי לעומת הדבורים. יתרה מכך, הכלכלה של האזור כולו שיגשגה, כי מקומות העבודה החדשים שנוצרו הגדילו את הצריכה ויותר כסף החל להתגלגל. הרס האקולוגיה הטבעית של מטעי התפוחים התברר כדבר הטוב ביותר שקרה לתפוחים, לחקלאים ולכלכלה האזורית.

אז אפשר לוותר על הדבורים? זו מסקנה מסוכנת, כמובן. המערכת הכלכלית תנודתית למדי. הפריחה במחוז מאו הביאה לעלייה ברמת החיים ולעלייה בלתי נמנעת במשכורות, עד שנעשה פחות משתלם לשלם לבני אדם לעשות עבודה של דבורים. במילים אחרות, אפשר לשים תג מחיר על עבודת הדבורים היום, אבל הוא לא יהיה רלוונטי מחר.

אלא שהסיפור הזה מעלה שאלות רחבות יותר: על אילו מינים כן נוכל לוותר? מה יהיה עתיד המערכות האקולוגיות שיקרסו כתוצאה מהיעלמות בעלי החיים שמקיימים אותן? האם העושר הביולוגי בכדור הארץ בהכרח יצטמצם בעקבות האובדן הזה?

במבט ראשון, השאלות האלה מעוררות תמיהה. לא פלא שהן בקושי נשמעות בשיח על המשבר האקולוגי. העמדה הרווחת היא שעלינו לעשות כל מה שביכולתנו כדי לשמר את המינים שמצויים בסכנת הכחדה. הצרה היא שלפחות 10,000 מינים נכחדים מדי שנה, ויותר מחמישית מהמינים המוכרים לנו נמצאים בסכנת הכחדה. למעשה, חוקרים רבים מזהירים שאנחנו כבר בעיצומה של ההכחדה הגדולה השישית בתולדות כדור הארץ, כשהאחרונה היתה זו שהעלימה את הדינוזאורים.

הגישה המזהירה מהכחדת מינים אמנם מחוללת זעקה אותנטית מול האפוקליפסה שבפתח, אך היא לא נותנת פתח לתקווה. לכאורה, חייבים להתעורר ולהשתנות על מנת לעצור את הקטסטרופה שמתממשת לנגד עינינו. אלא שבפועל, כבר כיום ברור לכל שאי־אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. הסדר לעולם לא יושב על כנו.

שגשוג מפתיע

גישה אלטרנטיבית יכולה להסיט את הדגש מהצלת מינים לטובת טיפוח העושר הביולוגי בכללותו. אמנם ברור לכל שישנם מינים שחשובים יותר לאדם מאחרים. איש אינו רוצה לחיות בעולם ללא דבורים, שהן עדיין המאביקות העיקריות במגוון רחב של גידולים, וחשוב להמשיך לחקור את הסיבות להיעלמותן. בד בבד, אי אפשר לבחון את ערכו של כל מין דרך החור של הגרוש, או לחלופין לקדש אותו מעצם החשש מפני הלא נודע. רמת המאקרו, העושר הביולוגי הכללי, חשובה לא פחות. הגנה על העושר הזה היא הגנה על טווח האפשרויות בעולם, פשוטו כמשמעו: יופי מגוון, פיתוח תרופות מצמחים, גילוי חומרים חדשים, השראה מאסטרטגיות הסתגלות יצירתיות ועוד.

לכאורה זו סתירה: איך אפשר להגן על העושר הביולוגי כשמערכות אקולוגיות קורסות בקצב מסחרר? אלא שבמקביל להכחדת המינים המתמשכת, כדור הארץ בעידן האדם חווה שגשוג מפתיע של מינים חדשים — כך טוען כריס תומאס, חוקר באוניברסיטת יורק. בספרו "יורשי הארץ: כיצד משגשג הטבע בעידן של הכחדה", המבוסס על מחקר שנמשך כמה עשורים, מסביר תומאס כיצד השינויים הסביבתיים שלהם אחראי האדם עודדו התפתחות של מינים שטרם נראו קודם לכן. לצד זאת, הוא מראה כיצד הגירה של מינים הביאה להתפתחות מערכות אקולוגיות שלא היו קיימות לולא ההתחממות הגלובלית. הסיבות לכך הן מגוונות. המרכזית שבהן היא גם הפשוטה ביותר: יותר מינים מעדיפים חום מאשר קור.

העובדה שמינים חדשים נוצרים ומינים אחרים נודדים אינה בגדר גילוי חדש כמובן. אך המחקר של תומאס מציע כי קנה המידה והמהירות של התהליכים הללו עולים בהרבה על תחזיות הביולוגים. למעשה, הוא טוען כי במערכות אקולוגיות רבות ישנם יותר מינים חדשים מאשר מספר המינים שנכחדים בממלכת החי והצומח גם יחד!

כצפוי, ספרו של תומאס התקבל בקרירות. הוא מדיף אופטימיות שאינה הולמת את רוח התקופה. אולם מסקנתו רחוקה מלשקוע בשאננות בסגנון "לתת לטבע לעשות את שלו". להפך, יש לקחת אחריות ולהכיר בהכחדה, טוען תומאס, אך לשנות את אופן ההתמודדות עמה. מבחינתו, גישת "כיבוי השריפות" שמזעיקה אותנו להציל כל מין בסכנת הכחדה היא גישה אידיאליסטית מצמיתה. לא רק משום שהיא נידונה לכישלון, אלא משום שהיא מפריעה לבעלי החיים להסתגל לשינויי האקלים הבלתי נמנעים.

ניקח לדוגמה את המאמץ של מדינות למנוע הגירת מינים כדי לשמור על המערכות האקולוגיות שעלולות להיפגע מכך. לפי תומאס, החשש הזה מוגזם להחריד. לשיטתו, קשה אמנם לצפות את כל ההשלכות של הגירת מינים, אך למעשה, עלינו לעודד ניסויים בהגירה שכזאת, משום שכל הסימנים מצביעים על כך שתרומתה האקולוגית עולה על הנזק לאין שיעור.

תומאס אינו לבדו בוויכוח הזה. לצדו עומדים גם פיטר קרייבה, המדען הראשי של החברה לשימור הטבע, וג'ון הוקסטרה, המדען הראשי של הקרן העולמית לשימור חיות בר. המשותף להם הוא ההכרה בחשיבות שימור העושר הביולוגי, והסברה שאין מקום לחשש מופרז מהשינויים שאנחנו עדים להם. הם מציעים להחליף את אסטרטגיית השימור, שמתמקדת בעולם הולך נעלם, באג'נדה שמאמצת את האקולוגיה הדינמית. לפי גישתם, יש לוותר על חריקת הבלמים מול השינוי ולנהל אותו תוך כדי תנועה. בינתיים אלה קולות שטובעים בקקופוניה של בכייה לדורות. אך חשוב להקשיב להם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו