בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לך תאמין לחברים

תגיד תודה שאתה לא כאן, אומרים לי החברים הישראלים שלי. ואני תוהה, המצב באמת כזה חמור או שהם פשוט לא רוצים לראות את הפרצוף שלי שוב?

63תגובות

אני לא אוהב את הקיץ, אפילו באילינוי. אולי זה בגלל השיר ההוא של סי היימן ששמעתי בילדותי ואימצתי ממנו רק את החלק הראשון שמבטיח שמלחמות לא קורות בחורף. לחלק השני כבר לא האמנתי, אף פעם לא חם מדי בשביל לשנוא. וייתכן שזה בגלל פסטיבל הקולנוע בירושלים שאהבתי כל כך עד שהתחיל לבשר מלחמות ועוד דם. ואולי מפני שהמונדיאל שפעם חיכיתי לו מדי ארבעה קייצים בהתלהבות גדולה, הפך בעשורים האחרונים לעוד אות למלחמה.

לפעמים נדמה לי שהתרחקתי כל כך שאני כבר לא באמת יודע מה קורה בארץ. כך, לדוגמה, רק השבוע שמעתי לראשונה על סטטיק ובן אל. לעתים אני דווקא מרגיש שאני ממשיך לחיות שם, בירושלים, קורא את החדשות ומדמיין את העיר, מה היה קורה אילו הייתי שם, האם הייתי מפחד לשלוח את הילדים לקייטנה? האם הייתי מעז לבקר בירושלים המזרחית עם ילדי שפעם דיברו ביניהם עברית? איך הייתי מרגיש ברמזורים כשהייתי מפנה לרגע את ראשי ונתקל במבטי הנהגים האחרים?

איור של סייד קשוע עם סטטיק ובן אל

האם השבוע היו הבעותיהם של חברי לעבודה, השכנים והמכרים דורשות ממני לגנות? אוי, כמה ששנאתי את הדרישה לגנות. כל ערבי באשר הוא עליו לגנות, עליו להרגיש אשמה. ולא דורשים מהערבים לגנות מפני שמאמינים להם ולדברי הגינוי שלהם, הרי אחד בפה ואחד בלב אלה, אבל הגינוי לפחות מדגיש את הכניעה שלהם, את ההשפלה. "תגנה, קדימה, שב, שב תגנה. ילד טוב, ילד טוב".

אז איך ירושלים? אני שואל מדי פעם את החברים, ואיש מהם לא מתגלה כאיש בשורה. "וואללה, מה אני אגיד לך, תגיד תודה שאתה לא כאן", זאת התשובה הקבועה של יהודים וערבים. לעתים אני מרגיע את עצמי שהמצב לא חמור עד כדי כך וחברי מנפחים את המציאות, משום שאיש מהם אינו שש לראות את הפרצוף שלי שוב בסביבה. הרי תמיד היה קשה, ואיכשהו תמיד, כמעט תמיד, הצלחתי למצוא פינה שתספק אשליה של יציבות ותעניק נחמה.

"ומי קבע שאתה צריך לגור בירושלים", אמר לי חבר ישראלי כששתינו בירת פרידה רגע לפני שהוא עולה לטיסה חזרה אחרי שנת שבתון, "בוא אלינו ליסעור".

"מה יסעור?"

"אחלה מקום, על אדמות אל־בירווה".

"של מחמוד דרוויש?"

"בדיוק", הוא אמר, והראה לי בנייד מפה של ארץ שניתנת להרחבה בתנועת בוהן ואצבע, "אתה רואה, כאן היה אל־בירווה".

"קיבוץ?"

"כן. מה אתה צריך את ירושלים? אני בטוח שאתכם יקבלו שם, זאת אומרת כמעט בטוח, לא יודע, כדאי לנסות".

"לא יודע".

"בכל מקרה אתה חייב לחזור, אתה מוכרח לחזור. ותעשה טובה אל תספר לאשתך שאמרתי את זה, אני יודע עד כמה היא לא רוצה".

בקיץ אנשים עוברים, ומדי שנה חברים נוטשים לטובת משרה יותר טובה, או מזג אוויר יותר נוח. מדי פעם יורד כאן גשם חזק בלי שום התראה מראש, ולעתים בשעות אחר הצהריים משתוללות רוחות עזות במשך כמה דקות ומחרבות את הגינה. לפני שבוע הטרמפולינה האימתנית של הילדים התעופפה, הפילה את גדר הגינה ושלושה מוטות ברזל שהחזיקו את הרשת ננעצו בקיר של בית השכנים. מלבד זה לא קורה דבר בקיץ, עד פסטיבל התירס המתוק באמצע אוגוסט, שאני מחכה לו בשקיקה.

"זו עיירה משוגעת", אמרה נהגת האובר שהתנצלה על שדיברה בטלפון כשנכנסתי לאוטו שלה, "אני כל כך מצטערת אדוני, הייתי חייבת לדבר עם חברה שלי, היא נפצעה קשה בתאונת דרכים".

"אני מקווה שהיא בסדר".

"היא תהיה בסדר, נהגת מטורפת על אלכוהול וכנראה גם סמים דרסה אותה כשחצתה את הכביש. כל כך מסכנה, זה נורא, שברה את הרגל, את האגן ושתי צלעות. מסכנה. אנשים כאן נוהגים כמו מטורפים", אמרה הנהגת ואני לא ידעתי על מה היא מדברת בכלל, הנהגים כאן כל כך אדיבים עד שאני מרשה לילדה שלי לנהוג לבד שבוע אחרי שקיבלה רישיון נהיגה. לעולם לא הייתי מרשה את זה, לא בירושלים ולא בטירה. אולי ביסעור הייתי מרשה לה לנהוג לבד, אבל לא בטוח.

"הו ועוד איך אדוני, אנשים כאן נוהגים כמו משוגעים, תראה תראה", היא הצביעה על אוטו שנסע לפנינו במרחק של רבע מייל, "הוא פנה ימינה בלי איתות, זה לא מטורף? והחברה שלי כל כך מסכנה, אלוהים, רק לפני שנה היא איבדה את הילדה שלה, בת שש".

"אוי, מצטער לשמוע".

"כן. סיפור אכזרי, בטח שמעת עליו, כי הוא בכל מקום בעיתונים המקומיים".

"לא, אני לא קורא עיתונים כאן".

"סיפור קשה, אתה מבין, רק לפני שנה, ועכשיו ילדה שיכורה דורסת אותה, בדיוק כשהתחילה להתאושש ממות הבת שלה, סיפור משוגע. בסוף גילו את הגופה של הילדה כשראשה מגולח לגמרי באגם בג'ורג'יה, ואלוהים יודע כמה זמן היא היתה באגם עד שמצאו אותה מתחת לאיזה גשר. האבא שלה רצח אותה וזרק אותה יחד עם החברה שלו לאגם. בת שש, היית מאמין, ועכשיו היא נדרסת. עיירה משוגעת אני אומרת לך, אני לא מבינה איך אנשים חיים כאן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו