בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוורמונט גיליתי שאפשר גם אחרת

על שפת האגם בוורמונט גיליתי איך זה לצאת לטיול בלי לחשוש ממדיניות בית המלון ביחס לערבים, ובלי להיות מוטרד מהמבטים של הנופשים האחרים

119תגובות

אתמול חגגתי יום הולדת 42, אי שם בעיירה קטנה ויפהפייה ביערות ורמונט. בצהריים נסענו לאחד האגמים הקסומים, לא רחוק מהפונדק שאליו הגענו לאחר ביקור במפלי הניאגרה. כשהגענו לחוף, הילדים ביקשו לשכור סירה. אני אמרתי שזה מסוכן, שאני לא יודע איך מפעילים סירת מנוע, שלא לדבר על משוטים, שייקח לי חצי שעה רק לצאת מהמרינה הקטנטנה ושבחיים לא אצליח לתמרן בין סלעים ומפלצות ים, ושבטח נתנגש באחת הסירות השטות באגם, או שאופנוע ים יתנגש בנו במהירות שיא.

למזלם של הילדים, לטיול התלווה מרצה ישראלי שהגיע לבקר באחת המכללות היותר מוכרות של ורמונט. "תגיד לי אתה רציני?" הוא שאל כששמע אותי מתחנן בפני משכיר הסירות שלא ירשה לי לעלות על סירה כי אין לי ניסיון וכמעט בטוח שארסק אותה. "לי יש ניסיון", קבע החבר הישראלי ואני קיוויתי שבאמת יש לו, שהוא שירת באיזו ספינת חיל הים או לפחות צלל אי שם עם אנשי הצפרדע.

החבר הישראלי באמת ידע לשלוט בסירת המנוע ולהביא אותה ללב האגם. הוא נתן לילדים לנהוג בסירה, מלמד אותם כיצד להשתמש בעדינות בידית של המנוע ואיך מתמרנים קדימה ואחורה עם ההגה, כך שנשוט ליד החופים ונעבור בין שני איים קטנים שמקשטים את האגם. "מה אתם עושים על הסירה", צעקו לעברנו כמה אמריקאים שעצרו את סירתם בלב האגם וקפצו למים, "המים נהדרים, קדימה לקפוץ פנימה".

"אתם לא קופצים לשום מקום", ציוויתי על הילדים.

"אבל למה אבא", הם ניסו.

מדור של סייד קשוע

"כי ערבים וים זה עובד אחרת, אנחנו לא אמריקאים", אמרתי בנחישות שלא הותירה להם מקום להוסיף ולהתמקח, "כשנחזור לחוף תוכלו לשחות במקום השחייה המוסדר".

"אפשר אחרת", אלה היו שתי המילים שהידהדו בראשי כשישבתי לאחר מכן על כיסא חוף והבטתי בילדים שוחים להנאתם באגם. "אפשר אחרת" ולאו דווקא בשל הטיול המשפחתי ומסע הדרכים שאליו יצאנו לפני כשבוע. אני יודע שאפשר אחרת משום שאני מרגיש שאפשר אחרת, גם אם איני יכול להסביר במילים. אפשר אחרת, כשאותה תחושת פחד תמידית מהישראלים אינה קיימת. כל ישראלי זר הוא איום עד שיוכיח אחרת. בישראל תמיד אתחבא, אסתתר, אחשוש ואפגין ידידות שמטרתה להבהיר שאני לא כיתר הערבים, בתקווה להימנע מצרות ומאלימות שמוכרחים תמיד לצפות להן. אפשר אחרת, כשיוצאים לטיול ולא חוששים ממדיניות בית המלון ביחס לערבים, כשלא חושבים כל העת כיצד יתר השוחים בבריכה מסתכלים על הערבים. אפשר אחרת, כשיושבים ליד האגם ולא מביטים סביב כדי לוודא ששום סכנה אינה אורבת לילדים. לא איש ביטחון ולא נער עם סכין.

אפשר אחרת, אני יודע גם כשאני לא באמת יכול להסביר. לא שחסרות צרות בארצות הברית. הנשיא מתנהג כמו בטלנובלה, בעלי השוק חונקים את הפועלים, העוני מציץ מכל עבר ועל האנשים לעבוד במרץ על מנת לשרוד בתנאי מחיה הולמים. אבל אפשר אחרת כשהאיום הקיומי, ההפרדה הגזעית, האלימות הפוליטית, השליטה בעם אחר שלעולם תביא אלימות, אינם חלק משגרת החיים. אפשר אחרת, וזו הקלה גדולה עד כדי כך שאני מפחד להגיד זאת בפה מלא, מתוך אמונות תפלות והחשש שהשטן שומע.

אפשר אחרת, עכשיו אני יודע. ולאחר שמבינים שאפשר אחרת, כמה גדול החשש מאותו היום שבו ניאלץ להחזיר את הילדים למקום שבו עדיין אי אפשר אחרת. אפשר אחרת, בלי הפחד, תחושת ההשפלה, היחס האדנותי המתנשא והמשפיל והמדיניות שמטרתה להנציח פערים. אפשר אחרת, כשאתה לא מרגיש שאתה נמנה עם הכבושים. לא, ארצות הברית אינה גן עדן, אבל החיים כאן, לפחות אלה שלנו, טובים הרבה יותר.

אין לי ספק שאפשר אחרת. אני משוכנע שזו תהיה תחושת הקלה גם ליהודים ברגע שלא יצטרכו למלא את תפקיד האדונים, החיילים, השוטרים, העוקרים והמדכאים, בין אם בלית ברירה ובין אם כי אינם יכולים לדמיין בכלל אפשרות אחרת, והכיבוש נראה להם כמרכיב קיומי, חלק בלתי נפרד מהחיים באשר הם חיים.

מוורמונט נסענו ללבנון, ניו המפשייר לבנון. איש אחד בתחנת הדלק, שראה כי הלוחית של הרכב היא של מדינת אילינוי, צעק לעברנו כשהוא מנופף בידו, "ברוכים הבאים לניו המפשייר". ונופפנו לו בחזרה, "תודה רבה אדוני". ובערב יצאנו להנובר הסמוכה לאכול ארוחת ערב עם חברים ישראלים שלאחר שמונה שנים עוזבים משרה באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית. סיבות משפחתיות, הורים, אחים וגעגועים. "אני כל כך מפחד", אמר החבר הישראלי שכבר שילח את תכולת חייו הבוגרים במכולה וילדיו יתחילו את שנת הלימודים הקרובה בבתי ספר ישראליים. "אני כל כך מפחד", והוא לא צריך להגיד שהוא מפחד כי רואים לו בעיניים כמה שהוא מפחד.

"אתה חושב לפעמים לחזור?" הוא שאל אותי, ואולי חיפש היגיון בהחלטה שלו.

"אני אחזור כי אני רק אורח", עניתי לו, "והחוזה שלי נגמר בעוד שנה".

"אבל אם תקבל משרה כאן אתה תשקול בכל זאת לחזור?"

"לא", עניתי לו. "אם אמצא כאן עבודה אני לא אחזור".

"כן, אה. אתה לא יודע כמה שאני מפחד, והילדות, אלוהים, איך הן יסתדרו שם, יאכלו אותן בלי מלח, הן לא רגילות. טוב, נראה, נראה, מה אני אגיד לך. ואשתך רוצה לחזור?"

"ממש לא. לה זה הרבה יותר ברור ממני".

"והילדים?"

"לא. הם מתגעגעים למשפחה ולחברים, אבל הם מעדיפים כאן. מלבד הקטן שלא יודע מה זה כאן ושם, הגדולים אומרים את זה בפירוש".

"אתה מבין מה הכי קשה בלחזור?" שאל החבר שלי ושפתי דיקלמו את התשובה ביחד איתו, "הכי קשה זה כשמבינים שאפשר אחרת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו