בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה לא רציתי שבני ישחק כדורגל

הסיפור העצוב של נעלי האדידס שלי, או למה לא רציתי שבני ישחק כדורגל

21תגובות

השבוע בדרכי לחנות הספורט של דיק שמעתי ברדיו כי הנשיא מאיים לקרוע לצפון קוריאה את הצורה ולהמיט עליהם אסון. אוי אלוהים, חשבתי, הוא עוד עלול להשתמש בניוקס, כמו שהוא אוהב לקרוא לפצצה האטומית, נגד איראן או נגד צפון קוריאה או מישהו מ"האויבים שלנו" (צמד מילים שהאמריקאים מרבים להשתמש בו). האויב, לרוב, הוא מעין דמות הוליוודית תאבת דם, עוטה סחבות או חבושת כובעים קומוניסטיים, המונעת מרוע מוחלט שמצדיק את הפעלת הניוקס.

"מה אבא, יש מלחמה?" שאל בני האמצעי כשהרשיתי לו בפעם הראשונה לשבת במושב הקדמי. "לא", אמרתי, "אלה רק משחקים שהפוליטיקאים אוהבים". אחרי הידיעה שעסקה בצפון קוריאה, סיפר שדרן החדשות על זריקת פצצה לתוך מסגד במינסוטה, ואמר כי הנשיא טרם גינה את הפיגוע. הבטתי על בני והוא לא אמר דבר, רק בהה קדימה.

נסענו לחנות הספורט כי הבן שלי ביקש להצטרף למועדון כדורגל מקומי, והיינו צריכים לקנות לו נעלי כדורגל ומגיני ברכיים. את המדים קנינו מהמועדון, שגבה מאה דולר על שתי חולצות ושני זוגות מכנסיים. "סוקר" התחלנו לקרוא כאן לכדורגל באופן טבעי. ניסיתי ללא הצלחה להיזכר בפעם האחרונה שבה צפיתי במשחק כדורגל מאז שהגענו לארצות הברית. אולי הספקתי לצפות במחצית באליפות אירופה? לא בטוח. "בשביל מה?" היתה התגובה המיידית שלי כשלמדתי על בקשתו של בני להצטרף למועדון כדורגל, "מי צריך כדורגל בכלל?"

מדור סייד קשוע

"עד שהוא מוכן לעשות משהו מחוץ לבית? עד שסוף־סוף יש לו הזדמנות לשחק עם ילדים אחרים ולהזיז את הגוף, מה הבעיה שלך בדיוק?" אמרה אשתי.

הבעיה שלי היא שאהבתי מאוד כדורגל כשהייתי בגילו של בני. כשהייתי ביסודי ובחטיבה הייתי מקדים מדי בוקר על מנת לשחק כדורגל בחצר. כל יום, במשך שנים, מלבד ימים גשומים במיוחד שהפכו את חצר בית הספר לביצה. מגרש הכדורגל הבית־ספרי היה משטח חולי וגלי, והשערים היו אבנים שערמנו כקורות. זה הוליד הרבה ריבים וצעקות סביב השאלה אם הכדור נבעט גבוה מכדי להיחשב לשער לגיטימי, ואם כדור שפוגע בערימת האבנים נחשב לשער או נפסל. לפעמים שיחקנו בסנדלים, לרוב יחפים. אסור היה לשחק בנעלי בית הספר כי הן היו נקרעות מהר מאוד בגלל הבעיטות, והן צריכות להחזיק מעמד לפחות שנה שלמה לפני שההורים יסכימו לקנות חדשות.

כשהייתי בכיתה ד', דוד שלי נסע לבקר את בנו שלמד רפואה בגרמניה וחזר עם מתנות. לי הוא הביא נעלי כדורגל של אדידס. לא האמנתי, זה היה מעין חלום. לא רק שיהיו לי נעליים למשחק, אלא שהן יהיו של אדידס, הכי טובות בעולם. ואלה באמת היו נעליים מיוחדות, עם פקקים שאפשר להבריג החוצה כשהם נשחקים ולהחליפם בפקקים חדשים שהיו בשקית הגרמנית של הנעליים. הבעיה היחידה היתה שהנעליים היו במידה 42, ואני נעלתי אז מידה 36. לא עלה אז בדעתי שהדוד שלי בכלל לא חשב עלי בעת הטיול, שהוא קנה את הנעליים למי מבני ביתו וכשהמידה לא התאימה העביר אותן להורי. בכל מקרה, תחבתי גזרי עיתונים לתוך הנעליים ונעלתי אותן לבית הספר מדי יום. כל הילדים קינאו בי. זה לא היה חשוב בכלל שהנעליים היו של מבוגרים, כולם רצו אדידס עם פקקים מתברגים. הנעליים הכאיבו לי מאוד, יכולתי להרגיש אותן מכרסמות את גיד האכילס ואת העיתונים מפצחים את אצבעות הרגליים עם כל בעיטה. כל כך רציתי לגדול ושהרגליים שלי יגיעו למידה 42, כי ידעתי שלעולם לא יהיו לי נעלי אדידס אמיתיות כמו אלה. כשהגעתי כבר למידה 40 והתגברתי על הכאבים ברגליים, נרשמתי למועדון הכדורגל המקומי, "ילדים ב'" קראו לזה. שם שיחקנו במגרש גדול, שבחלקים ממנו אפילו ביצבצה לעתים פיסת דשא.

זה היה כל כך שונה ממשחקי בית הספר והשכונה. שם, עם ילדים זרים מכל הכפר, גיליתי שאני לא רץ מהר, שאני שמן, שהבעיטה שלי חלשה ושאין לי כושר לרוץ מגרש שלם פעמיים. ישבתי על הספסל במשך שנה שלמה בתקווה שמשהו ישתנה, שיקרה איזה נס. הרי ידעתי לשחק בבית הספר ולא הבנתי מה השתנה. כשגיליתי שצוחקים עלי מפני שאני לא מבין שאין לי מקום בקבוצה, לא חזרתי למגרש. את נעלי האדידס זרקתי לפח והפסקתי לשחק גם בבית הספר.

"אלה יפות", הצביע הבן שלי על נעלי אדידס.

"נייקי הכי טובות".

"אתה חושב?"

"והכי חשוב, הן חייבות להיות הכי נוחות בעולם. אתה לא תצא מהחנות עד שלא תרגיש בטוח במיליון אחוז שבחרת את המידה הכי נכונה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו