בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה יותר חשוב, כסף או אהבה

רציתי לשבת ולכתוב טור על ראש השנה, אבל עשיתי טעות ושוב התווכחתי עם אשתי. נחשו מי ניצח

55תגובות

רציתי בכלל לכתוב על ראש השנה, שזה החג היהודי היחיד שאני מחבב. לא בשל יהדותו אלא משום שראש השנה היה החופש הראשון שבו חזרתי הביתה לטירה מהפנימייה. בגלל ראש השנה התבקשתי השבוע להגיש את הטור בבוקר יום שני במקום בבוקר יום רביעי. גיליון החג שיבש לי את המחשבה משום שאני עובד בדפוסים קבועים, וכל שינוי מרעיד לי את אמות הספים. מאז שעברנו לאמריקה אני מקפיד להיכנס למיטה מוקדם מהרגיל בימי שלישי, לכוון שעון לשתיים אחר חצות ולהתיישב לכתוב את הטור במטרה להגיש אותו עד שמונה בבוקר, דהיינו ארבע אחר הצהריים שעון הארץ. אבל הדד־ליינים של החגים שברו את השגרה, מה גם שהפעם יש לי טיסה שממריאה בשש וחצי בבוקר, דבר שמחייב אותי לצאת מהבית בחמש, כלומר להתעורר בארבע לפנות בוקר בשביל להתארגן. שעה, זה הזמן המינימלי שדרוש לי להתכונן לכל יציאה. בין אם לשיעור, לשתות בירה או לטיסה.

בניגוד לתוכניות, הצלחתי להגיע לטור רק בשבע בערב, דבר שהרס לי את התוכנית להיכנס למיטה בתשע כדי להבטיח לעצמי שבע שעות שינה. אחרי הכל רציתי להיות כשיר להרצאה אחר הצהריים בקולג' על גבול קנדה, שאליו אגיע לאחר שתי טיסות ונסיעה בת שלוש שעות במכונית. בכל אופן, תיכננתי לכתוב על ראש השנה ופתחתי קובץ חדש במחשב, אבל כל מה שעשיתי בתום בהייה של שעה במסך היה לשמור את הקובץ בשם "ראש השנה".

בשמונה, השעה שבה הילדים נכנסים למיטה, החלטתי לעשות הפסקה קצרה. נכנסתי לחדר שבו ישנים הבנים, נישקתי את בני הקטן שכבר לבש פיג'מה ושכב במיטה. ריח של זיעה חריפה תקף את הנחיריים שלי כשנישקתי לו את הראש.

שתי ציפורים

"לא עשית לו מקלחת?" אמרתי לאשתי. אני מודה שזה היה בטון מאשים.

"מה אמרת?" היא שאלה, וידעתי שהסתבכתי קשות. איזה מטומטם, אני לא לומד מטעויות. וזה לא חלילה שאשתי מאיימת או תוקפנית, אבל אני תמיד אחוש אשמה. אני מרגיש אשם בכל פעם שאני רואה אותה טורחת סביב עבודות הבית. נכון, היא גם נותנת לי להרגיש אשם, אי אפשר לפספס את המבט. אני מרגיש אשם בכל פעם שהיא מבשלת, אני מרגיש רע כשהיא מכינה ארוחת בוקר בסופי השבוע, מנקה את הבית ועושה קניות. "נו בשביל מה?" אני אומר ללא שליטה, "ניקח עוזרת".

"והכסף?" היא תמיד עונה, "הרי כל היום אתה בוכה שאין לנו כסף, ושאני לומדת ולא עובדת ומכניסה משכורת".

"מעולם לא אמרתי דבר כזה", אני מתגונן לפעמים.

"כן. אבל המבט", היא תגיד, "אי אפשר לפספס את המבט".

"בוא חמוד שלי", אמרתי לבן שלי, "בוא, אבא יעשה לך מקלחת", ניסיתי למזער נזקים כשגררתי את הבן שלי לחדר האמבטיה בזמן שהוא צועק שלא מתקלחים אחרי פיג'מה.

"מה אמרת?" אמרה אשתי.

"כלום", עניתי לה, "פשוט, את יודעת, אני צריך איכשהו לסיים טור ובחמש לצאת לשדה ה..."

"את זה אני מבינה", היא אמרה, "אבל אתה האשמת אותי בכך שלא עשיתי לו מקלחת, כאילו ברור לך לחלוטין שזה התפקיד שלי".

"אני כבר לא יודע מה התפקיד שלך", אמרתי, יודע היטב שאצטער על כך. לא היה מקרה אחד בעשרים השנים שאנחנו חיים ביחד שבו ניצחתי בוויכוח עם אשתי. אבל ייתכן שהרגשתי ביטחון ביום שבו עשיתי כביסה, שטפתי כלים ודאגתי לארוחת צהריים (שאמנם קניתי). אולי גם חשבתי שריב יביא לי רעיון יותר מוצלח לטור מאשר סיפור על ראש השנה.

"הכסף?" היא שוב אמרה, "קדימה, תחזור על המנטרה הקבוע שלך על הכסף וההכנסה ושאתה מפרנס, שוכח איך בכלל קרה שאתה הפכת למפרנס".

הפשטתי את הבן שלי והכנסתי אותו למקלחת. נראה שהוא דווקא התחיל ליהנות מצפייה בשני ערבים שרבים מולו בשפה שמבחינתו אינה קשורה אליו כלל.

"לא לזה התכוונתי", אמרתי לאשתי. רציתי להגיד לה שאני יודע כמה הלימודים שלה תובעניים, ושעבודות הבית מתישות אותה, אבל שגם אני עייף, שאני מותש לגמרי. שאתמול נכנסתי לישון אחרי אחת בלילה בגלל ראיון שיתאים לשעון ישראל, שבשש קיימתי שיחת סקייפ ראשונה בת שעה עם צוות כותבים מהארץ ובשבע וחצי עוד שיחה ארוכה עם כותבים על פרויקט אחר. וזה בכלל יום ראשון, וחופש.

רציתי להגיד לה שאני יודע כמה היא עובדת קשה, אבל לפעמים אני מרגיש שאני עומד להתמוטט פיזית, שאני בקושי ישן ארבע שעות בממוצע בלילה, יותר מרוב דאגה מאשר בגלל עבודה, ואם היא חושבת שאני עושה את העבודה לשם הסיפוק העצמי היא טועה בגדול. אין שום סיפוק עצמי בשלוש משרות מלאות, שלא לדבר על למצוא זמן להוציא ספר כל עשר שנים. והלוואי שהיה לזה ביטוי של רווחה כלכלית. כן, אנחנו חיים בסדר, חיים טוב, כי מלמדים אותנו להשוות את עצמנו לחסרי המזל ולהגיד תודה שאנחנו לא חיים באשפתות, אבל יותר מחצי הכנסה הולכת למסים, ואני כל היום מחשב את עלויות שכר הלימוד של הילדים, ואת המחשב בן השש שנים שנתקע מדי שעה אני לא מעז להחליף, והשבוע כמעט בכיתי כשבמוסך אמרו שצריך לשלם 800 דולר על החלפת רדיאטור ומשאבת מים באוטו בן עשר שנים.

רציתי להגיד לה שאני מרגיש אשם כשאני רואה אותה עובדת בבית, ומרגיש רע שהיא חושבת שאני משדר שאני בעל הבית בגלל ההכנסה שלי. רציתי לספר לה שהשבוע דיברתי עם הילדה שלי על קולג'ים, ושהילדה לא מבינה למה אני מנסה לשכנע אותה להירשם לסמית קולג' כי היא שמעה שכולן שם לסביות. ובאמצע מילוי הטפסים מצאתי את עצמי מספר לילדה על האבסורד שבחיי הנישואים, ועל כך שעליה לדאוג תמיד להיות עם היד על העליונה כשזה מגיע לתחום הכלכלי, ושבאמצע השיחה הרגשתי כל כך רע, כל כך עלוב, כשהילדה שלי שאלה, "אבל אבא, אתה לא חושב שהאהבה יותר חשובה ממי מכניס כמה?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו