בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

של מי השגרירות הזאת, לעזאזל

אפילו בתור לקונסוליה התקוטטו הערבי והיהודי סביב השאלה הנצחית "מי היה פה קודם"

45תגובות

לילה לפני הבחינה בשיקגו כיוונתי את השעון המעורר לחמש בבוקר, והתעוררתי בשלוש. תיכננתי לצאת מהבית בשש בבוקר. הנסיעה לעיר הגדולה אורכת כשעתיים וחצי והבחינה מתחילה רק בתשע, אבל בוקר, והפקקים של שיקגו ידועים לשמצה. ליתר ביטחון עזבתי את הבית בחמש וחצי, וכיוונתי את מכשיר הניווט לקונסוליה הישראלית בשיקגו.

נדמה שמלבד רצון לידע מוסדר, אין סיבה מעשית להירשם לקורסים באוניברסיטה הפתוחה. אבל ייתכן שזה גם משום שאני מוקף אנשי אקדמיה ותמיד רציתי לדעת את הסודות שהם מסתירים. ואולי זה משום שאני רוצה לזכות בהערכתה של אשתי, כדי שתתחיל לשלוח לי עבודות ומאמרים כמו שהיא שולחת לחבריה ומבקשת את הערותיהם, בזמן שאת בקשותי לקרוא היא פוטרת ב"עזוב, זה לא בשבילך". ומי יודע, לעתים אני חושב לעצמי שאולי הגיע הזמן שיהיה לי מקצוע, כי יותר מעשרים שנה מקננת בי התחושה שכתיבה היא רק תחביב זמני ויום אחד, כפי שאבא שלי ביקש תמיד, אמצא עבודה רצינית ואהיה סוף־סוף בן אדם. אבל מה לומדים במינהל עסקים? ואם אלמד כלכלה, אני אתחיל להבין סוף־סוף מי נגד מי, ומה זה לעזאזל מינהל ציבורי?

סייד קשוע

כשיצאתי מהבית עוד שרר חושך, ואני לא אוהב לנהוג בחושך, ודאי לא בכביש המהיר. המשקפיים החדשים, שעשיתי רק לכבוד האקדמיה, לא הקלו על ההתמודדות עם אלומות האור שהתנפצו על השמשה הקדמית והגיעו ממשאיות הענק שנסעו ממול. הרדיו השתבש והתחלף מעצמו לפי העיירות השונות שעברתי על פניהן בדרך, והשמש התחילה לעלות. השמש תמיד מפתיעה אותי כאן, כל כך שונה ממה שאני מכיר, לעתים אני משוכנע שהיא זורחת ושוקעת במערב. הפקקים בכניסה לשיקגו התחילו עוד בטרם ראיתי את הצללים של הבניינים הגבוהים. הבניינים שלעולם ירגשו אותי ויזכירו לי עד כמה התגעגעתי לעיר, על הפקקים, מצוקת החניה, הזרות, העליבות, הקשיחות והאנונימיות שלה. לפעמים אני רוצה להחליט שאם אנחנו כבר נשארים בארצות הברית אז רק בעיר גדולה, אחרת אין טעם, והרי כתיבה, הגם שהיא תחביב, מוכרחה ודאי לשגשג בערים.

כמה דקות אחרי השעה תשע נכנסתי למגרש החניה שאיתרתי בעזרת המחשב יום קודם לכן. צעדתי כחמש דקות בלב הלופ של שיקגו, מתפעל מגובה הבניינים ועוקב אחר צעדיהם המהירים של אנשים הממהרים לעבודה עם כוסות ענק של קפה. ניסיתי לנחש היכן הם עובדים, ותהיתי למה אנשים בחליפות שממהרים בבקרים תמיד גורמים לי להרגיש שפיספסתי משהו מהותי ביותר בקשר למשמעות החיים. הספקתי לשתות קפה, הייתי חייב, אף שזה היה בעמידה בפתח הבניין שבו שוכנת הקונסוליה הישראלית, ועישנתי סיגריה שניסיתי להסתיר. אחר כך מילאתי אחר ההוראות בהזמנה למבחן ועליתי לקומה השלישית, שם ישבו פקידים שבדקו תעודה, וידאו ששמי ברשימות וציידו אותי בכרטיס שפתח מחסום מתכתי והוביל למעלית שלקחה אותי לקומה ה–31.

דלת זכוכית גדולה ומאחוריה חלל ריק ודגל עם מגן דוד בישרו כי הגעתי. לחצתי על כפתור האינטרקום, וקול גברי בירך אותי וביקש להמתין שיקראו לי כדי שאכנס דרך הדלת הנעולה שלצד חלון הראווה מזכוכית. המתנתי בפתח כמה רגעים והמעלית הביאה בינתיים זוג צעיר שדחף עגלה ובה תינוק שנראה בן כמה חודשים, ואחריהם בחור צעיר. האמא הטרייה צילצלה בפעמון, ומשהתבקשה להזדהות ציינה את שמה ואת שם בעלה. ערבים, הם כמוני, הם ערבים אזרחי ישראל. נו, ומדוע זה מרגש אותי לעזאזל?

"המתינו בבקשה עד שנקרא לכם", ביקש הקול שעלה מהאינטרקום.

מה, להגיד להם שלום, להציג את עצמי, לשאול מאיפה הם, מה הם עושים? הרי אנחנו, נו, אנחנו אותו דבר, זאת אומרת. שתקתי, ונזפתי בעצמי על השבטיות שרודפת אותי גם בלב שיקגו.

"כן", עלה שוב הקול שבקיר, "בבקשה לדחוף את הדלת ולהיכנס".

"תפדלו", מצאתי את עצמי אומר לזוג ההורים הצעירים בערבית, "אתם יכולים להיכנס".

"שוקרן", הם ענו ודחפו בעדינות את עגלת התינוק לעבר הפתח.

"אבל יש לי בחינה בתשע וחצי", זעק הבחור הצעיר לעברי בהבעה שאין לפרשה אלא כהאשמה.

זה לא היה "סליחה, אני מאוד מתנצל, אבל יש לי בחינה עכשיו ואם אני יכול בבקשה להיכנס ראשון, אני מאוד אודה לכם". שום דבר דומה לזה. והסטודנט הזה הגיע בכלל אחרי זוג ההורים. אבל הם ערבים וזו הקונסוליה של אבא שלו, זה הדגל שלו. הוא שמע אותי פונה אליהם בערבית, ואני נשבע, ככל שאני יכול לפרש הבעות של צעירים ישראלים, שהוא נבהל, הוא פחד. ההורים עצרו את העגלה נוכח מחאת הסטודנט, והקול שבקיר הודיע, "אם אפשר שהנבחנים ייכנסו קודם בבקשה".

"אנא מתאסף", אמרתי לזוג ההורים בצער, ונכנסתי לפני הסטודנט שמיהר לדלת.

הייתי שם לפניו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו