בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בזמן שהמונה דופק

מחשבות על הומור פוליטי, אלימות, ילדים וגם סנאים, בזמן נסיעה לילית במונית משדה התעופה

33תגובות

קור מפתיע תקף אותי כשיצאתי מפתח שדה התעופה המקומי בשובי הביתה. הביתה? שמפיין, אילינוי, היא הבית? אז מדוע התפתלתי, כאילו נתפסתי לא מוכן כשהמנחה שאל אותי, "מהו בית בשבילך" ערב לפני כן, על אחת הבמות בפסטיבל הסופרים של ונקובר? התשובה לעתים כה פשוטה, "בית הוא המקום שבו אני גר עם המשפחה". פישפשתי בתיק והוצאתי מעיל קל שלקחתי עמי לשהייה בת היומיים בעיר הקנדית. לא היה שם קר במיוחד, אבל שמים קודרים וגשם ליוו אותי מרגע הנחיתה ועד לרגע ההמראה חזרה.

"נפילה של 30 מעלות בתוך 24 שעות", אמרה נהגת המונית שוודאי ראתה אותי נאבק עם המעיל בעודי צועד לכיוונה.

סייד במונית בשלג

"כן", עניתי לה, "ערב טוב, יצאתי מכאן לפני יומיים בטי־שירט".

"אומרים שהחורף הזה הולך להיות קר מאוד", אמרה, "אתה יודע איך יודעים כאן שמגיע חורף אכזר?"

"איך?" שאלתי את הנהגת, שידעה לפי המבטא, צבע העור ואולי אופן ההליכה שלי שאינני מקומי, וכנראה לעולם לא אהיה. "איך יודעים?" שאלתי אותה, יודע היטב שהיא הולכת לספר לי את הסיפור שאני שומע מהמקומיים מדי סתיו, ולפיו חומרת החורף המתקרב נקבעת על פי מידת הפעלתנות של הסנאים באגירת מזון לקראת העונה. "ואיך שהסנאים מתרוצצים לאחרונה", היא סיימה את הסיפור שלה, "אני לא זוכרת מתי ראיתי אותם נמרצים כל כך, בחיי".

הילדים ודאי ישנים בשעה כזו, חשבתי לעצמי וקיוויתי שאולי בכל זאת הם חיכו לי. הם ידעו שאני נוחת בתשע ואולי החליטו להחזיק מעמד כדי לחבק אותי ולומר לי לילה טוב לפני שהם נכנסים למיטה. הדרך משדה התעופה הביתה אורכת כחצי שעה, בדיוק הזמן שלוקח למטוס לגמוא את המרחק השמימי שמפריד בין שיקגו לשמפיין.

"אז מאיפה טסת?" שאלה הנהגת, "מלבד טיסת ההמשך משיקגו כמובן".

"ונקובר", עניתי לה.

"וואו", היא השיבה, "טיסה ארוכה".

"ארבע שעות משיקגו".

"איפה זה ונקובר?"

"בקנדה", עניתי לה.

"כן, חשבתי כך", היא אמרה והוסיפה, "אני מקווה שנהנית שם".

"כן", עניתי לה, "מאוד". נהניתי? הפסטיבל היה מוצלח, חמים ונעים ופגשתי סופרים מכל העולם. אולי זה מזג האוויר שהכניס אותי למרה שחורה, וייתכן שזה נושא הדיון באחד הפאנלים שעסק בכתיבה והומור? כמה עצוב היה לדבר על הומור. דיברתי על חשיבות ההומור בהעברת מסרים, ציטטתי דברים שספק נאמרו על ידי אוסקר וויילד (איש אינו מטיל ספק כשמצטטים את וויילד, הוא ודאי אמר הכל, ובטח יש לו משפט שמקלל את אלה שמצטטים אותו). "ההומור הוא נשקו של החלש", מצאתי את עצמי מדקלם על הבמה ותוהה ביני לבין עצמי למה הכוונה במשפט הזה בכלל. האם הומור הוא נשק או מגן בידי החלש? ואולי בכלל הכוונה היא שהשימוש בהומור כנשק מציב את האוחז בו בעמדת החלש, הנחות, המכופף.

מצאתי את עצמי מצטט גם את עמוס עוז, שאמר שההבדל בין השמאל והימין הוא שלימין אין חוש הומור. ותהיתי למה זה כך — איך זה שערוצי הטלוויזיה הימניים, שהשלטון בידם, תמיד זועמים, כועסים ומתנהגים כאילו היו הנרדפים הנדכאים שמשלהבים את רוחות המוני הצופים. איך זה שהביקורת החריפה ביותר על הפשיזם הפורח במחוזותינו מתבטאת בתוכניות בידור ליליות, ואבירי המלחמה בשלטון הם הקומיקאים. האם ההומור המושחז של סטיבן קולבר מדבר אל בני המעמדות הנדכאים, או שמא הם מעדיפים להזדהות עם זעמו של שון האניטי מפוקס ניוז? האם הסאטירה המתוחכמת מיועדת לפריווילגים? האם הומור יכול להניע אנשים לפעולה כמו נאומיו של סטיב בנון או שהוא פועל ככדור הרגעה לליברלים, למעמד הביניים שרק רוצה לוודא שמעמדו אינו נמצא בסכנה?

"טסתי רק פעם אחת בחיים שלי", אמרה נהגת המונית, "הו בוי, איזה יום זה היה. ארבע טיסות ביום אחד. בלומינגטון־אטלנטה, אטלנטה־ג'קסונוויל פלורידה, שם לקחתי את הנכדה שלי, וחזרה ג'קסונוויל־אטלנטה, אטלנטה־בלומינגטון. כשנהגתי מבלומינגטון חזרה לשמפיין, הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ".

"כן", עניתי לה, "ארבע טיסות זה המון ביום אחד".

"ביום אחד, ולא אהבתי את זה, הו בוי, ממש לא אהבתי את זה. אתה מבין, הילדה שלי גרה בג'קסונוויל, ובדיוק ילדה תינוקת חדשה והנכדה שלי הגדולה שהיתה אז בת חמש ניסתה להרוג אותה. אז הבת שלי מתקשרת ואומרת לי, 'אמא, כריסטין מנסה להרוג את אחותה'. 'אז מה את רוצה שאני אעשה עם זה?' שאלתי את הבת שלי. היא אמרה, 'את יכולה בבקשה לבוא לקחת אותה אלייך לכמה זמן?' אז טסתי יום למחרת. זה היה מקרה חירום, אתה מבין, היא ניסתה להרוג את אחותה בת השבוע. לקחתי אותה, את הנכדה המתוקה שלי, אלי. הייתי צריכה ליישר אותה, אתה מבין? כבר לא הייתי הסבתא הנחמדה, הייתי צריכה להיות קשוחה שהיא לא תהרוג את אחותה. היה קשה, והיא בכתה כל לילה שהיא רוצה את אמא, שהיא רוצה הביתה, אבל אני לא ויתרתי, ובסוף היא הפסיקה לבכות. לקח לי הרבה זמן עד שהרגשתי שהיא מוכנה לשוב הביתה. הייתי צריכה ללמד אותה משמעת, אתה מבין. בלי פינוקים, בלי אמא, בלי אבא, רק אני והארוס שלי בבית. ובאמת באו לקחת אותה אחרי שבעה חודשים. עברה כבר שנה מאז, היא לא ניסתה אפילו פעם אחת להרוג את אחותה".

"כן", עניתי לה, "שבעה חודשים בלי ההורים?"

"בלי כלום", היא אמרה, "אתה מבין, לפעמים צריך ליישר את הילדים".

"כן", עניתי לה, וכל כך קיוויתי שהילדים שלי עדיין לא נכנסו למיטה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו