בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טור הפרידה של סייד קשוע

ככל שהתארכה שהותי בניכר, הרגשתי שהטור הזה מאבד את התפקיד העיקרי שלו, בדיקת גבולות הביטוי של ערבי תושב ישראל. על כן החלטתי לצאת בינתיים לחופשה

540תגובות

"אנחנו עוד לא יודעים חמוד שלי", הפך להיות המשפט השגור ביותר בפי ובפי אשתי, "עוד חודש־חודשיים נדע". כי אנחנו לא יודעים, אין לנו מושג, ייתכן שנחזור בתחילת הקיץ וייתכן שנישאר עוד שנה, אולי שנתיים. לא יודעים, פשוט לא יודעים, ומחכים. וכשאנחנו לא יודעים, אנחנו לא מחדשים את ההרשמה של הילדים לבתי הספר בשנה הבאה, אבל מסבירים למנהלים שאנחנו פשוט עוד לא יודעים ומקווים שכשנדע זה לא יהיה מאוחר מדי ושישמרו לילדינו מקום בכיתה. וכשאנחנו לא יודעים, אנחנו לא מחדשים את חוזה השכירות לדירה ומבקשים מבעל הבית שייתן לנו עוד חודש־חודשיים, כי עד אז התמונה ודאי תתבהר ותהיה לנו תשובה.

חוסר הידיעה ואי הוודאות הפכו בחודשים האחרונים לחלק מהותי משגרת החיים. לעתים זה מכה בעוצמה, ואז אשתי או אני, בעיקר אני, יכולים להכריז לפתע שנמאס, שאי אפשר להמשיך כך יותר, לא בגיל הזה, זה ודאי לא בריא לילדים, ומציעים לעלות על הטיסה הבאה ולחזור לירושלים, כי לפחות הדיכאון שם יציב. ולעתים, כשנזכרים מה קורה בישראל, אחרי שצופים בחדשות ומדברים עם חברים, אנחנו מצהירים שאולי כדאי להמתין, נחכה שאולי יחדשו את החוזה, ואולי אמצא בכלל משהו אחר, והרי עוד מעט אשתי מסיימת את הדוקטורט, ולה ודאי יהיה קל יותר למצוא עבודה בארצות הברית. כי מה שבטוח, למשק האמריקאי לא חסרים סופרים פלסטינים שיודעים לספר בדיחות על עצמם בעברית.

שני דימויים של סייד מסתכלים על מסך מחשב

וכמה מפחידה אי הוודאות כשהדבר מגיע לכתיבה, ובעיקר לכתיבת טור זה שהפך במשך השנים לחלק בלתי נפרד מהזהות שלי. אהבו? שנאו? יצא לי חלש, הרבה זמן שלא כתבתי דבר טוב, הגיע הזמן להצחיק, הגיע הזמן להגביר את הלהבות, אין מקום להומור בשבוע זה, בחודש הזה, בשנה הזאת. ומלבד התהיות הנקודתיות, תמיד היו התהיות הרציניות יותר על הפונקציה שטור זה ממלא עבורי ועבור הקוראים, יהודים או ערבים. תהיות על היכולת שלי לכתוב כמו שעמירה הס, גדעון לוי, רוגל אלפר ואחרים כותבים. לא, אני לא מדבר חלילה על צנזורה של העורכים, או על חופש כתיבה השמור רק לכותבים יהודים. אלא על הצנזורה הפנימית, שניטעה עמוק בתוכי במשך השנים, צנזורה שזרועותיה רודפות אחרי גם מעבר לאוקיינוס. אני לא משלה את עצמי שחייהם של כותבים יהודים שמשתמשים במושגים המפורשים פשיזם, אפרטהייד וקולוניאליזם הם בהכרח יותר קלים, ייתכן אף שההפך הוא הנכון. אבל גם אם ייחשבו כבוגדים הם עדיין בוגדים לגיטימיים, ולו בשל האמונה שיום יבוא והם יתפכחו. אחרי הכל, הם כותבים את דבריהם מתוך דאגה פנימית. מוטעית, יאמרו הבריות, אך עדיין במסגרת השיח הפנים משפחתי.

אדם הנושא שם ערבי יכול לחבר מאמר מרשים בגנות הכיבוש, האפרטהייד והגזענות המובנית בחברה הישראלית, אך הוא לעולם ייקרא כערבי. דבריו החריפים לכאורה עלולים רק לאשש את החששות המקננים בלב הקוראים מפניו של הערבי. הנה עוד ערבי המוכיח שחור על גבי לבן כי כל הפחדים שנטמעו בהם מינקות מוצדקים. ואם יהיה מדובר בערבי מתון, שמאלני עם תפיסות ליברליות, הקוראים היהודים יחשבו שזה בזכותם, תוצר של האור שהביאו עמם. הם גם יחשבו שהאור הזה ודאי זמני, תוצאה של אילוף וריסון ארוך שנים, נאורות שאין לבטוח בה במקרה שהשוט התמידי המונף מעל עורפו של הערבי הנאור יונח רגע בצד.

במשך השנים תהיתי מהי הדרך הנכונה לפנות אל הקהל הישראלי והאם ייתכן חופש ביטוי לערבי? הייתכן שוויון בחופש הביטוי, על פי הגדרתו הליברלית־דמוקרטית, כאשר נעדרים מרכיבים מהותיים של שוויון? האם ייתכן חופש ביטוי אל מול הידיעה שהבוס שלך, תהיה השקפת עולמו אשר תהיה, הוא יהודי? האם חופש הביטוי אפשרי בהיעדר שוויון כלכלי, בהיעדר חלוקת הוגנת של מעמד ותפקידי מפתח מערכתיים?

אני כל כך מצטער שאני עושה חלוקה גסה בין יהודים וערבים, חלוקה שאיני מאמין בה כלל, אבל אני לא המצאתי את שיטת המשחק של חלוקת פריווילגיות לפי מוצא. חלוקה שחוקיה המפלגים בין שולט ונשלט עוצמתיים גם כשהם אינם מודעים. חלוקת כוח שברורה לפלסטיני, שצורך מגן חובה את העליונות של המדינה היהודית, ואת נחיתותו לעומתה. הטור הזה היה ועודנו כל כך יקר לי, ולו כי בעזרתו ניסיתי להתמודד עם תהיות אלה, לעתים למתוח את הגבול ולבדוק את מגבלות הריסון העצמי ואת גבולות הכוח. הוא חשוב לי גם אם לעתים בזתי לפונקציה שאני ודאי ממלא עבור הקורא, וגם כשהתכווצתי למשמע מחמאות נוסח: "הטור שלך נותן לנו תקווה".

אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו