בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך נקראה הנפיחה בתקופת המקרא?

מהדָ'רְטָה הערבית לצִרְטָה של בן־יהודה וממנה לנְפִיחָה המעונבת. ארוכה היתה הדרך ל"פלוץ", אבל ממנה הגיח ה"פלצן" ונשאר איתנו

39תגובות

מאז ומעולם פליטת גזים מפי הטבעת סיקרנה את בני האדם, ובימינו היא זוכה לשלל מילים המתארות זאת, בהן נפיחה נאד ופלוץ. אבל לפני שנעסוק בהן, נפנה לשאלה החשובה: איך נקראה הנפיחה בתקופת המקרא?

אזכור מקראי אחד ויחיד קיים בתנ"ך, והוא מפיו של לא אחר מאשר הנביא יחזקאל: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם״ (יחזקאל ח׳, י״ז). אותה זמורה, מלשון זֶמֶר, היא כנראה נפיחה, המתוארת באמצעות מטאפורה לצורך השמירה על לשון נקייה.

המילה הערבית לפלוץ היא דָ'רְטָה, בארמית עְרָט ובאכדית צַרָטֻ. ניכר שיש דמיון משפחתי וששלושתן התגלגלו ממילה פרוטו־שמית אחת שאותיות שורשה האחרונות היו ר׳ ו־ט׳. יש מילים רבות בערבית שבהן יש ד׳ נחצית (מעין ד' שבה אחור הלשון נלחצת מעלה לכיוון החך) במקום בו בארמית יש ע׳ ואילו באכדית ועברית יש צ׳. כך למשל, בערבית - אַרְד', בארמית אַרְעָא, ובעברית אֶרֶץ. ההנחה היא שהאות הראשונה היתה אותה ד׳ נחצית שבמעבר לשפות שמיות אחרות השתנתה לעיצורים שונים, ובעברית ל־צ׳. אם כך, נראה שהמילה הפרוטו־שמית לפלוץ היתה "דָ׳רָטֻ" וזו התגלגלה בעברית ל"צַרְטָה" או "צִרְטָה".

אליעזר בן־יהודה, שידע כל זאת, ניסה להכניס לשימוש בתחילת המאה ה-20 את המילה צִרְטָה, והיא מופיעה באחד ממילוניו הראשונים, אבל מעולם לא התקבלה בציבור. לימים יתברר שהשחזור של בן־יהודה היה נכון, שכן בפירוש לספר יחזקאל מהמאה ה-10 שנמצא בגניזת קהיר, כתב פרשן בשם רעואל שאותה זמורה היא ״מצריטים (ר)וח שיוציאו מתחתם״. כלומר במאה ה-10 היתה ידועה מילה עברית לפלוץ, מהשורש צ.ר.ט.

במקום זאת נכנסה לשימוש המילה "נפיחה" שאותה הציגו שמעון מנחם לזר ונפתלי הרץ טורטשינר (לימים נשיא האקדמיה ללשון העברית, נפתלי הרץ טור־סיני) כתרגומה של המילה הגרמנית Furz במילונם הגרמני־עברי (1927). טורטשינר ולזר מצאו את המילה "נפיחה" בפירוש של רש"י למילה "גיהק" במסכת ברכות (כ"ד, א'): "פעמים שאדם מוציא מגופו לפיו נפיחה מתוך שובעו וריחה כריח המאכל שאכל".

על השימוש במילה הפופולרית הרבה יותר כיום, ״פלוץ״, דיווח לראשונה דניאל פרסקי בכתב העת של ועד הלשון העברית "לשוננו" ב-1934. על פי פרסקי, בזמנו מילה זו היתה חדשה ומקובלת בפי ילדים, אבל מהיכן צצה? ככל הנראה מדובר בשיבוש של המילה הגרמנית Furz עם חילוף של ר' ב־ל', שהוא חילוף נפוץ למדי.

באותה כתבה מספר פרסקי על מילה נוספת שמשמשת באותו מובן - "נֹאד". על פי פרסקי מילה זאת נגזרה מהביטוי "נאד נפוח" - מטאפורה שחוקה שבה כלי קיבול מלא באוויר מדמה אדם בעל חשיבות עצמית מוגזמת. הקישור בין התהדרות בכבוד ריק מתוכן ושחרור גז מפי הטבעת הוא כנראה טבעי למדי, שכן הוא קיים ללא כל קשר בשפות אחרות, כמו למשל באנגלית שם המילה Flatulent מורה הן על אדם הנוטה לשחרר נפיחות והן על אדם נפוח.

עניין זה מוביל אותנו באופן טבעי למילה ״פלצן״, שמחדשה הוא כנראה אמנון דנקנר בספרו ״הקיץ של רינה אוסטר״ שיצא ב–1996. אסופה זו של סיפורים קצרים פותחת בסיפור ״ביוגרפיה קצרה של איש־רוח: במקום הקדמה״, המספר את סיפורו של ג׳וזף פוז׳ול - ״פַלְצָן, או ליתר דיוק, אמן הנפיחה האחורית. מתוך ישבניו היה האיש מסוגל להפיק בלא מאמץ מיני קולות שונים ומשונים״. מדובר בסיפור היתולי על אדם שהתפרנס מבידור הקהל באמצעות מיומנות ייחודית לפליטת נעימות מישבנו, והוא מתייחס אל כישוריו אלה ברצינות רבה. הסיפור כולו הוא מטאפורה לחייו של דנקנר, אדם המתפרנס מבידור אנשים במה שהוא ״שולף מהתחת״.

כמבוא לספרו, וכדי למנוע מעצמו ביקורת, הציג דנקנר את עצמו כ״פלצן״ ובכך התנער מתווית כזו. אחרי שהספר יצא החלה המילה לעשות מהלכים בשפה והיום רק אדם פלצן יבכר את השימוש ״נאד נפוח״ על פני מילה זו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו