בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הממשלה משוכנעת שהיא יודעת איך להיאבק בקורונה. אין אשליה מסוכנת מזו

באירועי קיצון כמו מגפות, הידע נקבע רק בדיעבד. כדאי שהמומחים שנשקפים אלינו מהמסכים מדי ערב יפגינו יותר צניעות — ופחות נחרצות

18תגובות
ליצמן ונתניהו במסיבת עיתונאים על הקורונה, החודש
אוהד צויגנברג

אלגוריתם, לפי ויקיפדיה, הוא "דרך שיטתית וחד־משמעית לביצוע של משימה מסוימת, במספר סופי של צעדים". ואכן, פתרון בעיות יומיומיות מבוסס אצל רובנו על אלגוריתמיקה לינארית חד־חד־ערכית: בהינתן א' (נורה שרופה, קבוצת כדורגל שמרבה להפסיד, משבר בחיי הנישואים), הרי שדרך הפעולה הנדרשת היא ב' (החלפת הנורה, פיטורי המאמן, הפניה לטיפול זוגי וכו'). אלא שבשונה מהחלפת נורה שרופה, פיטורי מאמן פותרים רק לעתים רחוקות את הבעיה.

החיים, בקיצור, לא פשוטים. ולמרות זאת, האלגוריתמיקה לפתרון בעיות שבה רובנו נעזרים פשטנית להפליא. נגיף הקורונה מספק לכולנו הזדמנות מצוינת להתפכחות מאשליית הפשטנות הלינארית, ודאי בכל הקשור לרפואה. המודל שאליו הורגלנו, שלפיו הטיפול בחיידק הוא באנטיביוטיקה, והטיפול בשלשול הוא בדיאטת אורז, לא עובד כשאנו פוגשים במערכות ביולוגיות מורכבות. במצבים אלה, פשטנות מוחלפת במורכבות. חלוקת החיידקים לטובים ורעים כבר התחלפה בתובנה שהרכב המיקרוביום בגופנו לא קובע אם יהיה לנו חום, אלא כמה נשמין.

המודל של סטייסי (Stacey) מספק כמה תובנות חשובות למורכבות זו. נגיף הקורונה, שממנו התבקשנו כולנו בשם קשרי סיבה ותוצאה חד־חד־ערכיים לכאורה להסתגר, כדי "להשטיח את העקומה", הגביה באחת — באמצעות תהליך קבלת החלטות שנוי במחלוקת — עקומה מורכבת בהרבה: של מובטלים מאונס. לכלכלה, תחום מורכב לא פחות מהרפואה, נוספה בן לילה וללא תקופת דגירה של 14 יום מחלה חדשה: מחלת החל"ת. רק ימים יגידו מי, מתי ואיך נרפא אותה.

על פי המודל של סטייסי, שמקורו בעולמות הניהול, יש שני צירי התייחסות שקובעים את מרחב תהליכי קבלת ההחלטות. ציר ה–X מתייחס לדרגת הוודאות התוצאתית של אירוע מסוים. הוא אינו עוסק בחיזוי או ניבוי עתידי, אלא בהערכת מצב הסתברותית. ככל שהאירוע מוכר לנו יותר מהעבר, כך ניתן יותר בקלות להעריך מה יילד יום, ולהפך. אם מדובר בברבור שחור שלא פגשנו מעולם, קשה יותר להעריך כיצד ייראה המצב החדש. הן אלה שמאמינים שהקורונה היא לכל היותר עוד סוג של שפעת, והן אלה שסבורים שמדובר במגפה החמורה ביותר מאז השפעת הספרדית, יהיו בצד שמאל של ציר ה–X; ואלה הטוענים שהמספרים והנתונים המופצים לכל עבר אינם אמינים, ולפיכך לא ניתן לדעת מה באמת קורה או יקרה, יהיו הרחק בצד ימין של ציר ה–X.

אינפו

ציר ה–Y לעומת זאת אינו עוסק בהסתברות עתידית, אלא בהסכמה הארגונית סביב ערכי ההווה, ולעניין הקורונה — באמנה החברתית של כל קהילה וקהילה. ככל שקיים קונסנזוס רחב יותר ("אל תשליכני לעת זקנה", למשל, או "אנו מצפים מהחיילים להגן עלינו") קל יותר לחברה לקבל החלטות, גם כאשר נגזר מהן מחיר גבוה (החלק התחתון של ציר ה–Y). ולהפך: ככל שקיימות מחלוקות ערכיות מהותיות ויסודיות לגבי מניעי קבלת ההחלטות, לגבי נקודת האיזון הנכונה בין חופש הפרט וטובת הכלל, ולגבי המחיר האישי־חברתי שאנו עלולים לשלם, כך קשה יותר להגיע להחלטות המוסכמות על כולם (החלק העליון של ציר ה–Y).

היכן לדעתכם נמצא תהליך קבלת ההחלטות של הממשלה בימים אלה? בשטח הכחול או בשטח הסגול? היזכרו בסימני האזהרה שמשודרים אלינו מדי ערב בטלוויזיה. האומנם ראויים אנו לאשליית תהליך קבלת החלטות לינארי חד־חד ערכי ("בידוד הוא הפתרון!")? או שמא מרחב אי הוודאות, שבו קבלת ההחלטות מורכבת בהרבה באופן טבעי, הוא זה שמאפיין את "המשבר הגדול ביותר מאז..."? אם כן, האין מתבקש שנשמע מסר צנוע בהרבה ("האמת, איננו יודעים")?

אלא שמערכות שלטוניות בימינו תמיד "יודעות". בימים אלה נדמה שאמרותיו הידועות של סוקרטס — "החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום", ו"טיפשות היא לאדם לחשוב שהוא יודע את אשר אינו יודע" — נשכחו לגמרי. קשרי סיבה ותוצאה שאינם קשורים כלל, ואחרים שקשורים היטב זה בזה בשל מורכבות המערכת אך נוח להתעלם מהם, מוחלפים לפי הצורך הפוליטי בעצת מומחים מטעם. אך חשוב לזכור שבאירועי קיצון כמו מגפות, הידע נקבע רק בדיעבד. פסיכולוגים חברתיים ופוליטיים, שמבינים בתיאוריות של ניהול משברים, נחוצים בעת הזאת לא פחות מאנשי רפואה שביום־יום עוסקים בהיבטים אחרים לגמרי של בריאות הציבור.

קבלת החלטות שמונעת מפחד מתוצאה בלתי־רצויה (risk aversion) שונה מהותית מקבלת החלטות שמונעת מתקווה. הא־סימטריה ביניהן ברורה, והוכחה באינסוף מחקרים בפסיכולוגיה ובכלכלה. כחברה, אנו נדרשים למצוא את האיזונים הנכונים בין פחד לתקווה. לא דרך מומחים החיים באשליה לינארית, אלא דרך הכרה צנועה במורכבותן של מערכות. כרופא שעוסק שנים רבות בניהול חולים מורכבים, אין יום שאינני נזכר באמרתו האלמותית של סר וויליאם אוסלר — "הרפואה היא מדע ההסתברות ואמנות הלא נודע". גם התפרצות הקורונה מצייתת לכלל זה.

העיסוק האובססיבי במניין הנדבקים והמתים היומי, תוך מתן משקל חסר לטרגדיה הכלכלית האישית לשנים רבות קדימה של משפחות ויחידים שאיבדו את מטה לחמם, מזכיר את ה–McNamara Fallacy. הפרדיגמה המופרכת שנקראת על שמו של רוברט מקנמרה, שר ההגנה האמריקאי במלחמת וייטנאם, היא שיעור חשוב לכולנו: אל לנו להתעניין במספר הגופות הלאומי (משתנה כמותי), תוך התעלמות מהמחיר הנפשי והכלכלי של פרטים (משתנים איכותניים). לארה"ב נדרשו שנים רבות להתאושש מהאשליה הכמותית של מספר הגופות בווייטנאם. אסור שניפול לאותה המלכודת.

משבר הקורונה אינו אלגוריתמיקה לינארית של נגיפים. הוא סיפור של מורכבות. של מערכות דינמיות, של אנשים. אסור שנשכח זאת.


הכותב הוא רופא מומחה ברפואה פנימית ואינטגרטיבית ובעל דוקטורט בפסיכולוגיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו