כוחות חזקים ממני קבעו שאוכל לנסוע רק לסופר הקרוב. זה לא כל כך נורא - הקצה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כוחות חזקים ממני קבעו שאוכל לנסוע רק לסופר הקרוב. זה לא כל כך נורא

לכתבה
צעיר רץ במילאנו, בשבוע שעבר. יש משהו משחרר בתרגול ההוראות החדשות Claudio Furlan/אי־פי

הרבה תקוות ופנטזיות נבנות על גבו של הווירוס הזה, שנועד לשנות את העולם. יש לפניו עוד עבודה רבה

4תגובות

מופע הטלוויזיה של אנג'לו בורלי הוא בימים אלה הדבר החם ביותר באיטליה, עם אחוזי הצפייה הגבוהים ביותר. בורלי הוא ראש רשות ההגנה האזרחית, ומדי ערב בשש הוא מתייצב מול עיתונאים ומצלמות הטלוויזיה, ודבר ראשון — פורק את המספרים של היום. הוא מוסר כמה חולים חדשים נתגלו, והחשוב יותר מבחינה דרמטית — כמה מתו היום. אמנם ראש הממשלה קונטה והנשיא מטרלה נושאים לעת צורך דברים לאומה בשידור ישיר, אבל את הבשר הטרי, ביותר ממובן אחד, מביא בורלי, והוא עושה זאת במבע מאופק ומורבידי שמכתיב את הטון של המעמד.

הרגע הזה של חשיפת המספרים המדויקים הוא טקס מרתק, מעורר כבוד באיזשהו אופן, אבל מה שקשה יותר למדידה מדויקת הוא מה שנקרא הלך הרוח הציבורי. אין ספק שמצב כזה — התפשטות מתמשכת של נגיף מרושע באוכלוסייה תמימה וישרת־דרך — חייב להשפיע עמוקות על הלך הרוח הציבורי. הבעיה שקשה לתפוס הלך רוח ציבורי. אפשר להסתובב ברחובות אלה ואחרים, להביט בבני אדם שונים, ולא יהיה מושג אם הם ממש מפוחדים או שהם סתם רציניים או מהורהרים. וגם אם נניח שעל כמה מהפרצופים החולפים תהיה ניכרת בעתה, כלל לא ברור אם אפשר מכך להסיק לגבי הלך הרוח הכללי. חמקמק למדי העניין הזה. כל זמן שאין גופות מונחות בפתחי הבתים וחולים גוססים בחצרות וזעקות שבר מהחלונות, קשה להתחייב מהו בדיוק הלך הרוח הציבורי. ברור לי מקץ חצי שנת מגורים כאן שהאיטלקים הם בני אדם לכל דבר ועניין, עתירי רגש ותאבי חיים כמו כל עם אחר, אבל חסרה כאן אווירת החירום המטופחת כל כך אצלנו הישראלים. נדמה שמשום מה האיטלקים לא נכנסים לאמבט הנרקיסיזם החרדתי שאנו משכשכים בו בלי בושה, כפעוט חסר גבולות. את זה אין כאן, ואולי אפשר לפיכך לדבר על איזשהו חוסן נפשי איטלקי. כן, האנשים שראיתי בימים שקדמו ליום הגזירה, 10 במרץ, יושבים בבתי קפה ובמסעדות, מסתובבים במרכז העיר, עושים קניות, תופסים שמש בכיכר עם סיגריה ובקבוק בירה, אולי הם ניחנו בחוסן נפשי שמאפשר להם להתנהג כאילו הכל כרגיל. אבל גם כאן אי אפשר לאחוז ברושם ודאי: גם לפני בוא הנגיף אנשים כאן נראו כאילו יש להם חוסן נפשי ושורשים ארוכים, ממשיים, לא מומצאים בני אלפיים שנה. בסופו של דבר, העניין די נזיל עדיין, ודרושים כישורים מיוחדים כדי לאתר לאורך המסלול את הנקודה שבה דאגה מדודה הופכת לבהלה טורפת וגורפת. נראה שנכון לעכשיו — על אף הסגר הכלל־ארצי והנתונים — לא הגיעה בהלה כזאת. עדות לחוסן אפשר למצוא בהתנהגותם של רבים, באדיבות קצת מוגברת, ברחוב, בתור מחוץ ובתוך הסופר, בשליטה העצמית, בהימנעות מריקון מדפים היסטרי, בתקשורת הבינאישית. נדמה שיש איזה רצון טוב באוויר והימנעות מהפגנת נאחס בציבור.

אנג'לו בורלי, ראש רשות ההגנה האזרחית
REMO CASILLI/רויטרס

שעה שבישראל כל איום, קונקרטי כמדומיין, משמש עילה להימלט מהשגרה לטובת תחושת חירום ואסון, כאן נראה שיש מאמץ להיצמד אליה. בכתבה של הניו יורק טיימס שפורסמה ב"הארץ" בתחילת מרץ, נשלחו שני כתבים שהסתובבו במילאנו, דיברו עם אנשים והעלו בחכתם את המושג 'פורביציה' — עורמה, חוצפה. הכתבים הסיקו שבאופן מסורתי האיטלקים אינם צייתנים כשמדובר בהוראות של השלטון המרכזי. לכן הם ממשיכים להסתובב ברחובות. גם בעיר לוקה שבטוסקנה, מקום מגוריי, נראה בתחילת החודש שמרבית התושבים לא ממהרים לאמץ את ההנחיה להישאר בבית, אבל לא בגלל יצר התקוממות שיושב להם בדם, אלא, כאמור, בגלל חיבה עזה לשגרה והצורך לשמור עליה. ואין להכחיש, יש יסוד רגוע למדי המובנה בבסיס השגרה המקומית, והוא מתקיים במלוא גאוותו גם בצלו של מצב פוליטי וכלכלי "לא פשוט" ששורר כאן כבר שנים. בקיצור, גם לשאלה אם האיטלקים צייתנים או לא אין תשובה ברורה; לפני 10 במרץ נראה שלא, כעת נראה שכן.

מובן שיש איזו צייתנות רפלקסיבית בנסיבות כאלה. והשאלה אינה רק אם יש עונג בציות, אלא אם הוא קל ליישום. ונדמה שלפחות הנחיה אחת דווקא די קלה לביצוע: לא לגעת בשום דבר, ככל האפשר כמובן. אף על פי שהידיים רגילות להישלח ללא הרף, לצורך או שלא לצורך, ולגעת בכל פרטי העולם, מתברר שדי קל לאלף אותן להישאר ליד הגוף ואפילו בכיסים. מתברר שאפשר להתרגל להסתובב בחוץ בלי למשש בלי דעת מעקות, ידיות, משטחים, חפצים, מושבים וכו'. יש משהו מועיל בתרגול הציווי הזה. כללית, ההנחיות והאיסורים יוצרים מצב שדורש איזו הסתגלות מנטלית, מהלך של קבלת דין — תכונה שאינה מטופחת ברוב תרבויות המערב — אבל נראה שבסך הכל אובדן חופש התנועה אינו נורא כל כך. האמונה שבנפש האדם מובנית תאוות חופש ושהוא דרוש לה בכל תחומי החיים וכמה שיותר היא הנחה יפה לשירי מחאה, אבל אינה בהכרח קשורה למציאות. ניתן להתרשם בימים אלה שהתביעה והציפייה לחופש — שנתפסת כיסודית בהלך הרוח הדמוקרטי וכטבעית לאדם המודרני כמו נשימה — היא למעשה מעטה דק למדי. נכון לעכשיו, וכאמירה לגמרי סובייקטיבית, אני יכול להעיד שיש עונג מסוים בכך שאיני חופשי לנסוע כרצוני לפה ולשם. כוחות חזקים ממני קבעו שאוכל לנסוע רק לסופר הקרוב. כפי שזה מסתמן עכשיו, האיסורים יישארו לזמן מה ואולי עוד יחמירו.

האמונה שבנפש האדם מובנית תאוות חופש היא הנחה יפה לשירי מחאה, אבל לא בהכרח מעוגנת במציאות. בימים אלה נראה שהתביעה והציפייה לחופש – שנתפסת כיסודית בהלך הרוח הדמוקרטי וכטבעית לאדם המודרני כמו נשימה – היא למעשה מעטה דק למדי


המספרים מתחילים להיות מרשימים. נכון להיום, מספר המתים מתקרב ל–7,000, והחולים — יותר מ–70 אלף. אם כי במחשבה שנייה לא בטוח שהם אכן מרשימים במיוחד. אם נוקטים רציונליזם סטטיסטי, מיד רואים שאין מה להתרגש מהמספרים. כ–7,000 מתוך אוכלוסייה של כ–60 מיליון. זה הכל. 60 מיליון זה גב חזק. אפשר לסמוך על מספר כזה. אלא שרציונליזם סטטיסטי הוא מפלטו הראשון של האידיוט. נבון יותר להכיר בכך שעליית מספרי המתים בשיעורים כאלה זה נתון שאין להקל בו ראש. ברור שלא.

מתקיים כאן פרדוקס מוכר: ככל שאמצעי הזהירות מתרבים כך גוברת תחושת הסכנה. המראה הזה של עיר סגורה, חנויות, מסעדות, עסקים וכל השאר, כבישים דלילי תנועה, מחסומי משטרה, אין כמוהו כדי להמחיש את האיום ולחדד את תחושת הסכנה. ברור. עם זאת, כל אדם בר דעת אמור דווקא לשמוח ולצהול מתוך הבנה שצעדים אלה אכן משפרים את סיכוייו לא לחטוף את הנגיף; ככל שיתהדק המצור אמור בר הדעת להאמין שכך הוא מוגן יותר. ויש גם ערך מוסף: תחושת סולידריות (שהיא לכאורה משאת נפשה של כל חברה סבירה) הנסמכת על כך שבאופן גלוי יותר ויותר אנשים נשמעים להוראות, יושבים בבית ובכך נותנים כתף למאבק המשותף. נראה שהתקשורת מצדה משתדלת לטפח תחושה זו של סולידריות, מרבה לשדר קטעי וידיאו של אנשים מהבידוד, של שירת המרפסות, אבל נזהרת שלא לגלוש לשמאלץ של אחדות מזויפת.

מודעות אבל בעיתון המקומי של ברגמו, ממוקדי ההתפרצות של הקורונה באיטליה
Luca Bruno/אי־פי

לפחות הנחיה אחת דווקא קלה לביצוע: לא לגעת בשום דבר. אף שהידיים רגילות להישלח ללא הרף ולגעת בכל פרטי העולם, מתברר שדי קל לאלף אותן להישאר ליד הגוף. מתברר שאפשר להתרגל להסתובב בחוץ בלי למשש בלי דעת מעקות וידיות


איטליה היא לא ישראל. אף על פי שהתפרצות הנגיף כאן אינטנסיבית הרבה יותר, נדמה שקיים כאן איזשהו סירוב להיבלע בחיקה של תחושת חירום אפוקליפטית. ואכן, מוזר לקרוא מכאן בתקשורת הישראלית מונולוגים של ישראלים לא חולים שנמצאים בבידוד ומתארים מצב עגום. לא בגלל החשש שחלו; זה רק תבלין. המוזר הוא האפסות, ההתיילדות, הרפיסות, ומעל הכל — עוצמת השיעמום מעצמם. רבים מהדוברים סיפרו שכבר מקץ שעות ספורות המצב הפך בלתי נסבל; הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם, הלכו לאיבוד והתכרבלו במין תחושת בדידות נעלבת־מתפנקת. אחרים נכנסו לחרדה של סוף העולם.

אבל אלה, בעלי החוויה האישית, בסופו של דבר זניחים לעומת בעלי התובנות שמתרבים בכל פינה. ראשונים עוברים בסך אלה שמביעים שביעות רצון מהמצב, בהצביעם על הירידה במדידות פליטת הפחמן. משהו טוב קורה, הם לוחשים בארסיות מהצד, אולי לא נעים אבל טוב. אלא שגם אם יש היגיון יצוק בדבריהם עדיין הם מצטיירים ובצדק כרשעים מסרטי ג'יימס בונד, שכמו מדענים, מביטים מלמעלה על המין האנושי כעל עכברי מעבדה. וזה לא נעים להצטייר כעכבר מעבדה חסר אונים, בעיקר כשזו המציאות. אחריהם צועד זן נוסף של אופטימיסטים — אלה הרואים בפנדמיה הזאת הזדמנות נדירה להתחבר אל עצמך, אבל באמת; הנסיבות הקשות יגרמו למתבודד למצוא בעצמו כוחות ויכולת שלא חווה עד כה, הבידוד יאלץ אנשים להתמודד עם רובד המעמקים של נפשם המסוכסכת, עם הפחדים, וכך יאיר דרך לשחרור אישי. אי הוודאות לגבי העתיד היא הזמנה להיפטר מתפיסות שווא מכבידות, להשתנות. שינוי זה דבר טוב. זה צמיחה. נצא מחוזקים מכל הסיפור הזה. מחלקה זו מעניקה איזו נופך אקזוטי־קוסמי למשבר, לעתים בעזרת פרכות נדיבות, רבות השראה, בלתי מזיקות, ועבור מי שנתפס לייאוש — אף מועילות. בקרון נוסף של רכבת השדים הזאת יושבים בעלי האמונה שהעולם ילמד לקח הפעם וישנה דרכיו בחלוף המשבר, והכלכלה "תתאים את עצמה" להתמודד עם המצב החדש שיהיה. גם באסכולה רחבה זו תימצא שמחה על כך שסוף־סוף משהו — אחרי שהטרור האיסלאמי ולאחריו האיום האקלימי כשלו — יצליח לגרום למין האנושי הסורר להבין איפה הוא חי. לא ברור לאיזה קיום אחר שואפים אנשים אלה, אלא רק שמאסו לחלוטין בזה הנוכחי. הרבה תוכניות, פרשנויות, תקוות ופנטזיות נבנות על גבו של הווירוס הזה; נראה שיש עוד עבודה רבה לפניו, וזאת בנוסף למלאכת ההדבקה עצמה.

הרשמה לניוזלטר

הכתבות שחייבים לקרוא כל סוף שבוע - ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות