בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרַקֶּפֶת נחמדת מאוד, אבל מה זה בכלל רַקֶּפֶת?

ארבעה אנשים אחראים לשמו של הפרח, שבעבר קראו בשם שונה מאוד

2תגובות
רקפות
Getty Images IL

בהופעת הבכורה שלה בעברית החדשה כונתה הָרַקֶּפֶת לחם־חזיר. שם זה, שהופיע במאמר "צמחי ארץ־ישראל" בוורשה ב–1883, הוא תרגומו העברי של כינויו הגרמני של הפרח, Saubrod. שם זה ניתן לרקפת בשל חיבתם של החזירים לחפור באדמה ולחלץ ממנה את הפקעות השחורות והפחוסות. את השם הקליט־יותר של הפרח תרמו לנו ארבעה אישים: אסף הרופא, עמנואל לעף, אליהו ספיר וישראל איתן.

אסף הרופא חי בגליל במאה השישית. אנחנו מכירים אותו מבית החולים שנקרא על שמו (ושנקרא לאחרונה על שם יצחק שמיר) ובעיקר מספרו — "ספר רפואות", ספר הרפואה היהודי הקדום ביותר שנותר בידינו. באחד הפרקים בספר מתואר צמח הרקפת: "עליהו רחבים ומנוקדים ושורשיו גלולים ושחורים מבחוץ ומבפנים לבנים". אסף מספר שניתן להשתמש בפקעת הרקפת כדי לעצור בכי, כדי להקל על כאבי מחזור ואפילו כדי לבלום התקרחות. אסף כנראה לא הכיר את שמו העברי של הצמח, אבל הוא מציין את שמו היווני, "סיקלמין", המשמש כשמו המדעי של הצמח, ואת שמו הארמי — "רקפתא".

לולא ספר זה, לא היינו יודעים על קיומה של המילה "רקפתא", שכן היא לא מתועדת באף ספר ארמי אחר. גם השורש רק"פ נדיר ביותר ומתועד רק בארמית סורית, בפעלים שמשמעותם חיפוי. אם יש קשר בין הפועל הזה ובין שם הפרח — וזה כלל לא בטוח — ייתכן שהצמח קיבל את שמו בשל נטייתו לצמוח מתחת לסלעים, כלומר לצמוח מחופה, או בשל פקעותיו השטוחות והעגולות.

השם הארמי הנשכח "רקפתא" ודאי היה נותר בתוך ספרו של אסף, אלמלא כתב עמנואל לעף (Löw) את עבודת הדוקטורט שלו על שמות הצמחים בארמית. לעף, רב וחוקר יהודי־הונגרי, איתר את "רקפתא" בכתב יד של "ספר רפואות", וכלל את המילה בעבודת הדוקטורט שלו, שהתפרסמה כספר ב–1881. הספר הזה היה לתנ"ך של מחדשי שמות הצמחים בארץ ישראל, ובראשם אליהו ספיר.

אליהו ספיר נולד בירושלים למשפחה דתית מיוחסת, אך בית הספר אליאנס מחוץ לחומות העיר העתיקה, ורוח ההשכלה שנשבה בו, קרצו לו. הוא החל ללמוד ערבית וצרפתית אצל דוד ילין, ובהמשך נישא לבתו של אחד ממייסדי פתח תקוה. אחרי שכשל בקריירה כרועה צאן, החל ללמד בבית הספר של המושבה והיה אחד המורים הראשונים שלימדו עברית — בעברית. ב–1910, כאשר עבד כמנהל סניף בנק, הבחין ספיר בקריאתו הנרגשת של שאול טשרניחובסקי בכתב העת "השילוח". מישהו, כתב המשורר הצעיר, צריך לכתוב מילון לשמות הצמחים בעברית. ספיר נענה לאתגר, ובמבוא שחיבר למילון הבטיח שיחפש במקורות אחר שמות עבריים לצמחים. אם לא ימצא שמות מתאימים, כתב, הוא יחדש אותם לפי אחת השפות הקרובות לעברית — ערבית, ובעיקר ארמית. ספיר גם ציין שמקור המידע העיקרי שלו יהיה הספר של לעף. אחרי כמה חודשים פירסם ספיר את רשימת שמות הצמחים הראשונה שלו. אך זו היתה גם הרשימה האחרונה; כעבור זמן קצר, הוא מת בפתאומיות בגיל 42.

המילה "רקפת" לא הופיעה ברשימה שהספיק לפרסם ספיר. אך לפני מותו הוא תירגם דוח שכתב כלכלן גרמני על מצב החקלאות בארץ ישראל. בהספד שנשא עליו, אמר מאיר דיזנגוף כי ספיר עבד על התרגום במשך שמונה לילות, וכי המסמך היה אמור לרדת לדפוס ביום שבו מת. כשהודפס לבסוף, הכיל התרגום את המשפט הראשון שבו הופיעה המילה רקפת בעברית: "הרַקֶּפֶת הגדלה במקומות הלחים עם עליה היפים האדמדמים ומנֻקדים לבן ופרחיה הקטנים האדומים נחמדי המראה ונעימי הריח". משמעות המילה, לצד שמות מחודשים נוספים של צמחים, הופיעה במילון קצר שצורף לסוף התרגום.

הספרון המתורגם של ספיר לא זכה, כנראה, לתפוצה רחבה. אך באותה שנה הגיע לארץ ישראל איתן — מורה יהודי מפולין שלמד ביולוגיה בסורבון. עם סיום לימודיו עלה איתן לארץ ולימד שיעורי טבע בגימנסיה העברית בירושלים. ועד הלשון הטיל עליו לרכז את שמות הצמחים העבריים ולהכין עבורם מילון קצר, שפורסם ב–1913 וכלל את המילה "רקפת", שלקח מספרו של ספיר.

באותם ימים הופיע לצמח שם חדש — "נזר שלמה", שם שניתן לו בשל צורת פרחיו. השם הזה היה ככל הנראה פופולרי בקרב ילדים, והיה סיכוי טוב שהוא יתפוס את מקומה של "רקפת"; שני השמות אף הועמדו זה לצד זה כאשר ועד הלשון פירסם את מילון שמות הצמחים החדש והמעודכן ב–1930. אלא שבהדרגה דחקה הרקפת את "נזר שלמה". ייתכן שמה שהכריע את הכף לטובת הרקפת היה שיר שכתב לוין קיפניס ב–1920, שיר שנפתח בשורות האלמותיות: "מתחת לסלע צומחת לפלא, רַקֶּפֶת נחמדת מאוד/ ושמש מזהרת נושקת עוטרת, עוטרת לה כתר ורוד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו