בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך זכה החוּמוּס בשמו

(ומדוע איבדה האפּונה את הדגש)

23תגובות
גרגרי חומוס
Nataly Studio / Shutterstock

כדי לעמוד על קנקנו של החומוס צריך להביט באפון. האָפוּן מוזכר כמה פעמים בספרות חז"ל (למשל במשנה: פאה ג', ג') ושם ברור שמדובר בסוג של קטנית כלשהי. השם הזה השתמר בארץ ישראל עד המאה השישית, אז כתב אסף הרופא את ספרו ופירט את תכונותיו הרפואיות של האפון. אסף גם סיפק תרגום של המילה ליוונית וארמית, שממנו מתברר שהאפון היה השם העברי של מה שמכונה היום חוּמוּס. עם מסקנה זו הסכים סעדיה גאון בבבל של המאה העשירית, שתירגם את אפון בעזרת שמו הערבי של החומוס. כך חשבו גם נתן מרומי במאה ה–11, שבמילונו "הערוך" פירש את אפון בשמו הלטיני וכ"חומוס" הערבית; וגם הרמב"ם, במצרים של המאה ה–12.

ככל הנראה החומוס נקרא אפון בפי העברים הקדמונים בשל הבליטה הקטנה האופיינית לו, המזכירה אַף. חיזוק לסברה זו נמצא בארמית סורית, שבה מכונים גרגירי חומוס, בין היתר, חַרְטוּמָנָא — שם שנגזר מהמילה חַרְטוֹם, קרובת משפחה של הַחֹטֶם, שבסורית משמשת ככינוי לאפים של חיות שונות. אם אכן היו כך הדברים, סביר שההגייה המקורית של המילה היתה אַפּוּן, בפ' דגושה, בגלל השורש הכפול של אף — אפ"ף.

בעוד שבארץ ישראל השתמר השם הקדום אפון, חכמי בבל, המצוטטים בתלמוד, אימצו את השם הארמי של הגרגיר הזהוב — חִימְצֵי, מילה ארמית שסיפק אסף הרופא כתרגום לאותו גרגיר. המילה מופיעה בשתי סוגיות תלמודיות (יבמות ס"ג, א' וחולין נ"ב, א'). מקור השם הארמי ברור לכל מי שאי־פעם זכה לעבוד בקטיף חומוס, כפי שעולה מדיווח הצריבה שתקפה קוטפים בעמק החולה: "רבים האוכלים 'חומוס' או חומצה, אך מעטים טעמו את טעם החומצה שהיא מפרישה לידי תולשיה. נפל האחד על אמצאה, התיישב, חלץ גרביו ועטף בהן את ידיו. ממנו ראו וכן עשו השאר. וכך נחלצו מייסורי־החומצה, השורפת ואוכלת ידיים" ("על המשמר", 24.7.1944). השם הארמי של הגרגיר, חִימְצֵי, התגלגל גם לערבית וכך נוצרה המילה חֻמֻּץ, שבה נעזרו סעדיה ונתן כדי להסביר את האפון.

במשך מאות שנים היה זיהויים של האפון והחימצי עניין תיאורטי למדי, שסיקרן בעיקר תלמידי הלכה, עד שבסוף המאה ה–19 החלה קבוצה קטנה של יהודים להקים מושבות חקלאיות בארץ ישראל וללמד את ילדיה את שפת האבות. המתיישבים רצו לתת לגידולים החקלאיים שלהם את השמות העבריים שהשתמשו בהם העברים הקדמונים, אך לא ידעו מהם. לעזרתם נחלצה קבוצה של אינטלקטואלים, בעיקר בירושלים, שחיפשו במקורות את השמות העתיקים של הצמחים.

צעד חשוב ראשון בכיוון היה פרסום תרגומו העברי של הרב יחיאל מיכל פינס לספר הגרמני "עבודת האדמה בסוריה בכלל ובארץ־ישראל בפרט", שפורסם בהמשכים בעיתון "הצבי" של אליעזר בן־יהודה ב–1886. פינס נתן לחומוס את השם חוּמְצָה, והתבסס לשם כך על השם הערבי המקומי של הצמח — חֻמֻּץ — שהופיע בתלמוד הבבלי. השם הזה התקבל ביישוב העברי הצעיר בכמה הגיות שונות — חֶמֶץ (1896), חִמָּץ (1903) וְחִמְצָה (1910). הגרסה האחרונה היא זו שבסופו של דבר אומצה בידי ועד הלשון ב"מילון מונחי המטבח" (1938), וגם כשמו המדעי של הצמח, חִמְצָה תרבותית. אלא שכפי שצוין באותו מילון, החומוס היה "מקובל בעיקר בעדות המזרח בשמו הערבי". זו הסיבה שאותו שם ערבי — חוּמוּס — הוא זה שגם התקבל בציבור (ההגייה העברית ב–ס' היא הקרובה ביותר לצ' הערבית).

בשעה שהמילה חומוס התקבלה בעברית החדשה, המילה העתיקה אפון מגדירה כיום צמח אחר. המילונאים יעקב לוי ומרקוס יאסטרוב, שפעלו בסוף המאה ה–19, הגדירו בטעות את המילה אפון כשעועית. ככל הנראה, היה זה מתוך מחשבה שמדובר בצורת־משנה של המילה אפולים, בעצמה צורת־משנה של המילה פול.

בעקבות ההגדרות המילוניות השגויות האלה, המילה אָפוּן תיארה את הצמח המוכר לנו כיום כשעועית בבית הספר החקלאי מקוה ישראל, לפחות מאז 1896 וכנראה גם קודם. אליעזר בן־יהודה, שגילה שאין זה פירושה הנכון של המילה, כתב במילונו (1908) כי "לוי, ויאסטרוב אחריו, שתירגמו אפונים פולים, טעו טעות גסה".

במילונו הקטן שפורסם ב–1903, כמו גם במילונם של יהודה גור ויוסף קלוזנר מאותה שנה, תוקנה הטעות, ומאז קיבלה השעועית את שמה המוכר. המילה אפון, שנותרה ללא שימוש, "התפנתה" למשמעויות אחרות, ובאותם מילונים הגדירה לראשונה את צמח האפונה. ב–1910 אימץ את המילה המורה איסר יוסף איינהורן ממקוה ישראל, ובשינוי קל יצר ממנה את המילה אַפּוּנָה, שהופיעה בספרו "תורת עבודת האדמה".

איש ההתיישבות אליעזר יפה אימץ את הצורה הזאת בכתבי העת החקלאיים שערך החל מ–1917 ("גן ירק" ו"השדה"), ומשם נפוצה המילה לכל היישוב. אולי מכיוון שכתבי העת לא היו מנוקדים, המילה נקראה בצורתה הלא־דגושה, אפוּנָה, וזו הצורה המוכרת לנו עד היום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו