בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי פלסטיק ועם דאודורנט תוצרת בית: הישראלים שחיים כמעט מבלי לייצר אשפה

ישראלי מייצר בממוצע 612 ק"ג אשפה בשנה, אך יותר ויותר אנשים מחליטים לצמצם את הפסולת שלהם למינימום. "זה מכניס דברים רעילים לחיים שלנו, הרבה יותר קל לחיות בלי", מעיד אחד מהם

168תגובות
דסי ושלום אור בביתם, עם האשפה שייצרו במשך שבועיים. לדבריו, השמירה על כדור הארץ היא "הדבר הכי בסיסי בלהיות בן אדם"
אמיל סלמן

שקית אחת של במבה, שקית של אפונה קפואה, שתי קופסאות של קרם קוקוס, קופסת טחינה, קופסת פטל שחור ושקית של סוכר קנים. זו האשפה שייצרה משפחת אור - שלום, דסי ובתם גאיה בת השנה – במטבחה במשך שבועיים. כל שאר האשפה שיצרו השלושה היא זבל אורגני שהועבר למיכל קומפוסט שכונתי.

>>כל אחד יכול להציל את הסביבה: 14 צעדים לצמצום האשפה שאתם מייצרים

מדובר בכמות אפסית בהשוואה לפח הישראלי הממוצע. כל ישראלי מייצר בממוצע 1.7 ק"ג אשפה ביום, או 612 ק"ג אשפה בכל שנה. האשפה מורכבת משני סוגים של חומרים - שאריות מזון ושאריות אריזות, כשהראשון אחראי למשקל האשפה והשני לנפח שלה. גם מי שמנסה להקפיד שלא להשתמש בכלים חד-פעמיים יגלה שהפח שלו מלא ברובו בפלסטיק חד-פעמי מסוגים שונים: גביעי יוגורט וגבינה, קופסאות פלסטיק דקיק לעגבניות שרי, קופסאות פלסטיק בעובי בינוני לפטריות ועבה יותר לטחינה או מיונז, קרטון החלב (מבפנים הוא מצופה בפלסטיק), המכסה של קרטון החלב, שקיות ניילון, מכסים מפלסטיק, שקי רשת (מפלסטיק) של תפוחי אדמה, צלחות קלקר וניילון נצמד שמשמשות לעטיפת פירות או בשר, שקיות לאורז, פסטה וקטניות. אפילו כשהירקות או הפירות אינם מגיעים ארוזים מראש, שקיות הניילון הן המוצר הראשון בכל דוכן ירקות או פירות, בשוק או בסופרמרקט.

מוצרים רב-פעמיים או עשויים מחומרים מתכלים, בביתם של דסי ושלום אור
אמיל סלמן

מבט מהיר על מדפי הסופר יגלה שאין כמעט אף מוצר שניתן לרכוש מבלי לקבל אתו פיסת פלסטיק חד-פעמי. גם מחוץ למטבח, הפלסטיק ממשיך לרדוף אותנו: אי אפשר לרכוש סבון ללא עטיפת פלסטיק או שמפו שאינו ארוז בבקבוק פלסטיק. גם נייר טואלט, נייר למדפסת, צעצועים, בטריות ומכשירים אלקטרוניים - כולם מגיעים עטופים בשכבות פלסטיק עבה. בהערכה גסה, בכל רגע נתון יש לכל ישראלי בבית מאות פריטים עשויים פלסטיק חד-פעמי, שחייו קצרים ביותר - ימים עד שבועות ספורים - אך חייו לאחר המוות כמעט נצחיים. במקרה הטוב, האריזה תישלח למיחזור ותהפוך לפלסטיק מאיכות גרועה, שבתורו יגיע למזבלה. במקרה הנפוץ יותר היא תגיע ישירות להטמנה באתר פסולת, ושם תתפרק בתהליך אטי שיזהם את הקרקע, האוויר והאדמה עד לאמצע האלף השלישי.

למרות תנאי הפתיחה הקשים, בישראל חיה קהילה הולכת וגדלה של אנשים שמנסים לחיות ללא אשפה, או כמעט ללא אשפה. לנוכח שקיות הבמבה והאפונה, בני משפחת אור מעידים על עצמם כי הם "לא מושלמים", אבל משיחות עם שוחרי "אפס פסולת" רבים עולה שמשפחת אור בהחלט ניצבת ברף העליון של הלוחמים באשפה. כמו רוב אנשי "אפס פסולת", הם טבעונים ודבקים בתפיסת החיים המינימליסטית, שגורסת שהחפצים שנאגרים בבית הם עול ולרוב איננו זקוקים להם. כך, הסלון שלהם חף מרהיטים והשיש במטבח נקי לחלוטין מכלים או מצנצנות. דסי מעידה על עצמה שהמלתחה שלה כוללת 30 פריטי לבוש והנעלה, הילדה מחותלת בחיתולי בד ורוב המדפים במעט הארונות שבדירה ריקים.

שלום ודסי אור בביתם. הילדה מחותלת בחיתולי בד ורוב המדפים במעט הארונות שבדירה ריקים
אמיל סלמן

כדי להגיע לרמות ייצור אשפה נמוכות כל כך נדרש מאמץ. את המזון הם משתדלים לרכוש במספר מועט של חנויות בירושלים שמוכרות מזון בתפזורת שנארז בשקיות (מבד) שמובאות מהבית. ירקות ופירות מגיעים במשלוח מחווה אורגנית ודסי מייצרת בעצמה את הסבון (סודה כאוסטית ושמנים אתרים הם המרכיבים העיקריים) ואבקת הכביסה (סודה לשתייה שנאפתה בתנור). גם הדאודורנט ומשחת השיניים הם מתוצרת ביתית. מברשות השיניים עשויות מעץ, ונרות השבת משמן זית.

בני הזוג הגיעו לעולם החיים-ללא-אשפה ממקומות שונים. שלום הוא בן למשפחה דתית מארה"ב, והוא מוצא בדת את המניע לאורח החיים שבחר. "הקב"ה שם אותנו בגן עדן ואמר לנו שהתפקיד שלנו הוא לשמור על כדור הארץ. זה עוד לפני שאנחנו יהודים, זה הדבר הכי בסיסי בלהיות בן אדם". דסי עלתה לארץ מארגנטינה, שם חיה בקומונות סביבתיות ללא אשפה כלל. "פעם הייתי יותר קיצונית, שנים לא אכלתי חלווה כי זה הגיע עם פלסטיק", היא מספרת.

אסתי חרמש עם בן זוגה גפן ובנם טנא, בביתם באשקלון. "אנשים כבר מתחילים להסתכל על זה בהרבה הערכה", היא מעידה
אילן אסייג

הפגישה של הזוג בירושלים היתה מתבקשת. "חבר אמר לי בסעודת שבת: 'אתה טבעוני, רוכב על אופניים, מורה ליוגה ועושה קומפוסט. יש מישהי בדיוק כמוך, אתה מכיר אותה?'", מספר שלום. הם נישאו בחתונה טבעונית - וללא אשפה כמובן. "השתייה היתה רק יין ומים, בלי בקבוקי פלסטיק. כל שאריות האוכל הלכו לקומפוסט ואת האוכל שנשאר הבאנו לארוחת שבע ברכות במועדון לחיילים בודדים. אפילו נייר האלומיניום שעטף את הכוס ששברתי קיבלתי ממישהו שכבר השתמש בו. חשבנו על הכל כדי שהיום הכי מיוחד בחיים שלנו לא יפגע בעולם", אומר שלום.

כמעט בלתי אפשרי בפריפריה

לוחמי אשפה אחרים בארץ שואפים להגיע לרמתם של בני משפחת אור. אסתי חרמש, בת 33 מאשקלון, חייתה בקהילה אקולוגית בקוסטה ריקה. כשהגיעה לארץ היא הזדעזעה ממצב התברואה במרחב הציבורי. "הלכתי בשבת אחרי הצהריים לים ומצאתי שאני דורכת על ערימות של כלים חד-פעמיים". לדבריה, היה זה אירוע טראומטי. "היו לי שתי ברירות: או להיכנס לדיכאון או לעשות משהו. חיפשתי דרך להימנע מאריזות".

סל הקניות של בני משפחת חרמש. ללא פלסטיק כלל
אילן אסייג

התובנה שאנחנו מוקפים באשפה הובילה את חרמש להקים את אתר "אפס פסולת ישראל" שפועל בזירות שונות להפחתת האשפה – מאספקת כוסות רב-פעמיות לאירועים ועד לפיתוח תוכניות להוצאת כלים חד-פעמיים מבתי הספר או לקידום משלוחי מזון מהיר בכלים רב-פעמיים. לדבריה, ניתן להרגיש את השינוי בגישה. "זה כמו שפעם טבעונות היתה דבר מוזר והיום כבר לא, אנשים כבר מתחילים להסתכל על זה בהרבה הערכה", היא מעידה.

אך כמו כל האנשים ששואפים לאפס פסולת, גם היא נתקלת בקשיים. "יש דברים שאני לא מוצאת בתפזורת: ניוקי שהילד מאוד אוהב, טופו – יש, אבל מאוד לא נגיש, שמפו. שמן אפשר להשיג בבקבוק זכוכית אבל קשה למצוא מקום למלא מחדש, זה שירות לא נפוץ".

zero waste - דלג

רבים מספרים שבעוד שבתל אביב ובירושלים אמנם קשה לחיות חיים נטולי אשפה - בפריפריה המשימה כמעט בלתי אפשרית. אין חנויות שמוכרות בתפזורת, ואין מודעות. "אני גר בטבריה וכאן יש פחות אפשרות להשיג מוצרים בתפזורת, אז אני פשוט לא קונה, לא קונה משקאות ולא קונה ממתקים. גם אין פה פחים חומים לזבל אורגני", מספר אלכסיי מורוזוב, ששואף גם הוא לצמצם את האשפה שלו.

"פעם הכל היה בכלי זכוכית שהיית צריך לנקות, להחזיר למכולת ולקבל פיקדון", אומר דניאל מורגנשטרן, פעיל סביבתי ותיק שמתמקד בתחום האשפה המוצקה. "מלפפונים, זיתים, יין, חלב ולבן, כולם היו בזכוכית רב-פעמית. היו גם שקיות נייר די עבות. הכל התחיל להשתנות באמצע שנות ה-60, בפיגור של חמש או שמונה שנים אחרי ארה"ב", הוא מסביר. "זה התחיל מבקבוקי השתייה. בהתחלה היו משווקים שתייה בבקבוקי זכוכית, אבל אחרי שכמה התפוצצו עברו לפלסטיק חד-פעמי. משם זה התפשט לכל מקום. התרבות הזו של 'צרוך וזרוק' היתה לתרבות המובילה, זה הזניק את הכלכלה אבל דפק את הסביבה, ניפח את האשפה והכניס אליה חומרים שלא מתכלים".

הפעילים מחפשים פתרונות שיקלו על חייהם של האנשים שרוצים לחיות ללא פסולת, גם בישראל רוויית הפלסטיק. חנויות שמוכרות סבון קשיח ללא אריזה כבר ישנן פה ושם. בשנה הבאה מתוכננת להיפתח חנות ReFeel (מילוי מחדש) שתאפשר לקונים למלא בקבוקים שהם מביאים מהבית בשמן, סבונים שונים, מוצרי קוסמטיקה וניקיון. באירופה חנויות כאלו נפוצות כבר משנות ה-90.

תהליך רוחני

מיזם אחר, בשם "ממשק", הוא קואופרטיב שאורז יחד מוצרי מזון טבעוניים שמגיעים מסחר הוגן, ומחולק לאריזות רב-פעמיות. יעל וייל, בת 26 מאבן יהודה, היא מפעילי המיזם. "פעם כשהייתי הולכת לקנות עם שקית בד לא היו מבינים, היום הרבה יותר מבינים ומפרגנים", היא אומרת. "כשאני קונה מוצר אני רואה אותו כמכלול, האריזה היא חלק ממנו. זה צורם לי בעין לראות את זה כשאני יודעת שזה מזיק, וזה מתחבר לי כשאני רואה שזה גם מכוער. לא נעים לראות דברים שעשויים מפלסטיק ולא נעים ללבוש דברים שעשויים מפלסטיק".

מוצרים רב-פעמיים או עשויים מחומרים מתכלים, בביתם של אסתי וגפן חרמש
אילן אסייג

יוזמה נוספת היא "מהפח ירוק", שהקימה קבוצת פעילים ירושלמים כדי לסייע למי שרוצה להציב קומפוסטר בחצר ביתו. 6,500 משפחות הצטרפו למיזם וכ-4,200 מהן מתמידות בהפרדת האשפה האורגנית והשלכתה לקומפוסטרים. יונתן פליטמן, אחד ממייסדי "מהפח ירוק", מספר כי מלבד כמה מקרים ספורים לא היו בעיות עם השכנים, והקומפוסטרים עובדים היטב. "כל משפחה שמעבירה את שאריות המזון שלה לקומפוסטר חוסכת 380 ק"ג אשפה בכל שנה", אומר פליטמן. היוזמה זכתה להצלחה לאחר שעיריית ירושלים אימצה אותה ומממנת את פעילות העמותה.

גם פליטמן, כמו רבים מהפעילים לצמצום פסולת, מתקשה להיגמל ממנה לחלוטין. "אני לא האפס-פסולת האופייני", הוא מודה. "ראיית העולם שלי היא שתיקון אקולוגי הוא לא להפוך לפריק של אפס פליטות פחמן, אלא למצוא את המקומות החברתיים שבהם אתה יכול לתקן".

וילצ'רסקי נגד חד"פ - סרטון של הארגון "מהפח הירוק" - דלג

"זה לא קל", מצטרפת חרמש. "לפעמים אתה צמא ורעב ואתה מתפשר, אבל זה מאוד מבאס לשים את הכסף שלך במשהו שאתה לא שלם אתו. לפעמים אני נכנסת לסופר ויוצאת עם חצי ממה שהייתי רוצה". שלום אור, מצדו, אומר כי הוא תופס כשחרור את מה שאחרים רואים כקושי. "אנשים חושבים שזה יותר קל לחיות עם החד-פעמי, אבל כשאנחנו נאלצים להשתמש בזה אנחנו מרגישים שיש לנו אשפה, שצריך לנקות משהו. זה מכניס דברים רעילים לחיים שלנו, הרבה יותר קל לחיות בלי זה".

פליטמן סבור כי יש ממד נוסף לחיים ללא אשפה, שהוא מעבר לאקולוגיה. "כשאדם מסוגל לטפל בפסולת של עצמו יש בזה גם תהליך רוחני - אתה מגלה שאתה יכול לעשות תיקון בעולם. זה לא מקרי שהרבה מוסדות של חינוך מיוחד וטיפול נפשי בוחרים לעשות קומפוסט, כי יש פה משהו שאומר שאפשר לתקן ולעשות טוב". לדברי וייל, "זה כמו שילד מפיל משהו וחושב שהוא נעלם. אתה כמבוגר יודע שהוא לא נעלם, אבל כשאתה זורק משהו לפח אתה חושב שהוא נעלם. זה לא עובד ככה. ברגע שנגעת במשהו השפעת על העולם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו