בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבחירות הקרובות הן מאבק על ישראל כ"מדינת כל ילדיה"

19תגובות
ביה"ס הדו לשוני ירושלים
אוליבייה פיטוסי

ילדיי, זיו ושירה, חיים במדינת כל אזרחיה. עבורם, המדינה היא כל מה שנתפס כגדול יותר מהבית והחוויה המשפחתית. המדינה היא המתרחש בחוץ, ברחוב, אבל גם - ואולי בעיקר - היא הגן, היא בית הספר. שם הם חווים את הפער הזה שבין הפנים והביתי ובין הפוליס, הממלכה. עבורם, כאמור, הממלכה היא של כולם. שניהם לומדים במסגרות דו לשוניות. מבחינת שירה, אין הבדל בין מרילין, הגננת היהודיה וסחר הגננת הערביה. היא מבינה את שאומרים לה בשתי השפות וכל הצוות הוא מקור הגנה וחום - היא עוברת את תהליך החניכה הראשוני במסעה אל עולם המבוגרים, בעברית ובערבית.

זיו, הגדול יותר, כבר בכיתה ב'. הוא מבין שהוא עצמו יהודי אך לא כל חבריו כאלה. אולי זה יגרום לו בעתיד למשבר זהות, אבל המשברים החשובים יותר כרגע הם הפסדים לא מתוכננים במשחקי הכדורגל השכבתיים יחד עם יפתח, חסן, אדם, עלא וחברים נוספים.

אני מנסה לדמיין מה מרגישים חבריי הערבים אשר שולחים את ילדיהם לאותן מסגרות חינוכיות. אנחנו והם מגדלים את ילדינו באותן שכונות, שולחים את הילדים למוסדות לימוד משותפים ואחר הצהריים מבלים בפארקים מטופחים יותר או פחות. אך רק הקיום של ילדיי ושלי נתפס כמובן מאליו. עבור רוב מוחלט מקרב נציגי הציבור בישראל, שותפות עם ערבים נתפסת כהזויה ומסוכנת. אם נהיה כנים, אין הבדל גדול בין סמוטריץ', שמבקש למנוע מאישתו היולדת לשהות באותו חדר בבית חולים יחד עם יולדות ערביות, גנץ ושותפיו הקרביים שמראש מכריזים כי לא ישבו בממשלה "עם ערבים", ונתניהו שמכריז בתוקף כי ישראל איננה מדינת כל אזרחיה.

למרבה האימה, הקונצנזוס הישראלי מתגבש סביב התפיסה הרואה את הערבים ונציגיהם הפוליטיים כסרח עודף לקהילה היהודית, אשר רק עבורה הוקמה מדינת ישראל. כמובן שהמחזיקים בתפיסה זו מתעלמים לחלוטין ממיליוני פלסטינים בגדה המערבית ובעזה. גורלם אומנם נקבע על ידינו, אך הזכות להשפיע על גורל זה ניטלת מהם לחלוטין.

אירוע למען הקמת בית ספר דו לשוני ביפו
מוטי מילרוד

כשזהו הקונצנזוס הישראלי, נדמה כי הוויכוחים השונים בחברה הישראלית הם כולם ויכוחי סרק (כשהגרוטסקי מכולם הוא כמובן הוויכוח הסוער בנוגע ללגליזציה של סמים קלים). כשחושפים את קו השבר הפוליטי האמיתי בישראל, מבינים כי הציבוריות הישראלית נקרעת בין שני מחנות. מצד אחד המחנה הגדול יותר, לצערי, אשר חבריו מבקשים להמשיך ולהדיר את האוכלוסייה הערבית, לסמן ציבור זה כלא לגיטימי ולהבטיח כי זה לעולם לא יוכל לקחת חלק מהותי בתהליך קביעת הערכים המשותפים של החברה הישראלית. מצד שני, מחנה המורכב מהמון ערבים (ומעט יהודים) שתובעים בלי פשרות את הכללת כלל האוכלוסיות אל תוך המרחב הישראלי על כל מובניו.

במילים אחרות, המרחב הפוליטי הישראלי מחולק בין אלו שהחברות בין זיו, שירה, חוואה, אדם, חאסן, כארים, נעמי, יפתח, חאלד, אנג'לינה, עודד, מורג'אן ואיבראהים מחממת את ליבם ובין אלו שרואים בשותפות זו חתירה כנגד אושיות המדינה. הבחירות הנוכחיות הן על עצם היכולת שלנו להמשיך את השותפות בינינו ובין ילדינו. עבור כלל אזרחי ישראל - יהודים וערבים - הבחירות תקבענה האם יש סיכוי לשותפות כזו גם בעתיד.

ד"ר נועם תירוש הוא מרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בנגב וחוקר סוגיות של מדיה וזיכרון קולקטיבי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו