עשור להתנתקות || 300 משפחות עדיין גרות בקראווילות - חינוך וחברה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשור להתנתקות || 300 משפחות עדיין גרות בקראווילות

לכתבה
אתר הקראווילות של מפוני גוש קטיף בנווה ים, השבוע רמי שלוש

הרוב השתקע במגורי קבע, אך מאות משפחות נותרו בדיור זמני בקראווילות רעועות. 12% מתושבי גוש קטיף לשעבר אינם עובדים ורק 20% מהחקלאים חזרו לעיסוקם

37תגובות

ערב ההתנתקות גרו בגוש קטיף 8,000 תושבים, 1,600 משפחות, ב-21 יישובים ולאחר הפינוי הם הועברו לאתרים זמניים: בתי מלון, יישובים שקלטו משפחות על בסיס זמני ואתרי קראווילות, שהגדול שבהם סמוך ליישוב ניצן במועצה האזורית חוף אשקלון.

לפי נתוני ועד מתיישבי גוש קטיף שנאספו לציון עשור להתנתקות, 1,200 משפחות בחרו להישאר בקהילות המקוריות כפי שהיה בגוש, ו–900 מהן כבר מתגוררות בבתי קבע. יש משפחות שסיימו לבנות את ביתן החדש לפני ארבע־חמש שנים, ואחרות שחנכו את בתי הקבע לפני חודשים ספורים. 120 משפחות עדיין מתגוררות בבתים זמניים עד לסיום הבנייה, ו–180 משפחות טרם התחילו בבנייה ונמצאות בהליכים ביורוקרטיים שונים מול המדינה.

עמליה וניסים אבינועם הם אחת ממשפחות המפונים שטרם הצליחו לבנות בית קבע, והם מתגוררים עשר שנים בקראווילה. הם ממקימי ניסנית, שעלו לקרקע בשנת 1984, בעקבות קריאה של הממשלה למשפחות צעירות לאזרח את היאחזות הנח"ל שהיתה במקום. עמליה ניהלה את מעונות הילדים בצפון הגוש וניסים הפעיל קייטרינג ומזנון במחסום ארז.

עשור להתנתקות - פרויקט מיוחד: בגדה זה כבר סיפור אחר | עמוס הראל ■ ביקור בגן הירק נטול המתנחלים | עמירה הס ■ אם אשכחך גוש קטיף: כך זוכרים המפונים את הבית | ניר חסון ■ המפונים חולמים על זכות השיבה | שירלי סיידלר

בגיל 50 הם פונו ונותרו ללא בית ועבודה. "עד היום האחרון לא האמנו שבאמת יפנו אותנו, היה בלבול גדול", אמרה עמליה בביתה הזמני בנווה ים, שם הם אמורים לבנות את בית הקבע. "היינו תקופה בין בתי מלון, זה היה סיוט. ראו אותנו כחפצים, שאפשר לקחת מהבית, להעביר למלון ואחר כך לקראווילה. אז שכרנו בית בכוכב מיכאל, אבל לא היתה שם תחושת שייכות והיינו רחוקים מהקהילה. לבסוף עברנו לניצן. שם הרגשנו טוב והיתה תחושה של קהילתיות, היו שם עוד מאה משפחות מניסנית, אבל לא היתה לנו תעסוקה. מלכתחילה לא רצינו להגיע לשם כדי לא ליפול למרירות, רצינו להמשיך הלאה".

חמש שנים התגוררו בניצן, מקום שעמליה אומרת שהיום אנשים מסתובבים שם "כמו זומבים. לא יודעים לאן ללכת, מה לעשות, יש חוסר ביטחון מאוד גדול. בגיל 50 עקרו אותנו מהכל — מהבית, הסביבה והעבודה. לא האמנו שיעקרו כל כך הרבה משפחות בלי לתת כלום, לא מפתח לבית ולא תעסוקה".

לבסוף הם קבעו את מקומם בקיבוץ נווה ים, ששיווע לאנשים חדשים. חמש שנים משפחת אבינועם מחכה לבנייה ובינתיים מתגוררת באתר קראווילות בהרחבה של הקיבוץ, "קראווילות שקנינו בכסף שלנו. יש המון חוסר ודאות, עשר שנים שאנחנו לא שייכים לשום מקום. כל פעם שצריך לחתום על מסמך כדי להתחיל לפתח את המגרשים יש חששות, על מה חותמים הפעם? אולי זה יזיק לנו?".

ובכל זאת, באופטימיות זהירה היא אומרת שאולי בקרוב יקבלו את ההיתרים לבנות את ביתם, שהתעכבו, בין היתר, מפני שהקיבוץ תחת מפרק. "יש כעס כפול על הממשלה. גם על הפינוי וגם הטיפול לאחר מכן, שהיה אסון. אין משפחה שלא מתמודדת עם משבר: מחלה של מישהו, טיפולים פסיכולוגיים, שימוש בסמים, חזרה בשאלה. זה לא שלאנשים יש שריטות מההתנתקות, יש להם חריטות". לדבריה, כל עוד לא יהיה להם בית קבע הם ימשיכו לחוש חוסר ביטחון, "יש מחשבות שאולי עוד יוציאו אותי מפה ואף פעם לא יהיה בית קבע".

רמי שלוש

לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ) יש גם משפחות באתר הקראווילות שאינן זכאיות לפתרון, והרשויות דורשות לפנותן. אלה משפחות שלא ענו לקריטריון לפיו יפוצו רק אלה שמרכז חייהם היה בגוש, בהן משפחות של ילדי המפונים, שהיו בגיל בית ספר בזמן ההתנתקות, וכעת הם שוכרים קראווילות בניצן. ביחד עם המשפחות שממתינות לסיום הבנייה של בתיהן, 406 משפחות מתגוררות בקראווילות וקרוואנים בחמישה אתרים זמניים, אלה נתוני מינהלת "תנופה" נכון לסוף מאי. ובכל זאת, לפי נתוני ועד המתיישבים, נכון לסוף 2014 שיעור הגיוס לצבא ולשירות לאומי בקרב ילדי המפונים עמד על 93%.

המפונים השתלבו ב–11 יישובים והוקמו עבורם שתי שכונות חדשות: שכונת נצרים באריאל ושכונת הרצוג באשקלון. מקור גאווה הם 11 יישובים חדשים ומחודשים שהקימו, רובם בדרום. קיבוץ שומריה למשל, נחשב לסיפור הצלחה. חבר הכנסת לשעבר זבולון כלפה (הבית היהודי), שפונה עם משפחתו מעצמונה, לקח חלק בהקמה מחדש של היישוב, ל–53 משפחות שפונו מעצמונה ועוד כמה עשרות ממפוני גוש קטיף. "ההצלחה הגיעה בעזרת שילוב של כמה גורמים, כמו ציבור שנותן אמון בהנהגה, הנהגה שידעה מה לעשות, ולא מעט סיעתא דשמיא", הוא אמר. "הבנו שצריך לסמוך פחות על המדינה ולקחת אחריות, לדאוג לעצמנו".

חודשים ספורים לאחר ההתנתקות קיבלו בשומריה את הצעת מינהלת סל"ע לקלוט את המפונים. "ממקום של כ–60 נפשות הפכנו ליישוב של 750", אמר כלפה. "כל מי שמגיע לשומריה לא יכול שלא להתפעל. כבר הרבה שנים שהמדינה לא יודעת להקים יישובים, היא לא טובה בזה". לדברי כלפה, המדינה לא טיפלה כראוי במפונים: "היום המדינה אומרת, 'חלאס, עברו עשר שנים והכל נגמר', אבל זה לא נכון. צריך לגייס את כל משרדי הממשלה ולקבוע שבתוך שנה הם מטפלים בכל הבעיות של המפונים, עד הפרט הכי קטן". כלפה מתייחס, בין היתר, למשבר התעסוקה שנוצר, שכן גוש קטיף היווה מקור פרנסה לכ–85% מהתושבים, ש–70% מהם היו עצמאים, בעיקר חקלאים, כך לפי נתוני ארגון "תעסוקטיף". הארגון, שבראשו הרב יוסף צבי רימון, הוקם לאחר ההתנתקות כדי לסייע למפונים בתעסוקה ופעל במימון חלקי של המדינה עד סוף 2014, וכיום הוא פועל במתכונת מצומצמת מתרומות.

מדו"ח שפרסם הארגון לפני כחודש עולה כי 12% מהמפונים בגיל העבודה אינם עובדים. 2% מתוכם איבדו כליל את יכולתם לעבוד בשל מצב נפשי או פיזי רעוע, שנגרם עקב הפינוי. חקלאי הגוש היו ידועים בגידולי הירקות ללא תולעים שלהם, החזיקו את המחלבה השנייה בגודלה בישראל וב–10% מהיצוא החקלאי של ישראל. אך עד כה רק 20% מהם חזרו לעסוק בתחום. בסיוע הארגון הוקמו 240 עסקים חדשים וכ–600 נשים וגברים עברו הכשרה מקצועית. רוב המפונים נזקקו להסבה מקצועית כדי להשתלב מחדש בשוק העבודה. לפי נתוני משרד התמ"ת ב–2009 היה שיעור האבטלה בקרב המפונים 16.2%, לעומת פחות מאחוז לפני הפינוי.

דניאל בר און

תעסוקה ודיור הן הבעיות שקל למפות ולכמת — הרבה יותר קשה לנתח את מצבם הנפשי והרגשי של המפונים בעקבות ההתנתקות. חודש אחרי הפינוי החל לפעול במימון ממשלתי מוקד "מענים", שנתן מענה פסיכולוגי למפונים. לפי דו"ח הממ"מ, בשנים 2006–2007 נרשמו יותר מ–700 פניות בכל שנה. בשנים הבאות חלה ירידה קלה, ב–2012 נרשמו 666 פניות, ובהמשך פחות מ–500 מדי שנה. אחת הסיבות לירידה בפניות היא ככל הנראה צמצום בתקציבי המוקד. במארס נסגר המוקד.

הקשיים העיקריים שדווחו למוקד היו בעקבות שני מבצעים בעזה, שעוררו טראומות, שחיקה נפשית, קשיים במעבר לבית קבע, משברים זוגיים ומשברים כלכליים. מנהל המוקד צבי פיירמן, צוטט בדו"ח כמי שאמר כי מאז עברה המינהלת ממשרד ראש הממשלה למשרד הבינוי, נתקלו בקשיים גדולים בהעברת הכספים. "לא הפגינו הבנה מינימלית בחשיבות הפרויקט עבור המשפחות. צמצום התקציב הביא בפועל להיעדר כיסוי הוצאות והפסקה בהיענות לטיפול", אמר.

עוד נכתב בדו"ח כי ב–2008 גיבשו משרד הבריאות ומנהלת סל"ע תוכנית לעריכת סקר על בריאותם של המפונים. בוועדת החקירה הממלכתית שהוקמה ב–2009 כדי לבדוק את טיפול הרשויות במפונים, נמצא כי התוכנית לא יצאה לפועל בשל חילוקי דעות על תקצוב. הוועדה המליצה לעשות את הסקר. אך כיום, יותר מחמש שנים מאז מההמלצה, הוא לא נעשה.

"אנחנו חיים את ההתנתקות כל יום, זה חלק בלתי נפרד מאתנו", אמר כלפה. "שילמנו מחיר כבד, אנחנו גוררים דברים מאז ולדעתי, לא בטוח שבעוד עשר שנים המצב יהיה שונה. ברמה הביטחונית, לקחנו אירוע שלא היה קל (פיגועים נגד מתיישבי הגוש, ש"ס) והצלחנו להתמודד איתו. וכשיצאנו זה נהפך לאיום אסטרטגי אמיתי על מדינת ישראל. אני מקווה שהפיקו לקחים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות