בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

בדרכו הרפה והכושלת, גוש השמאל סלל לעצמו את הדרך למפלה הגדולה

נתניהו הוכיח שוב שהוא נסיך הנבזות והשפל, אך ניצחונו לא היה מתאפשר ללא השאננות של השמאל נטול הזעם והמבולבל. לפי התוצאות, מצביעי השמאל אינם אלא מיעוט מבוטל -שבקצב הנוכחי יתאדה בקרוב לחלוטין

97תגובות
אורלי לוי-אבקסיס, עמיר פרץ וניצן הורוביץ במטה העבודה-גשר-מרצ, אתמול
מגד גוזני

ההישג של בנימין נתניהו בבחירות אתמול (שני) היה, במובנים רבים, הגדול והמתוק מכולם. נתניהו הוכיח סופית שהוא הקינג של הקאמבקים, קיסר הקמפיינים, סולטן הספין, מלך המניפולציות וגם נסיך הנבזות והשפל. ראש הממשלה ניהל קמפיין בזוי, מטונף וחסר מעצורים, שהיה גם ממוקד וקטלני. הוא עוד יילמד בבית הספר לפוליטיקאים פופוליסטים שייקרא על שמו. גם דונלד טראמפ, עם כל הכבוד, יכול עוד ללמוד דבר או שניים מקסמי נתניהו ומכישופיו.

מבחינה מעשית, אם גוש הימין לא ישיג 60 או 61 מנדטים גם לאחר ספירת קולות החיילים, הימאים, הדיפלומטים, הכלואים, המאושפזים ומבודדי הקורונה, ניצחונו של נתניהו יכול עוד להסתיים במפח נפש. אם לא יבצע פוטש של ממש, משפטו ייפתח בבית המשפט המחוזי בירושלים בדיוק בעוד שבועיים. יש ממש גם בטענה שהניצחון של נתניהו והימין הוא יותר עניין של תחושה ממציאות - התוצאות של הסבב השלישי במארס 2020 דומות במידה רבה לתוצאות הסבב הראשון באפריל 2019, כך שבסך הכל חזרנו לנקודת ההתחלה.

בחירות 2020, סיקור נרחב: נתניהו חזר מאי המתים // יוסי ורטר | שבט הרוב אמר את דברו // גדעון לוי | ישראל אמרה כן למסר המהפכני של נתניהו: הכל פרוץ, הכל מופקר, הכל מותר // רוית הכט | נתניהו זנח את העמימות הערכית לטובת אידיאולוגיה ברורה - וזה השתלם לו // אלוף בן | בתום עשור משיחי, גזעני ולאומני – נתניהו קוצר את הפירות // צבי בראל |  האזרחים הערבים השתתפו במשחק הפוליטי, אך ישראל עוד לא בשלה לכך // ג'קי חורי

נתניהו במטה הליכוד, אתמול
עופר וקנין

אין בכך כדי לגרוע מתפארת הישגו הפוליטי המדהים של נתניהו. האסוציאציה המיידית היא לתדהמת הבחירות ב-2015, כשזעקת הערבים הנעים בכמויות הביאה לו ברגע האחרון בוכטה של מנדטים, אך ההשוואה הראויה היא לניצחונו הגדול הראשון בבחירות 1996. נתניהו מינף את האוטובוסים שפוצצו מתאבדי חמאס בחודשים לפני הבחירות כדי לעורר חרדה ציבורית, תסיסה נגד שמעון פרס ואי-אמון בתהליך אוסלו, אבל ספק אם היה מתגבר על הסטיגמה שדבקה בו בעקבות רצח רבין ללא הקמפיין המפלג והגזעני שניהל עבורו ארתור פינקלשטיין, וללא הזיהוי שנתניהו הצליח ליצור בינו לבין "קואליציית הדפוקים", כפי שכונתה אז. את טינתם וזעמם הוא לש עד היום כחומר בד היוצר.

נתניהו גייס אז את תחושות הקיפוח של כל מי שחש עצמו מחוץ לממסד הלבן והישן, הוסיף עליו את טינת הימין בשל אישומו הקולקטיבי לכאורה ברצח רבין, ותיעל את שניהם לפרץ של התרסה וזעם שהעניקו לו את היתרון הזעום שעמו ניצח את פרס. 24 שנים מאוחר יותר, מנוסה יותר אך גם נואש יותר, נתניהו הוכיח שהנוסחה - עם תוספות הגונות של סחי ורפש - עדיין עובדת. שלושת כתבי האישום נגדו הפכו לגזר דין נגד מערכת החוק והמשפט ולסמל ההתעמרות ההיסטורית של הממסד האשכנזי-שמאלני-אליטיסטי באותה "קואליציית דפוקים" שממנה פרש בינתיים אביגדור ליברמן, אחד מאבות הקונספט.

מלחמה נטולת אידיאולוגיה

נתניהו, קוסם עם הסמכה בכישוף, הפך עצמו לקדוש מעונה הנרדף לא בשל חטאיו, אלא בשל זהות המחנה העומד מאחוריו. הוא הטמיע את מאמציו להימלט מאימת הדין בתיאוריית קונספירציה שהפכה לאמונה שלמה, מיצב את עבודת המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה כזרועה הארוכה של מזימה אפלה וגייס את גדודיו למלחמת תרבות טוטאלית שבה הפסד פירושו אבדון. שבט הימין התגייס במלוא טינתו לקרב חייו, אך ניצחונו לא היה מתאפשר אלמלא ניצב מולו יריב מבולבל, מפוצל, הססן, והחמור מכל - שאנן.

ראשי כחול לבן במטה, אתמול
מוטי מילרוד

יש מלאי תירוצים מכאן עד הודעה חדשה לתבוסה. בני גנץ מול נתניהו זה לא כוחות; הקמפיין של כחול לבן בדיחה ושל הליכוד - מכונת קטל משומנת; לכחול לבן יש קוקפיט שמנהל סופרמרקט ובליכוד גדודים הנשמעים לפקודתו של איש אחד. המרכז-שמאל שיחק שש-בש, נתניהו ירה עליהם פצצות מצרר. לליכוד יש אלקטור, לגוש המרכז-שמאל סלף-דסטרוקטור, וכך הלאה.

אבל כל אלה, עם דומיהם הרבים, אינם יכולים להקהות את עוצמת המכה שחטף אתמול המחנה המתקרא מרכז-שמאל ואינם צריכים להסתיר את האמת המרה הזועקת מבעד לשיעורי ההצבעה היבשים. בניכוי חברי הכנסת הנוכחים-נפקדים של הרשימה המשותפת שאין להם חלק ונחלה אליבא דגנץ וחבריו, גוש הימין זכה ב-59 מתוך 105 מנדטים "יהודיים", שהם כ-56%, וגוש המרכז-שמאל, אם נהיה נדיבים, ב-42, שהם כ-40% בלבד. על פי אמת המידה הנקלית של "רוב ציוני" שראשי כחול לבן אימצו לליבם, גוש המרכז-שמאל הוא מיעוט מובהק ונתניהו זכה ברוב מוצק ומנדט ברור. בצר להם, ראשי הגוש סופרים לפתע גם את חברי הכנסת הערביים, בבחינת עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.

וגם המיעוט המובהק הזה הוא ערב רב של דעות, גישות ואידאולוגיות שהתאחד סביב התנגדות משותפת לנתניהו וחרדה, נאמר, לעתיד שלטון החוק והדמוקרטיה. יש בהם נצים ויונים, קפיטליסטים וסוציאל-דמוקרטים, חסידי שיתוף ערבים ומתנגדיו. מלחמת ההצלה נגד נתניהו ייתרה לכאורה את הצורך להצטייד גם באידיאולוגיה כוללת, קוהרנטית וישימה. את הנישה הזאת היה אמור לתפוס איחוד העבודה-גשר-מרצ, אבל אם תוצאות הבחירות משקפות את מעמדו של מה שנותר מהשמאל בישראל, הוא מייצג היום כ-5% מכלל הציבור - מיעוט מבוטל שבקצב הנוכחי יתאדה בקרוב לחלוטין.

שמחת עניים

שום דבר לא מנע מגנץ להיתלות באילנות הגבוהים של קודמו רבין ולהישען על התקדים שיצר בשנת 1992, כשחתם על הסכמי שיתוף פעולה עם חברי הכנסת הערבים שהבטיחו את קיום ממשלתו. אלא שגוש המרכז-שמאל לא רק דחה מעליו את הערבים, הוא גם נמנע מכל ניסיון למצוא מסילות לליבם של מגזרים אחרים. לא אתיופים, לא תושבי עיירות פיתוח, לא עניים, לא מקופחים, לא צעירים ואפילו לא נשים, שתת-ייצוגן לא תוקן למרות שתי הזדמנויות שהיו לכך. מצביעי המרכז-שמאל השלו את עצמם להאמין שדי בכתבי האישום נגד נתניהו ומלחמתו הנפשעת בשלטון החוק כדי שהשלטון ייפול לידיהם כפרי בשל.

ראשי כחול לבן במטה, אתמול
מוטי מילרוד

מרוב שאננות, איש לא ערער על מינויו החוזר של גנץ לעמוד בראש המחנה, על אף כישלונותיו הקודמים, וגם לא על הפקעת ההחלטה על המשך דרכו מהסחבקיאדה של הקוקפיט. איש גם לא גילה התנגדות כשרשימת כחול לבן שוכפלה במדויק, כאילו זו היתה נבחרת מנצחת שכבר הוכיחה עצמה במערכה. הקמפיין של המרכז-שמאל הועבר למצב של טייס אוטומטי: ההיגיון יעשה את העבודה והעובדות תדברנה בעד עצמם, שכנעו את עצמם מתנגדי נתניהו, אז בשביל מה להתאמץ. לא בפעם הראשונה או השנייה, נתניהו הראה ליריביו שמי שאיננו טורח בערב שבת אוכל אותה בשבת, ומי שטורח קוצר תהילה.

בניגוד להתגייסות המאוחרת אך הנלהבת של גדודי הליכוד לטובת נתניהו, מתנגדיהם לא יצאו מגדרם. בסופו של דבר, טוב להם גם כשרע להם. אין בהם הלהט של אנשי הימין או התמסרותם למערכה ובוודאי נעדרת מהם נכונות הימין לאחוז בשלטון, בכל דרך ובכל מחיר. הם מוכנים לשבת בסלון ולקטר על מדינה שהולכת פייפן ולהתייצב להצבעה ביום הבחירות כאזרחים טובים, אך בזה מסתכמת תרומתם למלחמה שהם מתארים כקיומית וגורלית לעתידם ולעתיד ילדיהם. לפי הנתונים הראשונים שהתפרסמו אתמול על שיעורי ההצבעה ביישובים השונים, גם המאמץ המינימלי של התייצבות בקלפי היה כנראה יותר מידי להמוני המתנשאים והאדישים שמשוכנעים שהפוליטיקה היא מתחת לכבודם.

והחשוב מכל, מדובר בגוש פוליטי שאין בו את הדלק העיקרי שמניע מהפכי שלטון: זעם. נתניהו לכאורה גונב את המדינה, הורס את הדמוקרטיה, מחסל את שלטון החוק, משקר, מסית ומדיח. זה ממש לא בסדר, אבל כשהחיים טובים ונוחים, הכל נכנס לפרופורציה. אין מחאות, אין הפגנות, אין קרבות רחוב ואין עשרות אלפי מתנדבים הפושטים על האלקטורט ומנסים לשכנעו. בניגוד למפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, בגוש המרכז-שמאל כולו אין ולו מיעוט מקופח אחד שאפשר להתייצב לצדו, ובתוך כך לשאוב ממנו את האנרגיה שמתדלקת את המנועים של הגוש כולו.

נתניהו במטה הליכוד, אתמול
עופר וקנין

תנועה פוליטית שאין בה לא אידאולוגיה, לא אומץ, לא זעם ולא נכונות להקרבה דינה לגווע, גם אם תצליח בסופו של דבר למנוע מנתניהו את מימוש מלוא תאוותו. במובן הזה, חבל שנתניהו לא השיג את ה-61 המיוחלים שהיו מאפשרים לו לרמוס את שלטון החוק ולהפוך את הדמוקרטיה הליברלית הישראלית לאוטוקרטיה בהתהוות. אולי, כשאש הלאומנות וההסתה אוחזת בבגדיו, גוש המרכז-שמאל היה סוף סוף יוצא מגדרו, נפרד משכלתנותו, מתחבר לטינתו וכעסו, מחבק מיעוטים לליבו וממליך עליו מנהיג שישתתף בזעמו, ילהיט את רוחו וישגרו לקרב חדור אמונה ולהט. כמו נתניהו, אם תרצו, רק בלי ההתקרבנות, הסיאוב והטינופת.

יריבי נתניהו עלצו אמש כשהסוקרים הורידו מגוש הימין מנדט אחד, אך מדובר בשמחת עניים. מה שמזכיר בבוקר הזה את ספרו האייקוני של נתן אלתרמן באותו השם, ובמיוחד את כותרת אחד משיריו הבולטים, שראוי להטריד את כלל אזרחי ישראל שחולקים על דרכו של נתניהו וסבורים שהיא סכנה למדינה, אך עושים זאת בדרכם הרפה והכושלת שהובילה אתמול למפלה הגדולה: "לאן נוליך את החרפה?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו