בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נתניהו לא המציא אותו, ככה נראה אפרטהייד-לייט מיובא

ראש הממשלה, שפסק כי הערבים אינם שותפים מלאים בדמוקרטיה הישראלית, היטיב לתאר את החפיפה המטרידה שבין ישראל 2020 לבין דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. בינתיים בארה"ב, המיעוט לימד את סנדרס שיעור באותנטיות

111תגובות
דרעי, נתניהו, גמליאל ובנט בישיבת בלוק הימין, השבוע. במדינה מתוקנת, איש כזה לא היה ממשיך כראש ממשלה
אמיל סלמן

החדשות הטובות הן שהדו״ח השנתי של ארגון ״פרידום האוס״ שפורסם השבוע על מצב החירות והדמוקרטיה בעולם עדיין מגדיר את ישראל כמדינה ״חופשית״. החדשות הרעות הן שעל פי הדו״ח, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בנסיגה מתמדת. בשלוש השנים האחרונות, ישראל התדרדרה מהמקום ה–45 בדירוג העולמי למקום ה–76, בקרבה מטרידה למדינות המוגדרות כ״חופשיות באופן חלקי״ בלבד. בגוש הדמוקרטיות המערביות, ישראל ניצבת במקום האחרון.

למעמדה של ישראל בדו״חות השנתיים של פרידום האוס, המבוססים על הצהרת זכויות האדם של האו״ם, יש תקרת זכוכית מובנית. היא אינה נובעת מהכיבוש בגדה המערבית, המשוקלל בנפרד, אלא מאי־הפרדת דת ממדינה, אפליה מוסדית נגד ערביי ישראל ועוד. הידרדרותה של ישראל בדירוג העולמי של פרידום האוס בשנים האחרונות נובעת בעיקר מהדה־לגיטימציה המואצת של המיעוט הערבי ומההסתה הגוברת נגדו בחסות ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט והימין הישראלי בכלל, במשך שתי מערכות הבחירות שנערכו ב–2019.

למזלה של ישראל, הדו״ח סוכם עוד לפני מופע האימים הגזעני של נתניהו ביום רביעי השבוע, שבוודאי יפחית מציונה בשנה הבאה. נתניהו הגדיר את נציגי הרשימה המשותפת, שזכו להצבעת אמון גורפת מצד הציבור הערבי בבחירות השבוע, כמוקצים מחמת מיאוס. הערבים, פסק נתניהו למעשה, אינם שותפים מלאים בדמוקרטיה הישראלית. הם מצביעים בעיקר בעד עצמם.

הרשימה המשותפת במטה המפלגה בשפרעם, בליל הבחירות. הערבים, פסק נתניהו למעשה, אינם שותפים מלאים בדמוקרטיה הישראלית. הם מצביעים בעיקר בעד עצמם
גיל אליהו

כדי לסייע לאוזן ישראלית לקלוט את התהודה החמורה שהיתה להצהרתו של נתניהו בעולם ב–48 השעות האחרונות, מספיק לדמיין מסיבת עיתונאים של מנהיג אירופי, למשל, בה הוא משרטט בלורד על בריסטול את יחסי הכוחות הפוליטיים במדינתו, אבל בלי יהודים. אלה אינם נאמנים למדינתם אלא לעמם ולדתם, היה אומר, ולכן אינם נכללים בחשבון.

כך נשמע לאוזניים ערלות הביטוי ״הכרעת העם״ (בגרמנית — Volk) בו נוקטים נתניהו ומדברריו, בחוסר מודעות מדהימה, מאז התברר שניצחונו האדיר בבחירות אינו מניב את הרוב המוחלט שציפה לו. אליבא דנתניהו, הבחירות בישראל מתקיימות למעשה בשני מישורים במקביל: זה הכולל את כלל אזרחי ישראל, בבחירות שתוצאותיה חסרות־נפקות, וזה הכולל יהודים בלבד, בבחירות האמיתיות והמכריעות.

סנגוריו של ראש הממשלה יעירו, ובצדק, שדבריו מבטאים הסכמה רחבה בין כל המפלגות ה״ציוניות״ (דהיינו יהודיות, שהרי המפלגות החרדיות אינן מגדירות עצמן כ״ציוניות״ במובן המקובל), ובהן גם ״כחול לבן״. אבל יש הבדל גדול בין מגמה נקלית, מבישה ככל שתהיה, לבין הצהרה רשמית של ראש הממשלה שמגדירה את ערביי ישראל פורמלית כאזרחים סוג ב׳ עם זכות הצבעה סוג ג׳ ושהופכת גזענות לטנטית למדיניות רשמית.

דמיון מביך

על פי חזונם המעודכן של ראש הממשלה ושל הקואליציה שלו, הפוסל מכל וכל את נוסחת שתי מדינות לשני עמים, בישראל הגדולה ינהגו ככל הנראה שלושה סוגי משטר: דמוקרטיה ליהודים, אפרטהייד לפלסטינים באזורים שלא יסופחו ביהודה ושומרון ואפרטהייד־לייט לאחיהם בשטחה הריבוני. הקונץ־פטנט הזה אינו מקורי: הוא דומה, ברמה עקרונית מביכה, ל״פרלמנט המשולש״ שהקים ראש ממשלת דרום אפריקה פיטר וויליאם בוטה בניסיון להדוף לחצים בינלאומים נגד משטר האפרטהייד שכונן.

על פי תיקוני החוקה שיזם בוטה, שאושרו בפרלמנט הלבן של דרום אפריקה בשנת 1983 ושנותרו בתוקף עד שנת 1994, בית המחוקקים יכלול שלושה בתים נפרדים, ראשון ללבנים, ובו 178 חברים, שני ל״צבעוניים״, כפי שכונו בני תערובת גזעית, ובו 85 חברים, ושלישי לאזרחים ממוצא הודי, ובו 45 חברים. למותר לציין כי לפרלמנט הלבן ניתנה זכות וטו על החלטות שני הבתים האחרים, שסמכותם צומצמה בפועל לעניינים הקשורים בקהילותיהם.

הפגנה נגד האפרטהייד ביוהנסבורג, ב-1976
AP

הענקת זכות הצבעה לשחורים, ולו בפרלמנט מעוקר משלהם, היה כבר גשר אחד רחוק מדי עבור בוטה וחבריו. השחורים יכלו להצביע רק במדינות החסות שמשטר האפרטהייד הקים עבורם, הזכורים היום תחת השם הקולקטיבי ״בנטוסטנים״. עוד קודם לכן נדרש מיקרוסקופ כדי להבחין בהבדלים בין ה״בנטוסטנים״ לבין האוטונומיה שהימין מציע לפלסטינים בשטחים, ובכלל זה חזונו של הנשיא טראמפ ב״עסקת המאה״. הצהרותיו של ראש הממשלה משלימות את התמונה. היא מקלה על שונאי ישראל לטעון שבין ישראל 2020 לבין דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד יש חפיפה כמעט מושלמת.

במדינה מתוקנת, כפי שישראל אולי היתה פעם, ראש ממשלה שמדיר ציבור שלם על בסיס דתי ואתני ומעניק בכך מתנה יקרת ערך לאויבי ארצו היה נפסל מניה וביה מלהמשיך בתפקידו. בישראל 2020, בה מכהן ראש ממשלה מפלג ומסית שמעריץ יותר מכל נשיא אמריקאי בוטה וגזען ממנו, הצהרתו של נתניהו מתקבלת במחאות חלושות ספורות אך בעיקר במשיכת כתף.

אסור אמנם להשוות, אבל לפחות אפשר להבין טוב יותר כיצד אומה עם תרבות מפוארת וערכים נעלים יכולה אט־אט להיגרר על ידי מנהיגיה למחוזות של לאומנות אתנוצנטרית, לחוש שהצדק עמה, להגדיר דיסידנטים מתוכה כתוקעי סכין בגב האומה ואת מבקריה מחוץ כמחרחרי ריב ומטיפי שנאה שאינם מבינים את המצב לאשורו, ולצעוד, בצוותא לאומית גאה, אל עבר התהום.

מריח כמו פילה מדומה

אמי היקרה, עליה השלום, נולדה בעיירה ליטומיירז׳יצה, שנודעה אז כלייטמריץ, במחוז הסודטים שבצפון מערב צ׳כיה. בהתבגרותה הפכו תושבי עיירתה והמחוז כולו, רובם ממוצא גרמני, ללאומנים אנטישמים שתמכו בהתלהבות באדולף היטלר ובמשטרו. כתלמידת תיכון, אמי סבלה מהתנכלויות הולכות וגוברות מצד מוריה וחבריה לספסל הלימודים. אחר כך הועברה, יחד עם תלמידים יהודים אחרים, לירכתי הכיתה למקום שיועד עבורם. ב–1938, לאחר הסיפוח הגרמני של הסודטים, היא ברחה עם משפחתה לפראג ומשם, בגפה, לארץ ישראל.

חוויותיה העניקו לאמי חוש זיהוי ואבחון ברמה שטרם שוכפלה על ידי הטכנולוגיה המודרנית. הרדאר הפנימי שלה לא רק שכלל את ראייתה כך שיכלה להבחין בין יהודים ללא יהודים בשבריר של שנייה, הוא גם שייף את שמיעתה וחידד את חוש הריח שלה כך שידעה גם להפריד בין אנטישמים ללא־אנטישמים על סמך משפט אקראי, מבט מקרי או הבעת פנים מזדמנת.

מדובר באבולוציה שפסחה כנראה על יהודים המהווים רוב בישראל, שאינם נזקקים למנגנוני ההגנה שפיתחו יהודי הגולה, וגם לא על מנהיגיה, הקושרים עצמם למנהיגים לאומניים כמותם ומתעלמים מהיותם. הרגרסיה כה קיצונית בארץ ישראל עד שיהודיה לא רק חדלו לזהות אנטישמים מבחוץ, הם גם מתקשים לזהות את הגזענות הצומחת בקרבם.

סנדרס בכנס בחירות באריזונה, היום. עקב האכילס של סנדרס נבע מחוסר יכולתם לתקשר עם מצביעים שחורים
LUCAS JACKSON/רויטרס

הרדאר הגלותי, עם זאת, אינו ייחודי ליהודים: הוא מתפתח אצל כל מיעוט דתי, לאומי או אתני שחי לאורך זמן בסביבה עוינת ומפלה. לאזרחיה השחורים של אמריקה, הידועים היום כאפריקאים־אמריקאים, יש, לא במפתיע, חוש דומה. ההיסטוריה שלהם, הכוללת 300 שנות עבדות והתעמרות, 100 שנות קיפוח ואלימות ועוד כ–70 שנה של שוויון יותר פורמלי ממעשי, סיפקה גם לאפריקאים־אמריקאים רדאר משוכלל שמסוגל להבחין בין ידידי אמת לבנים לבין מעמידי פנים במדויק ובהרף עין.

הרדאר הזה הוא המפתח להבנת המהפך הבלתי־ייאמן שהתרחש השבוע במירוץ הדמוקרטי לנשיאות. ג׳ו ביידן לא רק עמד לצידה של הקהילה השחורה לאורך שנים, הוא גם משדר הזדהות כנה עם מאבקם. ברני סנדרס לא רק התעלם מהם לאורך שנים, ניסיונותיו לקרבם במסגרת מרוצו לנשיאות מריח להם, כפי שהיתה אומרת אמי, כפאלש־פילה, פילה מדומה.

המצביעים הדמוקרטים השחורים נהרו בהמוניהם לקלפיות, תחילה בדרום קרוליינה וכמה ימים לאחר מכן בכל מדינות ״סופר טיוזדיי״. הם הנחיתו על סנדרס מכה ניצחת ואולי אף קטלנית והעניקו לביידן קאמבק פלאי, שמעריציה הוותיקים של מכבי תל אביב, לפחות אלה שלא נדבקו בקורונה, היו מכנים כ״נס באדאלונה״.

הם דחו את התורה הפרוגרסיבית הכוללנית של סנדרס, שאינה מאבחנת בינם לבין מקופחים אחרים, לבין גישתה המסורתית של המפלגה הדמוקרטית, שביידן מייצגה, המייחדת את השחורים ומכירה בכך שסבלותיהם בעבר ובהווה, כמו השנאה הגזענית המופנית כלפיהם גם היום, אינם ברי השוואה לתלאותיו של כל מיעוט אחר.

סדרת נצחונותיו של ביידן ב״סופר-טיוזדיי״ במדינות בהן ישנה אוכלוסייה שחורה ניכרת זיכתה אותו בניצחונות סוחפים והקימה עבורו ״מבצר דרומי״ שיש בו לא מעט אירוניה היסטורית. ביידן זכה ליישם את ה״אסטרטגיה הדרומית״ שהגה ריצ׳ארד ניקסון ב–1968, שנטלה מידי הדמוקרטים את תמיכת הדרום והפכה את המפלגה הרפובליקאית לדומיננטית, אבל בהפוך על הפוך. ניקסון כבש את לבם של לבני הדרום על ידי טיפוח שנאתם וגזענותם כלפי שחורים. ביידן כבש את ליבם של שחורי הדרום על ידי האדרת ייחודם והכרה בסבלותיהם.

עקב האכילס של סנדרס, כמו גם של מתחריו פיט בוטיג׳ג׳ ואיימי קלובשר, נבע מחוסר יכולתם לתקשר עם מצביעים שחורים ומכישלונם להוכיח שדברי החנופה שהרעיפו עליהם בקמפיין משקפים אמונה פנימית יוקדת. ביידן, לעומת זאת, לא רק נשען על רקורד מוכח של תמיכה במאבקם — הוא משדר אמפתיה שהשחורים, בחושיהם, מזהים ככנה.

לפוליטיקאי דמוקרט שאינו אהוד בקרב האוכלוסייה השחורה יש רק סיכוי קלוש להיבחר כמועמד מפלגתו לנשיאות וסיכוי אפסי לזכות בנשיאות עצמה. מאז עידן ניקסון, הדמוקרטים היחידים שזכו להיכנס בשערי הבית הלבן — ג׳ימי קרטר, ביל קלינטון וברק אובמה — נהנו כולם מתמיכה נלהבת של מצביעים שחורים. תמיכתם מהווה תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, עבור כל מועמדי המפלגה.

ניצחונותיו של סנדרס במכת הפתיחה של הפריימריז במדינות שאינן מייצגות את החתך הדמוגרפי האופייני למפלגה, עם רוב מוחלט ללבנים ותת־ייצוג בולט לשחורים, יצר אשליה, שגובתה על ידי מומחים ופרשנים, שיצליח לגבור על המכשול האפריקאי־אמריקאי ולדהור כל הדרך למועמדות לנשיאות. השחורים התעלמו מהפרשנויות והתגייסו בהמוניהם להפגין את כוחם ולהשיב את כבודם האבוד. כפי שהדברים נראים עתה, לא מן הנמנע שהצבעתם השבוע חיסלה את סנדרס, הבטיחה את בחירתו של ביידן כמועמד הדמוקרטים לנשיאות ובסופו של תהליך, אם ביידן לא ימעד בדרך, תיזכר כאקדח שהונח על השולחן במערכה הראשונה כדי לחסל גם את נשיאותו של דונלד טראמפ בהמשך.

מבחינה היסטורית, מדובר בהישג מזהיר של השחורים, נקמה מתוקה בליברלים לבנים כמו סנדרס ותומכיו, שמבקשים תיקון עולם אבל לא רואים אותם ממטר. הם יכולים אולי לשמש השראה גם לרשימה המשותפת, שעשויה לחולל היסטוריה אם תתייצב בשורה אחת עם מתנגדי נתניהו היהודים, אף שגם הם, מבחינתם, מהווים סחורה פגומה. מה שבטוח, אם נתניהו היה עומד עתה מעברו השני של המתרס, הוא היה מסביר שהשחורים הם למעשה נטע זר וקולותיהם אינם יכולים לקבוע את עתידה של אמריקה. אליך, דונלד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו