בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

נתניהו מתכונן למלחמה הבאה: רוצה שהחוק יאפשר לו להיות גם נבצר, וגם לא

גם אם ההחלטה להתנקש בבכיר הג'יהאד היתה עניינית, הלחימה השבוע סייעה לקמפיין נתניהו נגד ממשלת מיעוט ■ רה"מ האשים את ריבלין בהתעלמות מההסתה נגדו, וזה השיב לו - בדרכו ■ ואת מי גייס הנשיא שיעזור בחיבור המתווה שלו

190תגובות
איור: עמוס בידרמן

שני ימי הלחימה בעזה, שהחלו בהתנקשות בבכיר הג'יהאד האיסלאמי, נגמרו ללא הרוגים בצד הישראלי, כמעט ללא פצועים ועם תמונת ניצחון יחסית, שלא הוציאה לנו את הנשמה עד שהגיעה: הלווייתו של עושה הצרות בהא אבו אל־עטא.

המערכונת הזו באה טוב לנתניהו, חרף העיתוי הפוליטי הרגיש. הוא רשאי להתהדר בהפרדת ראשו של מגה־טרוריסט מגופו — כאמירה האהובה על אריאל שרון — מבלי שייראה כמי שמניעיו היו זרים. מלבד אמירות ספורות וזניחות בשמאל, הדעה הרווחת היא שהפעולה היתה מחויבת המציאות. עבור ישראל האירוע הסתיים באופן מיטבי יותר משני הסבבים הקודמים, בנובמבר אשתקד ובמאי השנה. כך שמבחינתו, נתניהו הרוויח כמה נקודות. עזה תמיד היתה נקודת התורפה שלו. כעת הוא יכול לנפנף באיזשהו הישג טקטי שאינו מקדם אותו ואת המדינה במילימטר לעבר פתרון כלשהו ביחס לצרה הצרורה הזו. נוסף על כך, האווירה המגויסת וההתמקדות בלחימה סייעו להחליק את כניסתו של נפתלי בנט לתפקידו החדש ביתר קלות, לאחר הביקורת שעורר המינוי אך לפני שבוע.

ה"שיתוק" — המלה החדשה שנכנסה לאופנה — שכפה ארגון טרור קיקיוני על המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון, הוא תוצאה של היעדר אסטרטגיה. המחדל הלאומי הזה החל לפני נתניהו ונמשך גם בעשור החולף, שבו הוא בעיקר עמל על בניית תדמיתו כ"מר ביטחון", צור ישראל וגואלו ומשיח בן דוד.

ההיסטוריה ששופטת את פועלם של מנהיגים, שלא על פי ספינים ומניפולציות, תדע לתאר את כהונתו באור פחות מחמיא מזה שהוא ומלחכי פנכתו מייחסים לו. נתניהו ייזכר כמי שנאם נפלא, עם עזרים טכניים או בלעדיהם, באנגלית יותר מבעברית — אבל עם תוצאות דלות ביותר. תקופתו היא תור הזהב של חמאס, הג'יהאד וחשוב משניהם — חיזבאללה, שבו התחמשו הארגונים עד לשיניהם, התעצמו מאוד וכבשו כיסא וגם נזר, כמלות השיר.

גם אם זו לא היתה כוונת המשורר (מקור בכיר מאוד, שאין לחשוד בו בחיבה לנתניהו או באמון בו, נשבע לי שצה"ל ושב"כ לחצו חזק לסכל את הג'נטלמן דווקא בעיתוי הזה), האירוע הביטחוני השתלב בקמפיין שהוא מנהל נגד הקמת ממשלת מיעוט. בסוף, זה תסריט הסיוט המרכזי שמשמעותו עקירה מבלפור, מפגש מחודש עם ספסלי הח"כים במליאה ומשפט נטול עיכובים.

היום עוד יישמעו וייקראו הסיכומים, אבל ביום ראשון האפיזודה כולה תהיה מאחורינו, כאילו לא היו דברים מעולם. אז יחלו ארבעת הימים האחרונים למנדט של גנץ. אם לא יתרחש הבלתי ייאמן בגזרת ממשלת המיעוט — הוא יוחזר אחר כבוד לנשיא.

ביום חמישי ייפתח הפרק השלישי והאחרון בטרילוגיית האי־משילות המייגעת הזאת. הפרק שבו יש 21 ימים אחרונים, שבהם לאיש מהמועמדים אין מנדט בחיקו. הכנסת רשאית — ברוב של 61 ח"כים לפחות — להמליץ לנשיא על מועמד מטעמה. ממשלת מיעוט כבר לא תהיה על השולחן. אחדות או בחירות — אלה יהיו שתי האפשרויות היחידות. ההשלכות שנדמה היה שיהיו למבצע "חגורה שחורה" על התנהלות השחקנים הפוליטיים — התאיידו לפני שהמים הספיקו לרתוח.

גנץ וליברמן בכפר המכבייה, אתמול. ביום ראשון האפיזודה כולה תהיה מאחורינו, כאילו לא היו דברים מעולם. אז יחלו ארבעת הימים האחרונים למנדט של גנץ
תומר אפלבאום

שני קוני למל

לאחר הבחירות, כשהנשיא החליט לצלול למעמקי המבוי הסתום שלימים ייקרא ה"פלונטר הפוליטי", הוא חיבר את המתווה. לשם כך התייעץ לא רק עם משפטנים על ההיבטים החוקיים והחוקתיים בהצעתו, אלא גם עם פוליטיקאי בדימוס, ידיד ותיק שגנב איתו לא מעט סוסים (בקטע טוב) כששירתו יחד בכנסת: יוסי ביילין.

ריבלין רואה בביילין אחד האנשים המבריקים והיצירתיים ביותר שהיו בפרלמנט בעשורים האחרונים. לנוכח המצב המסובך, כשנדרשה חשיבה מחוץ לקופסה — ביילין, שהיה מזכיר ממשלת האחדות של פרס ושמיר, הוא האיש שלו.

ישבו שניהם והסכימו כי ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להמשיך ולתפקד כאילו דבר לא קרה. זה הבסיס. אבל גם שיש לשמור על כבודו. להציל את פניו, כביטוי הלועזי.

מכאן נולד הרעיון שנתניהו לא יתפטר כשיוגש נגדו כתב אישום, אלא יצא לנבצרות שתוקפה לא יפוג לאחר 100 ימים, כלשון החוק הנוכחי. היא לא תוגבל בזמן. במהלכה הוא ינהל את משפטו, והוא, רעייתו ובנו ימשיכו להתענג על פינוקי, מנעמי וסממני השררה על חשבון המדינה, שבלעדיהם טוב מותם מחייהם. אם יזוכה, יוכל לשוב לתפקיד ראש הממשלה, על פי לוחות הזמנים שיוסכמו בין המפלגות.

כשהוצג הרעיון על ידי הנשיא לראשונה בפני נתניהו וגנץ, מיד לאחר הבחירות, נתניהו הגיב בקורת רוח: בני, מה שהנשיא מציע זה שיהיו שני ראשי ממשלה. ריבלין קפץ: לא, לא. זה לא מה שאמרתי.

הם נכנסו לעובי הנבצרות. היא צריכה להתחיל בשלב שמיעת העדויות, הציע נתניהו. אני חושב שזה לא יתקבל על דעת מרבית חברי הכנסת, הגיב ריבלין. גנץ יצא מבולבל מההתוועדות המשולשת. מחוץ ללשכת הנשיא הוא פגש את חברי צוות המו"מ שלו, ד"ר יורם טורבוביץ' ("טורבו") ושלום שלמה. נתניהו אומר שיהיו שני ראשי ממשלה, דיווח להם, זה אפשרי? לא, אמרו לו, אין חיה כזו. הוא שלח אותם לנשיא, שהרגיע אותם (כך לפי מקור בכחול לבן) כי הפרשנות הזו היא על אחריות נתניהו, לא שלו.

מרגע היציאה לנבצרות, הסמכויות עוברות במלואן לממלא מקום רה"מ, הנבצר יישא רק בתואר, הבהיר ריבלין את המובן מאליו. ומתי היא תתחיל? התעניינו טורבוביץ' ושלמה. לי יש עמדה ברורה בעניין, אמר ריבלין, אבל לא אחשוף אותה. זה ייסגר במו"מ ביניכם.

על פי האמרה, אלוהים מצוי בפרטים הקטנים — גם השטן מתחבא בם — והלקונה הזו טמנה בחובה בלגן גדול. כל אדם סביר יאמר שמועד הגשת כתב האישום הוא הרגע המכריע, שבו יישמע הגונג לתחילת הנבצרות. בדיוק כפי ששר חייב להתפטר מיד כשמוגש כזה נגדו.

במקרה שלפנינו ברור שנדרשת גמישות. כתב האישום הוא עניין של שבועות מעטים. בליכוד הציעו שנתניהו יכהן ראשון "עד תחילת המשפט", או עד תום השנה הראשונה — לפי המועד המאוחר יותר. את "תחילת המשפט" יגדיר האדם הסביר בהתכנסות בהיכל הצדק מול השופטים והקראת כתב האישום; אך ככל שהדבר נוגע לחשוד ולנציגיו, השרים יריב לוין וזאב אלקין, זהו מושג גמיש. הליכוד הציע את תחילת שלב ההוכחות (כלומר שמיעת עדי התביעה). בכחול לבן לא מוכנים לשמוע על זה. בינתיים.

ברור שעורכי דינו של נתניהו ישלפו כל תרגיל אפשרי בספר כדי לדחות את מועד תחילת ההוכחות. הליך הבקשה, הדיון וההחלטה על חסינות מהכנסת עשוי להימשך זמן לא מבוטל. גם אם תידחה, אין זה אומר שהמשפט ייפתח והעדים יעלו על הדוכן. יש הליך הקרוי "הגנה מן הצדק". זהו כמשפט טרום משפט. אין ספק שפרקליטי ראש הממשלה ישתמשו בו. טענתם ל"אכיפה בררנית" — את נתניהו מאשימים (בתיקים 2000 ו–4000), אבל את ציפי לבני, איתן כבל ואחרים מוציאים נקיים — היא קלאסית לבקשת הגנה מן הצדק. עד ההחלטה ותחילת המשפט בפועל יכולה לעבור עוד חצי שנה.

אגב, הסעיף הזה הוכנס לחוק סדר הדין הפלילי כטענה מקדמית ב–2007, ביוזמתו של חבר כנסת מן האופוזיציה, גדעון סער.

סער בגני התערוכה בתל אביב, בספטמבר
תומר אפלבאום

תעשו לו קווץ'

המחשבה שבתקופת הנבצרות הוא ישב בבית, חסר מעש, עם שרה ויאיר שיעשו לו את המוות ויצעקו עליו, כנראה מעבירה בנתניהו חלחלה. המחשבה שכשיהיה מובטל מאונס, קרוב לשליש מסיעת הליכוד יכהנו כשרים בממשלת גנץ, משתקת אותו מאימה. הם עלולים להתרגל לחיים בלעדיו, לזקוף ראש, לגדל עמוד שדרה. מי יודע לאיזה ליכוד יחזור, אם יזוכה במשפט.

לכן הוא מעלה את הדרישה הבאה: אם כבר טורחים לשנות עבורו את סעיף הנבצרות בחוק, ככתוב במתווה הנשיא, יתכבדו המחוקקים ויוסיפו סעיף קטן נוסף — שהנבצר יוכל לכהן כממלא מקום רה"מ, במהלך ניהול משפטו. כמו שהחוק הנוכחי מאפשר לראש ממשלה.

כך לא ייאלץ לפרוש מהעשייה הפוליטית. הוא לא יישלח לארץ הגזרה של ימים שוממים בחדר רגיל בכנסת וערבים ארוכים עם המשפחה בקיסריה; והכי חשוב מבחינתו: הוא לא יתנתק, לא ייעלם אל תהום הנשייה ויאבד אחיזה. הוא ימשיך להיות השר הבכיר מטעם הליכוד ולהוביל את נציגיה בממשלה; והוא ישמר את מעמדו הפוליטי והציבורי עד להכרעת בית המשפט. זו הדרישה שהועברה לצמרת כחול לבן בערוצים סודיים, זו הדרישה שאם הם ייענו לה — גנץ יחפור את קברו במו ידיו.

בן ארצי בטקס האזכרה לרבין בהר הרצל, השבוע. ניצול הבמה הממלכתית להקראת מניפסט פוליטי הוא מעשה דוחה
אמיל סלמן

בוכים ויורים

לא צריך היה להיות "ביביסט" כדי לנוע על הכורסה באי נוחות למשמע נאומו של יונתן בן ארצי באזכרה הממלכתית ליצחק ולאה רבין, שהיתה בהר הרצל בתחילת השבוע.

הדברים שאמר היו נכוחים ויש להם מקום בשיח הציבורי: כן, נתניהו צריך לפרוש ולהתפנות לענייניו המשפטיים. כן, ראש הממשלה רבין, ישר כסרגל, התפטר ערב בחירות 77' בגלל עניין קל ערך — חשבון הדולרים שרעייתו החזיקה בבנק וושינגטוני. וכן, מנהיגי הציבור של היום אינם מקבלים אחריות על מעשיהם ומחדליהם כפי שנהוג היה כאן לפני שנות דור, הם אפילו לא חושבים להכיר באחריות כזו.

אבל ניצול הבמה הממלכתית לקריאת מניפסט פוליטי הוא מעשה מקומם. לנאומים כאלה יש מקום בכיכר רבין בעצרת השנתית שממילא מזוהה פוליטית, או באירועים משפחתיים ומחנאיים. הבעיה שמהאירועים האלה אין שידורים ישירים וחשיפה מרבית בכל ערוצי הטלוויזיה ובתחנות רדיו.

ל"נכדים" יונתן ונועה (שנתנה את הנאמבר הפוליטי שלה באזכרה לפני שנה) אין שום מעמד ציבורי. הוא איש עסקים, אחותו תסריטאית שניסתה להיבחר לכנסת ברשימת המחנה הדמוקרטי וכשלה. בלשון עממית נאמר: מי הם? מה הם? פעם בשנה על קבר סבם וסבתם, השניים לובשים הבעת פנים מיוסרת, מצליחים לסחוט כותרת, מתבשמים ממחיאות הכפיים של הבועה שלהם, ולמחרת נעלמים חזרה לאלמוניות שהם ראויים לה.

ריבלין ונתניהו בטקס האזכרה לרבין בהר הרצל, השבוע. תראה מה עושים לי, התאונן נתניהו
אמיל סלמן

כשנכנס לרחבה, נתניהו נראה לנוכחים עצבני. אולי היה לו מודיעין מוקדם על אופי הנאום של נציג המשפחה, או שבכל מקרה הוא לא מרגיש נוח בחברתם. בזמן שבן ארצי נזף בו, פניו התכרכמו והאפירו כמעט כמו שיערו. מדי פעם נד ראשו במורת רוח. לאחר שבן ארצי סיים, חלף רחש־בחש בשורה הראשונה בטריבונה.

נתניהו הפגוע החל לשפוך את לבו באוזני הנשיא ריבלין. מימין לו, השרה מירי רגב התלוננה שככה לא עושים, שזו בושה וחרפה. היא רגזה עוד קודם, כשהגיעה וגילתה שהושבה מאחורי עמוד שהסתיר אותה מהמצלמות. משמאל לראש הממשלה נשמעו קיטורים מכיוונו של השר אופיר אקוניס.

את עיקר תשומת הלב משך הדיאלוג בין ראש הממשלה לנשיא, שהתנהל בקול רם. מקריאת שפתיים ושיחות עם כמה אנשים שהיו בסביבה, עולה התמונה הבאה:

כשהיבבות של אקוניס ורגב יצאו משליטה, לריבלין נמאס: חברים! הוא היסה אותם, אתם לא יכולים להתנהג כך. זה טקס ממלכתי. אתם הממלכה. כאן זה לא המקום.

כשהשתתקו, נזופים, ריבלין נפנה להקשיב לנתניהו. ביבי תירגע, הוא אמר לו, תירגע. זה לא בסדר (הדברים של בן ארצי), אבל אתה ראש הממשלה. תירגע.

נתניהו מיאן להירגע. תראה מה עושים לי, התאונן, כל יום מסיתים נגדי. גם היום. קוראים לפגוע בי ואף אחד לא מגבה אותי. ההסתות נגד רבין הן כאין וכאפס לעומת אלה שמושמעות נגדי. יש אלפי קריאות ברשתות החברתיות לרצוח אותי.

לא ראיתי, אמר ריבלין.

כי אתה לא קורא, אמר נתניהו.

אני קורא את מה שהחבר'ה שלי מביאים לי, השיב ריבלין, למשל את מה שאנשים בבית שלך כותבים עליי.

משם הקרקס נדד לכנסת. נתניהו, מחומם כהוגן, גרר את הקובלנות והטרוניות מן הכיסא בהר הרצל אל הפודיום במליאה. הוא פרק את מטעניו בלי חשבון כאילו היה זה נאומו האחרון כראש ממשלה בישיבה השנתית.

כפי שקורה לו לא מעט, הוא נסחף קשות. חייזר שהיה מזדמן ליציע ומתבקש להביע את דעתו על האירוע, היה מסיק שהנואם הוא הקורבן: שהוא היה הכתובת להסתה, הוא הושמץ, נגדו צעדו בהפגנות עם ארון קבורה, את דמותו הלבישו במדי אס־אס, עליו הוציאו רבנים משולחי רסן וצמאי דם פסקי דין רודף ומוסר. עד כדי כך הנואם נראה אותנטי.

יש לו תכונה כזאת, לנתניהו: הוא מסוגל לומר דברים הזויים ומופרכים על פניהם, ובה בעת להאמין בהם.

טיבי ונתניהו בכנסת, השבוע. "כל יום הוא מעלה שני פוסטים עליי", אמר טיבי
עדינה ולמן/ דוברות הכנסת

סילוף ממוקד

שלשום הזכרתי כאן את הציוץ בגנות "ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות", שנתניהו שיגר לעוקביו כמה שעות לפני ההתנקשות בבכיר הג'יהאד האיסלאמי בעזה. הוא שיתף ציוץ (של העיתונאי ינון מגל) שבו יוחסה לח"כ אחמד טיבי — שנתניהו אוהב במיוחד להתנכל לו — אמירה לזכרו של יאסר ערפאת: "בלבנו תמיד".

טיבי העיר לי שהתרגום הזה (שהופיע במקור בערוץ 20) שגוי. הביטוי הערבי שבו השתמש השבוע במלאת 15 שנים למות הראיס, פירושו: "ייעדר ולא ייעלם". פחות דביק, חייבים להודות, ממה שיוחס לו. יש שתי אפשרויות: או שצוות הניו־מדיה של רה"מ התעצל ולא טרח לבדוק את המקור, או שההטעיה נעשתה — באמת קשה להאמין — ביודעין ובזדון.

אמרתי לטיבי שהביטוי מעורר אסוציאציה למונח עכשווי. איזה? הוא שאל. נבצר, אמרתי לו, "ייעדר ולא ייעלם" — זו נבצרות.

נתניהו: אחמד טיבי כותב על רב המחבלים ערפאת: ״בליבנו תמיד״. עליו גנץ וליברמן בונים ממשלה? ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות = סכנה למדינה. - דלג

הוא רטן. שוחחנו מיד לאחר ההתנגשות בינו לבין ראש הממשלה במליאת הכנסת, שנתניהו היה בה התסריטאי, הבמאי והשחקן הראשי. ראש הממשלה הגיע למליאה כדי למסור הודעה על הלוחמה בדרום. זה היה התירוץ. למעשה, הוא חיפש לריב עם הח"כים מהרשימה המשותפת; להתגרות בהם, להסית נגדם (כשאמר "הטרוריסטים מעזה", החווה בידו לעברם) ולסחוט מהם אמירות אנטי־ישראליות ופרו־פלסטיניות, שיעצימו את כאבי הבטן בפלג הימני של כחול לבן לנוכח ממשלת מיעוט.

נתניהו הצליח להוציא אותם מכליהם והם נכנסו למחילה שחפר בעבורם. התפתחה מהומה. טיבי, יו"ר הסיעה, התקרב לדוכן הנואמים: "אתה מסית ושקרן", צעק לעבר הנואם. הוא הוצא מהאולם על ידי היו"ר יולי אדלשטיין. יתר חבריו יצאו בעקבותיו. שאלתי את טיבי מה הרגיז אותו כל כך, הרי נתניהו משתלח בו ובחבריו באדיקות מאז בחירות 2015. הוא עובד בזה.

"כל יום הוא מעלה שני פוסטים עליי", השיב "עם שקרים בוטים. ובימים האחרונים אני זוכה למבול של איומים, בפייסבוק, אפילו בווטסאפ". טיבי שלח לי כמה דוגמיות. "אינשאללה שתיפול רקטה על הילדות שלך!", איחלה לו גברת בשם זהבה בפייסבוק וקינחה ב: "נציג המוסלמים הפרימיטיביים והרצחניים בכנסת!". מגיב אחר ברשת החברתית, בשם רז, כתב: "אני רוצה לאחל לך שיפול לך טיל על הבית".

"אני שוקל להתלונן נגד נתניהו לוועדת האתיקה", אמר טיבי, "השבוע בוועידת 'מקור ראשון', הוא נאם ואמר כי במלחמת צוק איתן הקראתי שמות של מחבלים בכנסת. הוצאתי את ההקלטה, אני עומד על הדוכן ומקריא שמות ילדים שנהרגו בעזה, בני שנתיים, שלוש, חמש, ושל אמותיהם. ילדים בגיל הזה הם מחבלים?".

אינך חושב שאמירות כמו זו של עאידה תומא סלימאן, שההתנקשות באבו על־עטא היא "רצח מתוכנן", מרתיחות 80% מהישראלים, שאלתי.

"עקרונית, מצפונית, אני נגד חיסולים", אמר.

בסדר, אמרתי לו, לא היו חיסולים הרבה שנים. אבל כשמחבל בכיר מתכנן לפגע בנו, לא לגיטימי לנטרל אותו?

"אני לא אוהב את המושג חיסול, זה מושג קשה", הרהר בקול רם.

עזוב, חזרתי ושאלתי, זה רצח או לא?

הוא נאנח. "במלחמה בין נושאי נשק, לפעמים קורים דברים", ענה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו