בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

על רקע המאמצים לדכא את המחאה, איראן מתקדמת לנקודת רתיחה

תוך שהוא נשען על ניסיון העבר, בטוח המשטר בטהראן שגם הפעם יצליח להשתיק את ההפגנות בטרם ייהפכו למרי אזרחי מסוכן, אולם הדיכוי האלים דווקא עלול להרחיב את המחאה למגזרים נוספים

3תגובות
הפגנה בטהראן, בשבת. בהפגנות צועדים יחד צעירים, סטודנטים ובני המעמד הבינוני
AFP

פחות משבוע חלף מאז החליטה ממשלת איראן להזניק את מחירי הדלק בעשרות אחוזים, והמשטר כבר נאלץ לעבור לשלב השני, הקטלני, של דיכוי המחאה. אמנם ניתוק שרתי האינטרנט מקשה מאוד להעביר מידע בין קבוצות המחאה ובינן ובין העולם, אבל מהמידע שבכל זאת מצליח לצאת נראה כי מספר ההרוגים בהפגנות עומד על יותר ממאה, ויש מי שמדווח על 200 הרוגים ועל אלפי פצועים ועצורים.

דיווחים שנשענים על מקורות בבסיג', כוחות המתנדבים של משמרות המהפכה, מספרים על שורת אימונים שעברו המגויסים בימים האחרונים בשיטות דיכוי הפגנות ופיזורן, ועל כוננות עליונה בשורות המשמרות, שעלולים להפעיל כוחות משוריינים ברחובות הערים.
בתחילת השבוע עוד סבר הממשל שצעדים מרככי גזרות כמו חלוקת סיוע כספי ישיר לכ–20 מיליון נזקקים, כפיצוי על עליית המחירים, ירגיע את הציבור. אולם עכשיו נראה שההנהגה מכירה בכך שהיא ניצבת מול איום של מרי אזרחי כולל.

התפשטותן של המחאות לכמאה ערים בכל המחוזות, הצתת הבנקים ומשרדי ממשלה, פגיעה במרכזי לימוד דתיים, סיסמאות וגרפיטי שדורשים "מוות לרוחאני, מוות לחומייני", הן עדות לכך.

רוחאני בעיר רפסנג'אן, אתמול. ההנהגה בלחץ, שלא לומר בפאניקה
/אי־פי

אמנם מופעים אלו אפיינו חלק מן ההפגנות הגדולות שפרצו בשנים 2009 ו–2017–2018, אבל הפעם הממשל מתקשה לסמן את קו הגבול בין "רפורמיסטים" ל"שמרנים", ועל ידי כך להפריד בין מי שהוא מכנה נאמני המהפכה לבין האויבים מבית, שפועלים בשליחות ארה"ב, ישראל ו"כוחות היוהרה" המערביים.

אם בתחילת המחאה פרצו הפגנות בשכונות העוני של טהראן, בתוך שלושה ימים ספורים הן התרחבו גם לצפון טהראן, שיראז, יאזד, אספהאן וערים גדולות אחרות. צועדים בהן יחדיו צעירים, סטודנטים ובני המעמד הבינוני כדי למחות נגד המשטר. הביטוי שהשתמש בו מפקד משמרות המהפכה ולפיו "התגובה תהיה נחושה ומהפכנית", והדרישה של עורך העיתון "כיהאן" שבשליטת המנהיג העליון, עלי חמינאי, "להוציא להורג את המפגינים" - מעידים על רמות המתח והלחץ, שלא לומר הבהלה, שההנהגה שרויה בהן.

דיווח של אל-ג'זירה על המחאה באיראן - דלג
דיווח של אל-ג'זירה על המחאה באיראן

להבדיל מן ההפגנות בשנת 2009, שבהן היה ברור מי הנהיג ומה היו מאפייניהם של המשתתפים, הפעם, כמו לפני שנה, אין למפגינים הנהגה או מובילים ידועים בעלי זהות אידאולוגית מאחדת או אסטרטגיה פוליטית ברורה. לאמור, גם לו היה המשטר מוכן לנהל משא ומתן עם נציגות כלשהי - כפי שעשה מול המורים ששבתו, נהגי המשאיות או עובדים במפעלים ממשלתיים שעשו פעולות מחאה - אין לו לפי שעה כתובת ספציפית שנטרולה יכול להביא לשקט. אלא שגם דיכוי אלים עלול לסבך את המשטר עוד יותר, שכן אפשר שהוא ירחיב את מגוון המגזרים שיצטרפו למחאה. בהקשר זה, אחת הסכנות היא שמתנדבי הבסיג', רובם בני השכבות החלשות וחלקם כאלה שנאלצים להתנדב כדי להשיג מקומות עבודה, יתחילו לזלוג מתוך הארגון ולהצטרף למחאה.

הלגיטימציה של המשטר נפגעת עוד יותר על רקע החזית האחידה שהציגו עלי חמינאי, הנשיא חסן רוחאני וראש מערכת המשפט, אברהים ראיסי. אלו העניקו גיבוי מלא להחלטת הממשלה להעלות את המיסים. בכך הם חיזקו את תחושת הניכור והעוינות בין הציבור לבין ההנהגה. בהפגנות הקודמות חסן רוחאני הוא שיצא נגד השימוש בכוח נגד מפגינים, הצהיר כי לאזרחים עומדת זכות ההפגנה הלא אלימה, ואף האשים חלק ממוסדות הדת ואת משמרות המהפכה בגזל הקופה הציבורית. הפעם רוחאני שותק נוכח השימוש באש חיה נגד מפגינים והמספר הגבוה של ההרוגים. המשבר הכלכלי העמוק, בתוספת היעדר הגיבוי הפוליטי למימוש רפורמות כלכליות שביקש ליישם, הכניסו אותו למבוי פוליטי סתום, שבו רק צעד דרמטי כמו העלאת מיסי הדלק יכול לסייע כדי לסגור חלק מן הגירעון התקציבי האדיר, העומד על כ–8% מן התמ"ג.

הפגנה בעיר שיראז, בשבת. מספר ההרוגים גדול ממאה
AFP

מעשית, המשטר יכול לחזור בו מן ההחלטה להעלות מסים, או להחיל אותה בהדרגה במשך שנה, אבל החלטה כזאת פירושה לא רק כניעה לדרישות הציבור, אלא סטייה מאסטרטגיית "כלכלת ההתנגדות" שקבע חמינאי כאמצעי להתגבר על מכבש הסנקציות. לאמור, דיכוי המחאה חיוני גם מבחינה אידאולוגית, ולא רק פוליטית. בינתיים המשטר נשען על ניסיון העבר, והוא בטוח שגם הפעם יצליח לדכא את ההפגנות בטרם ייהפכו למרי אזרחי מסוכן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו