בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

לקום בבוקר בלי דמוקרטיה

58תגובות
שרת המשפטים איילת שקד והמשנה ליועמ"ש דינה זילבר בדיון בכנסת ב-2014
אוליבייה פיטוסי

ב–1962 התחולל עימות חריף בין שר המשפטים דב יוסף לבין גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה. יוסף דרש מהאוזנר להעמיד לדין את אליעזר ליבנה, פובליציסט בולט שהיה קודם לכן חבר כנסת מטעם מפא"י, בהאשמה חמורה בעיני יוסף: פרסום ידיעה שפגעה בביטחון. ליבנה היה פעיל מרכזי ב"וועדה לפירוז גרעיני של המזרח התיכון", מתח ביקורת גלויה על מדיניות הגרעין של ממשלת בן־גוריון ופירסם מידע שיוסף סבר שהוא סודי ופרסומו עלול לפגוע בביטחון המדינה. באותם ימים ראו את עצם ההתייחסות למדיניות הגרעין כפגיעה חמורה בקיום המדינה.

האוזנר סירב לקבל את דרישת יוסף. היועץ המשפטי טען כי אין כלל בסיס עובדתי לדרישת השר, ומעבר לכך טען טענה עקרונית: היועץ המשפטי הוא בעל תפקיד עצמאי, ואינו כפוף לשר המשפטים ולהנחיותיו. הוא פועל אך ורק לפי שיקול דעתו. העימות החריף בין השניים הגיע לישיבת הממשלה, שהקימה ועדה מיוחדת לבירור הסוגיה, שהיא עקרונית וחוקתית. בראש הוועדה עמד השופט שמעון אגרנט, שכיהן אז כממלא מקום נשיא בית המשפט העליון. מדובר אפוא בוועדת אגרנט הראשונה. כל חברי הוועדה אימצו את עמדת האוזנר באופן מלא: "היועץ המשפטי חייב להפעיל את שיקול דעתו באופן עצמאי... כי במדינה דמוקרטית נמצא החוק מעל השיקולים הפוליטיים של הרשות המבצעת" (פנינה להב, "ישראל במשפט", עמ' 235).

מסקנות הוועדה ביצרו את מעמד היועץ המשפטי כדמות משפטית שתפקידה הוא לשמור על שלטון החוק. הוא לא עוד פקיד בכיר שאמור לשרת את הממשלה או את השר הממונה והוא לא פרקליט הממשלה שצריך להגן על גחמתה — סוג של יעקב וינרוט. מאיר שמגר, שמונה ליועץ המשפטי לממשלה ב–1968, ביצר את מעמד היועץ עוד יותר. בספרו "תם ולא נשלם" כתב על כך דברים ברורים: היועץ "הוא האחראי של שמירת האינטרס הציבורי בתחום המשפטי... והקריטריונים המחייבים [אותו] הם אלה של שלטון החוק" (עמ' 96–101).

מאז התקופה שבה שימש האוזנר כיועץ משפטי ועד 2015, השנה שבה הורכבה הממשלה הנוכחית, לא נעשה ניסיון ממשי לפגוע במערכת המשפטית — לא על ידי ממשלות השמאל ולא על ידי ממשלות הימין — כולל ממשלות נתניהו הקודמות; ואילו עתה נעשים לא מעט ניסיונות. הניסיון הנוכחי של שרת המשפטים איילת שקד להשתיק את המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר אינו ניסיון ראשון ואינו סוג של גחמה, אלא הוא עוד צעד בתהליך שיטתי, שנועד לבטל את עצמאות מערכת המשפט. מבחינת שקד הפגיעה בזילבר היא עוד אמצעי להפחיד את אנשי מערכת המשפט ולהלך עליהם אימים.

צעד נוסף של השרה הוא הניסיון להפוך את מעמד היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה ממשרות אוטונומיות ל"משרות אמון", שימונו על ידי השרים ויהיו תלויים בהם. כך שקד מנסה לקעקע את עצמאות מערכת המשפט ולחזור לשנים הראשונות של המדינה. עד 1953, לפני שנחקק חוק השופטים על ידי הכנסת השנייה, מינתה המערכת הפוליטית — הממשלה והכנסת — את השופטים של בית המשפט העליון. שקד עלולה לפגוע עד מאוד באחד ההישגים המפוארים של ישראל, שנבנה במשך שנים רבות. קשה מאוד לבנות את היסודות של המערכת וקל עד מאוד להרוס אותה בהינף יד.

מעבר לניסיונות של שרת המשפטים, גם חוק הלאום וחוק הנאמנות בתרבות של שרת האנטי־תרבות מירי רגב הם חלק ממגמה קטלנית של הכנסת הנוכחית — שפועלת לחיסול ממוקד של בסיס הדמוקרטיה הישראלית, דרך תהליך שהוא דמוקרטי לכאורה. תהליך זה מאמץ עיקרון אחד, הכרעת הרוב, שהוא במידה רבה טכני, ושאר העקרונות המהותיים — שוויון, זכויות המיעוט, חופש המחשבה והיצירה — פשוט לא קיימים מבחינתו. דוגמה מצמררת לכך הוא "חוק ההסכמה" שחוקק על ידי הרייכסטאג הגרמני במארס 1933, בימים הראשונים של שלטון היטלר. הרוב המכריע של צירי הבית (441) הצביעו בעד החוק — כולל הצירים של מפלגות לא נאציות — ורק 85 צירי המפלגה הסוציאליסטית התנגדו לו. החוק ביטל את כל המגבלות החוקיות על הסמכויות של היטלר וכך הפך אותו לדיקטטור. כך אפוא הצבעה "דמוקרטית" חיסלה את שארית הדמוקרטיה של רפובליקת ויימאר.

הדמוקרטיה הישראלית איננה מובנת מאליה, היא שברירית ביותר ויש לשמור עליה, כל יום וכל שעה. אם כל השָקֵדים, הבנטים, הרגבים והלווינים ימשיכו במאמציהם, אנחנו עלולים לקום בוקר אחד ולמצוא את עצמנו בלי דמוקרטיה, בלי חירות ובלי חופש דעה ויצירה — נתינים של משטר שדומה למשטרים שנתניהו מעריץ: בברזיל, בפיליפינים, בפולין ובהונגריה. ראו הוזהרתם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו