בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

שני סופרים באור התכלת העזה

23תגובות
עמוס עוז וחיים גורי
ורדי כהנא; Leonardo Cendamo / leemage / AFP

בשנה שחלפה הלכו לעולמם שני סופרים שהם בגדר סמלים מובהקים של הארץ הזאת. הראשון, חיים גורי, שנפטר בתחילת השנה בגיל מופלג; בן 95 היה במותו. השני הוא עמוס עוז — שנפטר בסוף השנה והיה הרבה פחות מבוגר — בן 79. מבחינת קורות הספרות בארץ, שניהם ייצגו זרמים ספרותיים שונים ומנוגדים. גורי מסמל קבוצת סופרים הידועה בשם "דור הפלמ"ח", שראתה את תפקידה העיקרי במתן ביטוי לכלל ולא ליחיד, ולערכים הניצבים במרכז הבמה וההסכמה ולא בשוליה. נורית גרץ כתבה, כי "הנורמות של הספרות המרכז בשנות החמישים נגזרות כולן מהנחה בסיסית אחת, שלספרות תפקיד לאומי־חברתי, וכדי למלא תפקיד זה עליה לבטא ולגלם ערכים ברורים — באמצעות מספר מוסמך וכל יודע" ("עמוס עוז: מונוגרפיה").

בימי מלחמת העצמאות דברי גורי ושיריו ביטאו באופן עז את התחושה של אין־ברירה ואת יחסו כלפי חבריו — החיים והמתים — שהיו "מגש הכסף". מולו עוז מסמל זרם ספרותי חדש ושונה, ספרות "דור המדינה", שעלתה בראשית שנות השישים, בימי דמדומי שלטונו של דוד בן־גוריון ו"פרשת לבון" (עוז ראה את עצמו כתלמידו של פנחס לבון). אנשי הזרם התמקדו ביחיד ולא בקולקטיב. הם עייפו מדגלים ומסיסמאות ונתנו ביטוי לתחושות של ספקנות ואירוניה. בעיניהם הספרות העברית הגדולה אינה הספרות הציונית המגויסת, אלא זו האמביוולנטית, אכולת הספקות, שכותבת על דמויות תלושות שלא מצאו את מקומן בעולם.

עוז וא.ב. יהושע ניסו ליצור דגם ספרותי חדש. עוז עשה זאת על ידי עיוות מכוון, עד כדי גיחוך, של דמות הפעיל הכריזמטי ושל עלילותיו ההרואיות. הוא מרד בדורו של גורי, וכך פרץ דרך ב"רפובליקה הספרותית".

אך הבדל מהותי בין גורי לעוז בא לידי ביטוי מאוחר יותר. מיד אחרי מלחמת ששת הימים הבין עוז את עומק הסכנה שטמונה בשטחים ה"משוחררים". באוגוסט 1967 הוא פירסם ב"דבר" מאמר שניתן לראותו כמכונן, תחת הכותרת "שר הביטחון ומרחב המחיה". במאמר יצא נגד דברי שר הביטחון משה דיין, שרבים אז ראו בו בן אלים ממש, שקרא לבטל את "הנוסחה של נסיגה מן השטחים שנכבשו תמורת הסכמי שלום" (נוסחה שדיין עצמו אימץ אחרי עשור שנים, בימי תהליך השלום עם מצרים). עוז כתב דברים שהם עד היום בגדר המוטו של מתנגדי הכיבוש, כולל כותב שורות אלה:

"עלינו לומר ליושבי המחוזות הכבושים דברים פשוטים וברורים: איננו חומדים את אדמתכם. לא באנו לייהד אתכם. אנחנו נשב ונשלוט כאן עד לחתימת הסכם השלום. שנה, עשור או דור, ובבוא־היום — הברירה תהיה בידכם... לא נולדנו להיות עם של אדונים. 'להיות עם חופשי' — נגזר עלינו שמשאלה זו תעורר הד בלבנו כל עוד לא איבדנו את צלמנו".

בניגוד לעוז, ב–1967 גורי היה אחד ממייסדי "התנועה למען ארץ־ישראל השלמה", יחד עם סופרים ומשוררים בולטים מתנועת העבודה, כמו נתן אלתרמן, חיים הזז, משה שמיר, משה טבנקין וזרובבל גלעד. מכל התומכים גורי היה היחידי ששינה לימים את ראייתו. הוא הבין שהאידיאה הזכה של ארץ־ישראל הגדולה נהפכה למפלצת מרעילה. ב–1993 הוא כתב על משתתפי "שיח לוחמים", שעוז היה אחד מעורכיו:

"משוחחי הספר חשים מועקה קשה אל מול הנראה לרובם כראשיתו של הכיבוש. פריצת הקו הירוק שבתחומו גדלו משתתפי השיח כרוכה גם בתחושה המעיקה של שבירת הצופן המוסרי, ביטולה של מדינת ישראל שהורגלו בה והפיכתה לארץ־ישראל הדו־לאומית. זו נתפשת עד מהרה כקן צרעות" ("עם השירה והזמן", כרך ב', עמ' 18).

ברור אם כן, שחיים גורי קיבל והפנים את אותה תפישה שעמוס עוז גיבש עוד בימי האופוריה המתעתעת, זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים.

אפשר לאתר עוד קווי דמיון והבדלים בין שני הסופרים. דוגמה בולטת לכך היא היחס לירושלים. עוז נולד וגדל בעיר זאת, אך כחבר קיבוץ חולדה הוא כתב במאמרו "עיר זרה", כי אחרי כיבושה הסתובב ברחובותיה "חמוש בתת־מקלע. כאחת הדמויות בביעותי־ילדותי: איש זר בעיר זרה". סיפורו של גורי הפוך: הוא נולד בתל אביב ב–1923, ליד חולות הזהב סמוך לים, אבל רוב מכריע של שנותיו חי בירושלים — מתקופת לימודיו באוניברסיטה העברית, בראשית שנות החמישים, ועד יום מותו — כ–70 שנה, בסך הכל. כל יום גורי טיפס את ארבע הקומות לביתו ברחוב פינסקר — תמיד ראה את עצמו כירושלמי מובהק.

גורי ועוז נולדו וחיו פה, בקרבנו, "באור התכלת העזה". עם מותם איבדנו שניים מגדולי האוהבים של המדינה והעם, וגם שניים מגדולי מבקריהם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו