בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

למה אנו מקימים מחדש את מכינת "בני ציון"

160תגובות
מכינת בני ציון בתל אביב, בחודש אפריל
עופר וקנין

את מכינת "בני ציון" לא הכרתי עד 26 באפריל 2018, יום האסון הנורא בנחל צפית. האסון הזה, שקטע את חייהם של תשע נערות ונער אחד והותיר נערים ונערות אחרים, ועשרות בני משפחות וקרובים, פצועים בגוף ובנפש — טילטל אותי. חשתי תדהמה על הקלות הבלתי נסבלת של התרחשותו, כעס על ההתעלמות מסימני האזהרה וביקורת על התרבות הרווחת אצלנו, שבה נהוג לבצע בכל מחיר במקום להטיל ספק ולעורר שאלות.

במשך שבועות הדיר העניין שינה מעיני. איך קורה, שאנשים שחינכו לעשיית הטוב במשך שנים רבות טעו באופן קולוסאלי? האם היה האסון יכול לקרות במקומות נוספים? האם היה יכול לקרות לי כחניכה, כמדריכה, כמנהלת?

מתוך אמונה בכך שהמכינות הן מפעל חינוכי משנה חיים, בעל השפעה משמעותית על החברה הישראלית, הגשתי מועמדות לניהול מכינת בני ציון. חשבתי, שאני יכולה להביא אתי את תפישת הבטיחות של חיל האוויר, הכוללת תרבות של תחקור ושיפור, את שיטות הניהול המתקדמות מחברת הייעוץ האסטרטגי "מקינזי", ואת מסורת החינוך מאוקספורד. ההחלטה להיכנס למקום פצוע ומדמם היתה קשה ומפחידה. חששתי שהכאב יהיה קשה מנשוא, שלא אוכל להוביל את השינוי שאני רואה לנגד עיני ושהאתגר גדול מדי. זה כשמונה חודשים אני מובילה תהליך מורכב ועדין ביותר.

יומיים לאחר כניסתי לתפקיד החלטנו לא לפתוח את שנת הלימודים הנוכחית. חשבנו שנכון לעצור, להתאבל, לחשוב, להפיק לקחים ולהתחיל לאסוף את השברים. מיד לאחר מכן לקחנו אחריות, קודם כל כלפי המשפחות השכולות. לקיחת אחריות היא צעד הכרחי בכל תהליך תיקון. כל חברי הוועד המנהל וחברי העמותה הוחלפו, ויצרנו שיתופי פעולה עם ארגונים וחברות מובילים בתחומם, כך ששילבנו בתהליך התיקון אנשי חינוך, אנשי רוח, מנהלים ממגוון מגזרים ומפקדים בכירים לשעבר בצה"ל.

על מנת להבין, כיצד מקום, שבמשך 11 שנים שינה את פני החברה הישראלית ואנשיו הרגישו שההשתייכות אליו היא זכות גדולה, אחראי לאסון ברמה לאומית — ערכנו בדק בית מקיף ונוקב, זיקקנו את החוזקות והחולשות של המכינה, וגם את המתחים שהיא פועלת בתוכם ופירסמנו מסמך, הכולל תובנות ודרכי התמודדות עמן. הגדרנו מחדש את החזון, הייעוד והערכים של המכינה, שיפרנו את התשתית הניהולית, עידכנו את התוכנית החינוכית, עיצבנו תוכנית לתמיכה נפשית בנפגעי האסון וגייסנו מחזור של 35 חניכים מצוינים. הצטרפנו לקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, שתבחן את כלל המרכיבים שהובילו לאסון. כחלק מתהליך ההתחדשות, המכינה תעבור למבנה חדש בעיר.

מההתחלה ניסינו ליצור קשר עם המשפחות השכולות ולשלבן בתהליכים השונים, במידה שהדבר היה נכון בעבורן. עם חלקן הצלחנו, ועם חלקן לא. חלקן תומכות בהקמה מחודשת של המכינה, ורובן מתנגדות, לפחות עד להקמת ועדת החקירה. התקשורת מול המשפחות השכולות וגם התמיכה בהן לא היו טובות די. תוכנית התמיכה בנפגעי האסון היתה צריכה לצאת לפועל מוקדם יותר, ושילוב הבוגרים בתהליכי התיקון היה יכול להיות נכון יותר. בשמונת החודשים האחרונים, שהיו מהקשים והמאתגרים בחיי, עשיתי גם טעויות.

השאלה אם יש להקים את המכינה מחדש היא שאלה מהותית. עסקנו בה בצורה נוקבת, ואנו ממשיכים להתמודד אתה יום יום. בחרנו להקים את המכינה מחדש משלוש סיבות:

חובת לקיחת אחריות לאסון שקרה וטיפול בשברים שיצר, תוך כדי דרישה עצמית ברורה לתת תשובות לשאלות הקשות.

הסיבה השנייה היא האמונה בתיקון. איך אנחנו כחברה מתמודדים עם השבר? בחרנו בדרך שאיננה קלה, אך היא נושאת מסר חינוכי, ולפיו יש ללמוד את כשלי העבר, להפיק לקחים, לשנות מן היסוד ולבנות מחדש.

הסיבה השלישית היא המשך עשיית הטוב. מכינת בני ציון עשתה במשך 11 שנות פעילותה הרבה מאוד דברים טובים. קשה להכיל את האמירה הזאת לנוכח האסון, אך זו האמת. מאות בוגרים התחנכו בה, ורבים מהם יעידו שהיא שינתה את חייהם לטובה. מאות קשישים ובני נוער יספרו בהתרגשות על חניכי המכינה שהתנדבו אצלם. אנחנו רוצים לשמר ולפתח את היסודות הטובים הקיימים בתשתית המכינה ובמקביל לזהות את הדברים ההרסניים, לעקור אותם מן השורש ולתת מענה להם.

המעורבים הישירים באסון אינם עוד במכינה, ויש להפריד ביניהם לבין ההנהלה הנוכחית. הפרדה זו היטשטשה בשני מקרים: הראשון הוא יוזמת איסוף הכסף בעבורם, שחלק מבוגרי המכינה השתתפו בה. זאת היתה יוזמה פרטית, שמספר מצומצם של בוגרים יזמו למען אנשים שהם מעריכים, ומסיבה זו לא עצרנו אותה.

המקרה השני הוא הפוסט שפירסם באחרונה בפייסבוק ראש המכינה לשעבר יובל כאהן. הזעזוע והכאב שהפרסום יצר מחייבים אותי להבהיר, כי אי קבלת האחריות היא מקוממת וכי עד שלא תתקבל אחריות כזאת, לא יהיה אפשר להכיל אמירות נוספות.

האסון ממשיך לעורר שאלות קשות: על כוחה של כריזמה, על האתוס הציוני הלא עדכני שעליו מתחנכים ילדינו, על העדר רגולציה ופיקוח. מובן לגמרי, מדוע לחלק מהמשפחות השכולות קשה לתת אמון בנו. לצד זאת, אנשים רבים בחברה הישראלית היו רוצים לראות את המכינה קמה כמודל חדש ומתוקן, המנציח את הנערים שנספו באסון.

אני מאמינה בכל לבי בתיקון. ארגון המקבל אחריות ופועל באופן אקטיבי כדי לתקן — ראוי לאפשר לו לעשות זאת. דווקא בישראל, שהתפתחה בה תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר", יש להציב מודל ראוי של בחינת כשלים, תיקונם ומניעתם בעתיד.

מי שיעניק למכינה את הזכות הפורמלית להיפתח מחדש הם משרדי החינוך והביטחון. אנו עושים הכל כדי להקים את המכינה בצורה מקצועית וערכית, ואנחנו לומדים מהטעויות שעשינו. אני יכולה להבטיח, שכאשר נקבל את האישור — נמשיך לפעול כך.

הכותבת היא ראש מכינת "בני ציון"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו