בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

השפלת הילד הפלסטיני פוגעת בכולם

17תגובות
מעצרו של פווזי אל־גונידי
Wisam Hashlamoun / Anadolu Agency

מעצר של ילד או נער בשטחים הוא פוגעני וטראומטי במיוחד. זה קורה לעתים באישון ליל, הנער מנותק מכל מה שמוכר ומשרה ביטחון: ממשפחתו, מסביבתו, מהשפה שלו. הוא נמצא לבדו, מוקף בחיילים חמושים ועוינים, שלרוב אינם מבינים את שפתו ומשתמשים בה רק כדי לגדף אותו ואת בנות משפחתו, כפי שתיארה נטע אחיטוב (מוסף "הארץ", 15.3).

נער בגיל העֶשרה נאזק באזיקוני פלסטיק מכאיבים ועיניו מכוסות, והוא חשוף לעתים קרובות להשפלות, לאיומים, לאלימות מילולית ופיזית, ולשעות ארוכות של אי־ודאות. הוא חש כאב פיזי ונפשי, פחד, בושה, אשמה וחוסר אונים כמעט מוחלט.

אירועים טראומטיים שמלווים בבדידות, פחד עז, חוסר ישע, אובדן שליטה וסכנת מוות, עשויים לפגוע באופן חמור ביכולת ההסתגלות לחיים ובתחושת הביטחון הבסיסית. ההשפעה של אירועים טראומטיים על ילדים עלולה להיות חמורה במיוחד, מפני שהם בעיצומם של תהליכי ההתפתחות, ועדיין חסרים כלים קוגניטיביים ונפשיים להתמודדות. המשפט הישראלי והבינלאומי מקנה לקטינים הגנות מיוחדות, בשל ההכרה בכך שמעצר וחקירה בתקופה רגישה זו של עיצוב האישיות והזהות עלולים לפגוע בהתפתחותם.

גיל ההתבגרות הוא שלב רגיש במיוחד בהתפתחות. בתקופת חיים זו הנפש עסוקה בתכנים של קומפטנטיות, ערך עצמי, שייכות ומגדר, והמתבגר מחפש את זהותו העצמית, בעיקר דרך מפגש עם קבוצת השווים ודמויות אחרות מחוץ למשפחה. אך כאשר המפגש הבינאישי הופך לבלתי אנושי, נטול אמפתיה והדדיות, ההשפעה הנפשית עלולה להיות הרסנית.

מדובר במניעה של אוכל ושינה, מניעת שימוש בשירותים המסתיימת לעתים באיבוד שליטה על הסוגרים וחיפושים בעירום. מדובר באלימות פיזית כלפי הנערים בעודם אזוקים, על ידי מבוגר שאטום לסבל שלהם, לעתים אפילו נהנה ממנו. אלה השפלות שגורמות לרמיסת הכבוד, וזו מוכפלת במפגש של הצעיר כיחיד עם החיילים או החוקרים כקבוצה. השפלה מוחקת שכזאת עלולה להתקבע בזיכרון שירדוף את הילדים גם לאחר השחרור.

אחד הילדים, בן 12 וחצי, סיפר בכתבה כיצד שמע את החיילים צוחקים בתגובה לצעקות הבהלה שלו כאשר חש שכלבים מתקרבים אליו בעודו ישוב על הרצפה, אזוק ועיניו מכוסות. לבדם מול אכזריות, הנערים נאלצים לעטות על עצמם מגן כוזב של "בגרות וגבריות", ולהעלים את הצדדים הפגיעים והרגישים בתוכם.

היבט נוסף, המגביר את חומרת הפגיעה בצעירים, הוא הפגיעה בחוסנה של המשפחה כולה בעת המעצר ולאחריו. כתוצאה מתהליך המעצר נפגעות פונקציות הוריות מרכזיות: ההורים אינם מסוגלים למנוע כניסת צבא עוין לתוך המרחב הפרטי של המשפחה, ולעיני שאר הילדים המבוהלים ההורים נאלצים לציית לחיילים, להסגיר את בנם ולצוות עליו ללכת אתם. באותם רגעים נוצר שבר בדימוי ההורה כמגן, שומר ומספק תחושת ביטחון. ההורה מבוזה ומושפל, מופשט מסמכותו, ועלול לאבד את מקומו כמודל לחיקוי. הסדק שנוצר עלול להעמיק ולהפוך את ההורה, בעיני משפחתו ובעיני עצמו, לנטול זכות ויכולת להשפיע על מהלך חיי ילדיו.

התמיכה והליווי של המשפחה חיוניים לא רק ליכולת ההתמודדות של צעירים במצבי משבר, אלא גם לתהליכי ההתאוששות וההחלמה. ואולם, מהנערים הפלסטינים נשללים התמיכה והליווי ההוריים, מכיוון שלרוב ההורים אינם מורשים להתלוות אליהם ואף לא לבקרם. ואם לא די בכך, לאחר שחרורם הנערים חוזרים לבית שכבר לא נראה כמקום בטוח כפי שהיה בעבר. במציאות של חיים תחת כיבוש צבאי, מעיבה על המשפחה כולה הידיעה שאין בידי ההורים למנוע הישנות של אירועים מעין אלו בעתיד.

כך נפגעת יכולתם של ההורים ללוות את הבן בתהליך העיבוד של מה שעבר עליו במעצר. הפגיעה ביכולתה של המשפחה לשמש מרחב של ריפוי מעצימה את השפעת הפגיעה. האירועים הטראומטיים מעמידים בספק יחסי אנוש בסיסיים, ועשויים להוביל לקריסה של ערך העצמי ושל יחסי האמון באחר. הם גם עלולים להוביל לזעם, לניכור עצמי ולאטימות כלפי אחרים. נערים רבים מדווחים על סימפטומים פוסט־טראומטיים קשים: נדודי שינה, סיוטים והרטבת לילה, פלשבקים, עוררות יתר, עצבנות וקשיים בריכוז. רבים מהם אינם מצליחים לחזור לספסל הלימודים, נפלטים מהמערכות החינוכית והחברתיות, וממסלול חיים בריא.

המעצרים מותירים צלקות משמעותיות גם בקהילה, והשפעתם מצטברת ומתעצמת ככל שנעצרים יותר נערים. לפגיעה במרקם הקהילה מוסיף הנוהג של כוחות הביטחון הישראליים ללחוץ על הנערים בחקירות להעיד נגד אחרים — שכנים, חברים ובני משפחה. בשל הפללות הדדיות אלה הם שבים עם תום המעצר לקהילה שיחסי האמון בה פגועים ומתוחים.

הילדים שנולדו לתוך שגרה של חוסר ביטחון וחיכוך מתמיד עם צבא עוין, והם אינם מכירים מציאות אחרת, עלולים ללמוד שהעולם הוא מקום אכזרי ומטיל אימה, ללא פרספקטיבה נוספת שתרכך את תמונת עולמם ותאפשר צמיחה של תקווה.

הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית ומטפלת משפחתית, פעילה ב"פסיכואקטיב: אנשי בריאות הנפש למען זכויות אדם", "הורים נגד מעצרי ילדים" ו"עו"סים שלום"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו