בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

לעזתים נמאס לפחד מחמאס

19תגובות
אחת ההפגנות ברצועה, בסוף השבוע

המשפחה, סוכנת החִברוּת הראשונה והמרכזית בחברה הערבית הפלסטינית, נמצאת במוקד המאבק הרגשי שהבנים והבנות הפלסטינים מנהלים כנגד שלוש דמויות אב סימבוליות: האב הפרטי במשפחה הגרעינית, האב השלטוני במשפחה הלאומית הפלסטינית והאב החורג, הישראלי. הבנים הפלסטינים, שנהפכו להיות "בנים של אף אחד", מתביישים באב הפרטי, שמסרס אותם כדי לפצות על גבריותו הפצועה, לאחר שסורס על ידי האב השלטוני הפלסטיני; הם בזים לאב השלטוני הפלסטיני, שמדכא אותם כדי לפצות על גבריותו הפצועה והשפלתו על ידי האב החורג הישראלי, וכועסים עליו משום שהוא דואג לרווחת משפחתו הפרטית ומקורביו במקום לרווחת משפחתו הלאומית; הם מבקשים לנקום באב החורג הישראלי, שכובש אותם ומונע מהם חירות וחיים של כבוד.

כדי שיוכלו להשלים את תהליך התבגרותם עליהם להשתחרר מהחיים בתוך קהילה רגשית הכפופה למשטר תרבותי פטריארכלי דכאני, המחנך לפחד, צייתנות, כניעות, פסיביות והשפלה, ולבנות קהילה רגשית המבוססת על פלורליזם תרבותי, חירות מחשבתית, צדק חברתי, מימוש עצמי וסולידריות חברתית, ללא הבדל דת, עדה, מעמד ומגדר.

הכניעות והצייתנות לעריצות האב במשפחה הגרעינית ולעריצות השליט הלאומי, והפחד מפני ענישה, הופכים בהדרגה לשטחיים וזמניים, וככל שהדרת הבנים ושוליותם גדלה, כך הולכת וגדלה נכונותם למרוד באבותיהם. החשיפה לכפר הגלובלי דרך הרשתות החברתיות מאפשרת לצעירים להשתנות ולאמץ דפוסים חדשים של התנהגות רגשית וקוגניטיבית. הם היו רוצים ליטול מהתרבות המערבית את הספונטניות הרגשית ולנער מעליהם את כבלי הנהגים המסורתיים והחינוך הנוקשה. הם היו רוצים לתת ביטוי פומבי לרגשות ולמחשבות, ולשחרר את המלים שנתקעו, את הצרחות שהוחנקו ואת העמדות שנותרו בדמיונם.

לפלסטינים, ובמיוחד לעזתים, שחיים תחת שלטון חמאס, יש סיבות טובות להתקומם והם לא זקוקים למודלים לחיקוי, אבל תמיד טוב כשיש בסביבה הקרובה או הרחוקה עוד התקוממויות של אוכלוסיות מודרות. התקוממות ההמונים באלג'יריה בשבועות האחרונים ריעננה אצל חלק מהם זיכרונות נשכחים מהאידיאולוגיה של פראנץ פאנון וספרו "מקוללים עלי אדמות", שהיו מקור השראה ללוחמי החירות האלג'יראים וללוחמי השחרור הפלסטינים בראשית דרכם. ההפגנות ברצועת עזה ובגדה מעת לעת הן נקודות זעם מצטברות על ציר הזמן, ומזכירות את שהתחולל בשנים שקדמו להתקוממויות "האביב הערבי".

רצועת עזה - דלג
אחת מההפגנות שדוכאו על ידי חמאס

גם כאן, ברצועת עזה, רגשות הפחד, העצב והייאוש המשתקים מפנים את מקומם בהדרגה לרגשות בושה וכעס על חוויה ממושכת של אי צדק, השפלה, אכזריות ודיכוי שלטוני. בדומה למה שאירע במצרים ובתוניסיה, מארגני ההפגנות בעזה הודיעו שאין בכוונתם להפיל את שלטון חמאס באלימות, וכל רצונם הוא חירות, צדק וחיים בכבוד, במקום קיפוח, שעבוד, שחיתות והדרה. כמו אחיהם במדינות ערב השכנות, הם מבקשים להיות בני אדם ואזרחים, לא עבדים. הם מבקשים לחיות כמו בניו של השליט, ודורשים מכלל הפלגים הפוליטיים חמאס, ג'יהאד איסלאמי, פתח והחזית העממית לחדול לגנוב מהקופה הציבורית.

בדומה למתקוממים במצרים ובתוניסיה, גם העזתים משתחררים אט אט מהתודעה הכוזבת שלפיה השליטים יחוללו שינוי מרצון בתבניות השלטון. הירי החי של שוטרי חמאס בעזה, בדומה לירי החי במצרים ובתוניסיה, מסמן את הרגע שבו האזרחים מתחילים להבין, שהשלטון לא רואה בהם בני אדם או בני משפחה, אלא אובייקטים שאפשר להרוג או לנצל כבשר תותחים על גדר המערכת מול ישראל. זהו רגע מכריע מבחינה רגשית, שבו נשק ההתנגדות מאבד את קדושתו בעיני ההמונים. ברגע הזה הכעס מתחלף בשנאה, ששוברת את מחסום הפחד, ומגדילה את הנכונות להסתכן ולנקום.

כאשר השלטון מאבד את כלי הנשק העיקריים שיש לו למול האוכלוסייה — פחד ובושה — נוצר היפוך בנורמות הציות. השלטון שהפחיד ופגע בהמונים, נקרא לפחד מהם. השלטון שגרם להמונים להתבייש, נדרש לקבל אחריות ולהתבייש במעשיו נגדם. המפגינים מפיצים תמונות של בעלי תפקידים במנגנוני הביטחון של חמאס המעורבים באלימות, ומזהירים: "אנחנו חברה שבטית והשכונה שלנו קטנה, כולם מכירים את כולם". חמאס הקים יחידות להטרדה לילית של חיילי צה"ל באזור הגדר, עכשיו המפגינים קוראים להקים יחידות להטרדה לילית נגד חמאס, ומבהירים שלא יהיו דלק של חמאס במלחמה נגד ישראל.

עוד בדומה להתקוממויות במצרים ובתוניסיה, המפגינים בעזה מבחינים בין המשטרה לצבא. את המשטרה, שלוחת משרד הפנים של ממשלת חמאס הם לא חוששים להציג כ"מאפיה מזוינת הבוגדת בעמה", "חזירים וכלבים מפוטמים", "מוצצי דם", או "טטארים חדשים", החיים בארמונות ומהלכים אימים על בני עמם. לעומת זאת את אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א־דין אל־קסאם, הם עדיין מציגים כמי שצריך להתייצב לימינם, להגן עליהם ולגמול להם על השתתפותם בכל הסבבים הצבאיים מול ישראל, כולל תהלוכות השיבה שהחלו במארס 2018.

המתקוממים כבר אינם מוכנים לקבל בהכנעה את המשוואה: "שוטר רעב יורה על אזרח רעב כדי להגן על מפקד שבע, שילדיו חיים ברווחה ויכולים לנסוע לכל מקום". הם כבר אינם מוכנים לקבל את הנוהג הנפסד של חמאס להציג את הצעירים כמהפכנים, כאשר הם משרתים את האג'נדות הפוליטיות שלו, וכבוגדים ומשתפי פעולה עם אג'נדות של גורמים זרים — כשהם דורשים חיים של כבוד.

נראה, אפוא, שלא רק המצב הכלכלי מניע את התקוממות העזתים, אלא גם ובעיקר תחושת ההשפלה הנלווית להכרה כי העושר, ההזדמנויות לקידום והמונופול על קבלת ההחלטות הפוליטיות נמצאים בידי קבוצת אנשים קטנה ומושחתת. זוהי מהפכה של רעבים, שכבר לא מוכנים להסתפק בפירורים ובנקישות מנומסות על דלתו של השליט. עכשיו נשאלת השאלה, האם גדודי אל־קסאם יתייצבו לימין ההמונים, כמו הצבאות בתוניסיה ובמצרים, ויסמנו לדרג הפוליטי של חמאס את הדרך החוצה, או שמא הם יעדיפו להתייצב לימין ההנהגה הנוכחית של חמאס, המושחתת והמהוססת, תוך שהם מדרדרים את רצועת עזה למלחמת אחים מדממת וקשה.

ד"ר מרזן היא חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו