בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

עמיר פרץ בעקבות לובה אליאב

49תגובות
פרץ ואליאב (עם יולי תמיר). התנהגות מופקרת
אלון רון

בין עמיר פרץ לאריה (לובה) אליאב שררו יחסים קרובים — עובדה שפרץ נוהג להדגיש לא מעט. בשנת 2005, כשפרץ התמודד על ראשות מפלגת העבודה, אליאב הודיע כי הוא תומך במנהיגותו והסביר: "הכרתי אותו משדרות כראש מועצה טוב ורגיש מאוד מבחינה חברתית... הוא לגמרי לפי רוחי". כשאליאב הלך לעולמו ב–2010, פרץ הספיד אותו במלים חמות: "לובה היה עבורי כעמוד האש לפני המחנה, שבכל משימה ואתגר העמיד את ערך האדם באשר הוא אדם כערך עליון".

עתה, כשפרץ הקריב את שפמו על מזבח המאבק הנואש שהוא מנהל על עתידו הפוליטי, עולים בזיכרון המאבקים שניהל אליאב ונראה שאפשר לערוך השוואה בין הדרכים שבהן בחרו שני האישים. ב–1975 פרש אליאב ממפלגת העבודה בטריקת דלת, במידה רבה משום שלא מונה לשר בממשלת רבין בשעה שצעירים וזוטרים ממנו, כמו גד יעקבי ואהרן ידלין, כן מונו. ב–1977 הוא עמד בראש רשימת של"י, אחרי שנתיים (1979) פרש מהכנסת ומהסיעה וב–1984, לקראת הבחירות לכנסת ה–11, הוא ביקש להצטרף לרשימת מפלגה העבודה אך ראשיה דחו את הבקשה. בתגובה הודיע לובה, כי "דלתות ביתי נחסמו בפני ואשתדל בכל כוחי להיבחר לכנסת ולחזור הביתה דרך הקלפי". הוא הקים אז רשימה בשם "לובה אליאב לכנסת", שסיסמתה "מגשים. לא עסקן".

אנשי מחנה השמאל עשו הכל כדי לשכנע אותו לוותר על הקמת רשימתו, מחשש שהדבר יפגע ביעדי המחנה — יצירת גוש חוסם. חברי, פרופ' מנחם בריקנר המנוח, שהיה מעורב במגעים שנוהלו עם לובה, סיפר לי שהציעו לו לחתום את רשימת המערך (כמועמד מספר 120) והבטיחו לו שאם יימנע מלרוץ ברשימה נפרדת, הוא ימונה כשר בממשלת שמאל עתידית. הסבירו לו את המשמעות הקטלנית של כישלון רשימתו, אך לובה התעקש.

בבחירות קיבלה רשימתו 0.7% (15,348 קולות) מכלל הקולות ולא עברה את אחוז החסימה, שהיה אז 1%. בגלל הקולות הללו שאבדו, מחנה השמאל לא הצליח ליצור גוש חוסם. הוא זכה ב–60 מושבים בכנסת.

מיד אחרי הבחירות ערכה עמו שולמית אלוני, אז מנהיגת רצ, חשבון נוקב: "לובה הרס למערך שני מנדטים: 300 קולות חסרו ליעקב גיל (המערך קיבל 44 מושבים והוא היה במקום ה–45) ועוד מנדט אחד היה הולך למערך או לרצ. אילו לובה לא רץ, אולי התמונה היתה שונה", היא אמרה.

חסידי אליאב מעדיפים להתעלם מהעובדה שצעדו הנרקיסיסטי הוביל להקמתה של ממשלת הרוטציה וכי הוא העניק לליכוד דורון יקר מפז — מחצית השלטון.

התנהגותו של פרץ בתקופה האחרונה נובעת ממצב נפשי שמזכיר את מצבו של אליאב — ראייה אגואיסטית שלא מסוגלת להכיל את התמונה הכללית. ב–1984 שררה בקרב רבים תחושה ש"המולדת בסכנה", ויש לעשות הכל כדי להצילה, תוך התגברות על צרכים אישיים קטנוניים — בדומה מאוד לתחושה הקיימת במחנה המרכז־שמאל כיום.

אבל פרץ, כמו אליאב בזמנו, אינו רואה את הכלל. הוא היה חייב להתאחד עם המחנה הדמוקרטי במקום להתחבר עם אורלי לוי־אבקסיס, שקשורה לימין בחבל הטבור ושנכשלה בבחירות האחרונות. טענתו כי אפשר להעביר בוחרים מהימין למפלגתו נובעת מתפישה הזויה שמהמרת על גורל מפלגתו וגם על גורלו שלו. אסור למנהיג פוליטי להתייחס למפלגתו כאל קזינו.

פרץ פרש מהמאבק הגורלי שמטרתו לסלק את בנימין נתניהו, המזהם כל חלקה טובה בחברה הישראלית, כמו שלובה אליאב סירב להשתתף במאמץ האדיר לגבור על הליכוד, שהכניס את צה"ל למלכודת הלבנונית ועירער את הכלכלה הישראלית עד היסוד. חבל עד מאוד שפרץ לא הפנים את הלקח המר של ההתנהלות המופקרת והאנוכית של מורו ורבו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו