בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

האמנה הפלסטינית והאיום האיראני

25תגובות
איור: ערן וולקובסקי
יאסר ערפאת
יצחק רבין
ביל קלינטון
שמעון פרס

בתולדות הסכסוכים (ולענייננו, בסוגיה הפלסטינית וגם בסוגיית הסכם הגרעין עם איראן) עולה השאלה איך אפשר לזהות שינויי עמדות אצל היריב. אפשר תמיד לטעון שהצהרה על שינוי עמדה איננה משקפת צעד מהותי, ושמדובר בתיקון טקטי ותכסיסי בלבד. לא ייתכן, מבחינה הגיונית, לטעון שכל עוד יריבך לא יאמץ עמדה מסוימת זוהי ראיה חותכת לזדוניותו, אך משעה שניאות לאמצה אתה חש לזהות שינוי זה כ"הבל פה". כיצד מה שהוגדר אצלך צעד אסטרטגי, בטרם חל השינוי, נהפך למהלך תכסיסי אחרי שיריבך קיבל את הדרישה? טיעון מעין זה לא רק שאינו הגיוני, אלא גם אינו ריאלי.

בני בגין, במאמרו "האמנה הפלסטינית בוטלה? באמת?" ("הארץ", 25.12.2019) נתפס לכשל הזה. כל עוד לא פירטה המועצה הלאומית הפלסטינית (בהחלטתה מאפריל 1996) את סעיפי האמנה הבטלים או המתוקנים, לדעת בגין היא מסובבת בכחש את ישראל ואת העולם כולו.

כנס משותף של רוב חברי המועצה הלאומית, המועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית, המועצה המרכזית והוועד הפועל של אש"ף, שנערך בעזה בפני 1,200 נציגים והנשיא ביל קלינטון (בדצמבר 1998), אישר את האיגרת של יאסר ערפאת לנשיא ארצות הברית, שפירטה את הסעיפים המבוטלים והמתוקנים — בעיני בגין זה "הבל פה" והונאה לשמה. בפועל, מתוך 33 סעיפי האמנה בוטלו 12 סעיפים ותוקנו 16. כלומר: 26 סעיפים בוטלו או תוקנו.

בגין מדקדק גם בהליכי קבלת ההחלטות באש"ף, כדי להראות שהחלטת אש"ף בדצמבר 1998 לא התקבלה על פי ההליכים המחייבים של הארגון. אלא שערפאת חתם על איגרתו לנשיא קלינטון בתוקף תפקידיו כיו"ר הוועד הפועל של אש"ף וכ"נשיא הרשות הפלסטינית". איגרתו אושרה בנובמבר 1998 בוועד הפועל של אש"ף, ובדצמבר במועצה המרכזית של אש"ף, לקראת אישורה הסופי בכנס המשותף בעזה.

בכנס בעזה הודיע יו"ר המועצה הלאומית הפלסטינית, סלים זענון, שהוועדה המשפטית החליטה שלא תנוסח אמנה חדשה, ושהאמנה תוחלף בבוא היום בחוקת המדינה הפלסטינית.

ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, כששר החוץ היה אריאל שרון, היתה שותפה מלאה לתיאום התכנים וההליכים לקראת התיקון. עד כמה עמוק היה תיאום זה אפשר ללמוד מספרו של דניס רוס, הנושא והנותן הראשי לענייני השלום בממשל קלינטון (והנשיא ג'ורג' בוש לפניו), "השלום החסר", המבוסס על הפרוטוקולים מדיוני ועידת וואי, שהכשירה את הקרקע לקראת תיקון האמנה בעזה.

בגין יכול היה להיתלות באילן גדול — אביו, ראש הממשלה מנחם בגין. למרות הדגשת המחויבות המצרית לסוגיה הפלסטינית, ישראל בראשות בגין לא תבעה ממצרים להכיר בה כ"מדינה יהודית" או כ"מדינת העם היהודי". אף על פי שבגין היה מודע היטב למשקעים הפרו־נאציים בהשקפת עולמו של אנואר סאדאת, נכונותו לכרות הסכם שלום עם ישראל, בלוויית הערובות לקיומו, דחקו בעיניו את עברו של סאדאת לשוליים ההיסטוריים.

גישה עקרונית זו של בגין באה לביטוי גם בהחלטתו להסיר מסדר היום של המשא ומתן עם מצרים את הדרישה לצרף סעיף מיוחד, שבו מצרים מתחייבת להתנתק מבריתותיה עם מדינות ערב, ולתת העדפה מפורשת להסכם עם ישראל. בעניין זה הלך עקב בצד אגודל אחרי זאב ז'בוטינסקי, שבעדותו לפני ועדת פיל ב–1937 הסתפק בעצם ההכרה במדינה, בלי דרישה להכיר באופייה.

ראש הממשלה בגין הוא שחתם על "המסגרת לשלום במזרח התיכון", במסגרת חוזה השלום עם מצרים (ספטמבר 1978), ובה נקבע כי "הבסיס המוסכם להסדר בדרכי שלום של הסכסוך בין ישראל לבין שכניה הוא החלטה 242 של מועצת הביטחון, על כל חלקיה". במסמך נאמר "בין ישראל לבין שכניה", ולא רק בין "ישראל לבין מדינות ערב". מכאן אפשר ללמוד שגם הפלסטינים נכללים בקטגוריה זו. ואכן, אש"ף וערפאת אישרו את ההחלטה 242 כבר בדצמבר 1988.

יוזמת השלום הערבית להסדר הסכסוך הישראלי־הערבי, שהליגה הערבית מציעה לנו מדי שנה מאז 2002, אינה אלא הרחבה של הסכם השלום עם מצרים. הסדר פלסטיני־ישראלי על פי היוזמה הערבית יכונן קואליציה ערבית־ישראלית, שתבודד את איראן ואת שלוחיה במרחב הערבי ותהווה נוגדן חשוב מאין כמותו מול שאיפות ההתפשטות האיראנית. למרבה האסון, אנשי מחנהו של בגין, וראש הממשלה בנימין נתניהו בראשם, הפכו את הסכם אוסלו ואת הסכם הגרעין לשמות נרדפים ל"הסכם מינכן" הידוע לשמצה.

לאן פנינו מועדות בסוגיה הפלסטינית? למרחב אחד — לפי רצונן של חמאס, איראן ושות', שבו תהיה ידנו על התחתונה מבחינה דמוגרפית, או להסדר של חלוקת השטח, המבטיח את אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל ואת חבירתה למדינות ערב נגד איום ההתפשטות האיראנית. האם דחיקתה של איראן מהסכם הגרעין עם המעצמות תרמה לשלומם ולביטחונם של אזרחי ישראל?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו