בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

לא חיבור בין מאבקים, פשוט פרודיה מביכה

94תגובות
לוי. גבר שמאלי מאוים
תומר אפלבאום

מקום מיוחד בגיהנום שמור לפמיניסטיות. אין הכוונה לייסורים בעולם הבא, חלילה, אלא לעונש מעשה ידי אדם. לא משנה מה יעשו, תמיד יימצא המחנך התורן שיתהה: אבל מה על זכויות הגברים? מדוע אתן מתעלמות משוביניזם בחברה הפלסטינית? ולמה לא גיניתן את קשיות הפלסטיק, שפוגעות בעתיד ילדותינו?!

הוואטאבאוטיזם הזה אופייני לתועמלני הימין, אך חביב גם על גדעון לוי, שבמאמרו "אֵין מי טו" ("הארץ", 16.1) משתמש באופן ציני בעינויים שאסירות פלסטיניות עוברות בישראל כדי להגחיך פמיניסטיות. אין זה מפתיע, משום שכמו גברים רבים בשמאל, גם לוי נהפך באורח פלא לימני שמרן בכל מה שנוגע לזכויות נשים. במובן הזה אין הבדל בינו ובין פמיניסטית ימנית, שתשאל מדוע לוי מעולם לא גינה אלימות מינית כלפי יהודיות. בשני המקרים הדוברים אינם מתעניינים בזכויות נשים, אלא משתמשים בהן כבכסות מהוגנת לגזענות או למיזוגיניה.

מאמרו של לוי גדוש בהשוואות מופרכות, שמטרתן היחידה היא להגחיך את המאבק באלימות כלפי נשים, כגון "איש מהחוקרים לא יועמד אל עמוד הקלון של נשות המאבק הפמיניסטי, כפי שהן עושות למדביקי הנשיקות", או "בזמנים שבהם כל הערה סקסיסטית לאשה מעוררת מהומת אלוהים, עינויים בחקירות אינם מקוממים איש". האמת העצובה היא שמרבית הישראלים אדישים לסקסיזם יומיומי, ממש כשם שהם אדישים לשימוש הנפשע שישראל עושה במעצרים מינהליים, בצווים צבאיים דרקוניים ובעינויים כדי לרסק את מאבק השחרור הפלסטיני.

דווקא נשים פמיניסטיות היו תמיד הכוח המוביל בשמאל הרדיקלי בישראל, ולא במקרה: פמיניזם פירושו הבנת הקשר בין סקסיזם למיליטריזם, בין דיכוי מגדרי לדיכוי לאומי ובין אלימות מינית לאלימות מעמדית. או שאולי פמיניסטיות פשוט רגילות להיות אאוטסיידריות שנואות, וזה מפחיד אותן פחות מאת האזרח הממוצע.

מאמרו של לוי מתמקד בח'אלדה ג'ראר — מנהיגת שמאל, פעילה פמיניסטית וחברת המועצה המחוקקת הפלסטינית. ג'ראר הוחזקה במעצר מינהלי כמה פעמים, ואחרי ששב"כ כשל במאמציו להציגה באופן שקרי כ"מחבלת", היא עומדת עתה לדין באישום הקלוש של "החזקת משרה בהתאחדות בלתי מותרת" בגלל פעילותה הפוליטית.

בגרסה מרודדת במיוחד של פוליטיקת זהויות, לוי טוען ש"מי טו" אמורות לגנות את משפטה של ג'ראר משום שגם היא וגם הן נשים. אפילו לי קשה לדמיין את הפמינאצית המטורללת שתבוא לבית המשפט הצבאי בעופר עם השלט "אם אסור ללטף אשה בניגוד לרצונה, למה מותר לכבול אותה?" (ציטוט אמיתי מהמאמר). זה לא חיבור בין מאבקים, זו פרודיה מביכה.

עיוות הדין שנעשה לג'ראר צריך לקומם כל אזרח ישראלי. ולא רק לה — לכל האסירים הפוליטיים הפלסטינים, רובם גברים, שמוחזקים במעצר מינהלי, עוברים עינויים גופניים ונפשיים ואינם זוכים למשפט הוגן. אפשר וראוי לדבר על הקשר המהותי בין פמיניזם למאבק בכיבוש, בלי לעשות סלט תפל בין הסוגיות. אולי כך יישמעו הדברים כדברי טעם כנים ולא כתוכחה יהירה של גבר מאוים, שמה שבאמת מפריע לו הוא שהנשים ההיסטריות שינו את הכללים.

ניסוח מרגש של החיבור הזה אפשר למצוא, למשל, בדברים שמסרה ג'ראר עצמה מכלא השרון לרגל יום האשה הבינלאומי ב–2016: "ביום זה, אנחנו מצהירות שכאסירות פלסטיניות, אנחנו חלק ממאבק רחב יותר למען שחרור הנשים. מאבקנו יימשך עד שנזכה לחופש מן הכיבוש, וכנשים נזכה לחופש מכל צורות הדיכוי, האלימות והאפליה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו