בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","type":"htzMobileApp","items":[]}

התקופות האפלות כבר כאן, כבוד הנשיא

143תגובות
ראובן ריבלין
אמיל סלמן

טול קורה מבין עיניך ותראה אותן, מר ריבלין, אתה שפרסום רשימת העסקים הפועלים בהתנחלויות "מזכיר לך תקופות אפלות בהיסטוריה שלנו". הן כאן, התקופות האפלות, כאן ועכשיו.

הן פה בירושלים, עירך ועירי: לך למחנה הפליטים שועפט וראה את הגטו הצפוף שקם שם מאחורי חומות ומחסומים לערבים תושבי ירושלים. לך לסילוואן ולשיח' ג'ראח וראה איך מפנים בשכונות ירושלמיות משפחות ערביות, ובתיהן נהיים רכושם של יהודים. הצטרף אל מצעד הדגלים בעיר העתיקה המתקיים כל שנה וראה את המוני היהודים הצוהלים בסמטאות הצרות, שכל חנויותיהן נסגרות מאימתם. האם לא זה מה שקרה ליהודים ב"תקופות האפלות"?

הרחק עוד קצת ורֵד אל בקעת הירדן וראה איך מגרשים שם רועים בדואים מפני מתנחלים יהודים, איך דוהרים כלי רכב של יהודים אל תוך עדריהם, ואיך הורסים חיילים של צבא יהודי את אוהליהם ואת פחוניהם באישון לילה, ומפקירים נשים, גברים ילדים ותינוקות לקרה הצורבת של לילות החורף ולחמה הלוהטת של ימי הקיץ.

הן לא ייתכן שתראה זאת במו עיניך — איש הגון שכמוך — ונפשך היהודייה ההומייה, שמתרפקת על זיכרונות העבר, לא תשתנק.

ולוואי שהיה לי הכישרון של אמן הספוקן וורד יוסי צברי, כי אז הייתי בוחרת בלשונו העברית הקצובה ומכריזה על התקופה האפלה הזאת שלנו במלותיו: "חדש במחלקת הקפואים תוכלו למצוא בשר תותחים, בשר משובח שטופח באהבה וגדל על ציונות וקדושת האדמה, ללא תוספים מלאכותיים או אהבת הגֵר וכבוד לאחֵר וקדושת החיים". והייתי שואלת ועונה כמוהו: "להשוות או לא להשוות זאת לא השאלה זאת החובה" — אכן, זה הלקח החשוב מכולם לנו היהודים בישראל, כעבור יותר מ–80 שנים.

כן, להשוות. להשוות לא את מחנות הריכוז וההשמדה אלא את מה שקדם להם והתרחש לעיני אזרחיה של החברה הגרמנית, שבלעדי עמידתם מהצד ושיתוף הפעולה שלהם הדברים האלה לא היו קורים, היהודים לא היו מודרים ונהיים שקופים ואחר כך הפקר, והמחנות לא היו קמים. על החברה הגרמנית אפשר לפחות לומר שרבבות המתנגדים הפוליטיים מתוכה, שהובסו בבחירות דמוקרטיות, נכלאו במחנות ריכוז הרבה לפני היהודים. השלטונות סגרו את ארגוניהם ואת ביטאוניהם — הם לא יכלו להתנגד עוד בלי לחרף את נפשם. אחר כך הכשירו את רדיפת היהודים במערכת משוכללת של חוקים, שבנייתה ההדרגתית לוותה על ידי משפטנים מלומדים ומימושה הופקד בידי בתי המשפט. והחיים של הגרמנים "הארים" נמשכו כרגיל.

כל אזרח ישראלי ליברלי והומניסט (לא דווקא "שמאלן") חייב לקרוא את עדותו של העיתונאי (והמשפטן) סבסטיאן הפנר, שעזב את גרמניה ב–1938, הרבה לפני שקמו מחנות ההשמדה, בספרו "סיפורו של גרמני". כי את התהליך שהוא עבר אפשר וחובה להשוות למה שקורה כאן אצלנו: "במבט לאחור (התהליך, א"ה) נראה פשוט וברור, אך בשעה שחוויתי אותו היה קשה מאוד להבחין בצדדיו השונים. אמנם את המחנק והגועל שהוא עורר בי חשתי כבר אז באורח קיצוני למדי, אך לא הייתי מסוגל לתפוס ולארגן לעצמי את מרכיביו. בכל פעם שניסיתי לעשות זאת — אה... בכל אותן שיחות בטלות ואינסופיות — נאלצתי להשתמש שוב ושוב באותם מושגים פוליטיים מיושנים, שלא התאימו כלל למצב הדברים הנוכחי וכיסו הכל במעין ערפל סמיך.... כמה חסרי אונים היינו אז מבחינה רוחנית, אנחנו והחינוך הבורגני המקיף שלנו... בדברים שלמדנו לא היה זכר למה שהתרחש מולנו. לכן היו ההסברים שלנו חסרי טעם כל כך, ניסיונותינו להצדיק את מה שקורה מטופשים כל כך, ומבני החירום הרציונליים, שבעזרתם ביקשנו להיפטר מתחושת הזוועה שליוותה אותנו כל העת שטחיים כל כך! וחוץ מזה, גם חיי היומיום הפריעו להבנה מלאה של המתרחש. חיי היומיום האלה נמשכו, כמובן... המשכתי כמו קודם ללכת לבית המשפט העליון. שם נמשכו הדיונים המשפטיים כאילו עוד יש להם משמעות... המשכתי לטלפן לחברתי צ'רלי, הלכנו יחד לקולנוע, או ישבנו באחד הברים, שתינו קיאנטי, או הלכנו לרקוד. המשכתי לפגוש גם את חברי, לשוחח עם מכרי ולחגוג ימי הולדת בחוג המשפחה, כמו תמיד.... ואכן, עד כמה שזה נשמע מוזר, דווקא חיי היומיום האלה, שנמשכו באורח מכאני ואוטומטי, הם שעזרו למנוע התנגדות ממשית לזוועות" (מגרמנית: שולמית וולקוב, הוצאת חרגול).

והזוועות בעת ההיא היו שלילה הדרגתית של זכויות האזרח והאדם מהיהודים החיים בגרמניה. הפילולוג ואיש האקדמיה ויקטור קלמפרר תיעד זאת ביומניו, תיעוד שאין דומה לו בחשיבותו, דווקא מפני שגם הוא, יהודי מומר ופטריוט גרמני ששרד בגרמניה הנאצית עד תבוסתה, מתאר בראש וראשונה את החברה בעת שהדברים מתרחשים בה, ובעצמו לא מאמין שהדברים יגיעו לאן שהגיעו.

ב–1936 הוא כותב "כשאני רואה את האושר השלֵו של העם, אני מאמין פחות מתמיד שיחול שינוי במצב הפוליטי שלנו". כעבור כשנתיים, ב–1938, הוא כותב: "בזמן האחרון הֶקמַן, הגנן, והיום פוֹגֶל, החנווני, מדברים בלשון אחת: 'אני לא יודע בכלל מה קורה, אני לא קורא עיתונים'. האנשים אטומים ואדישים לגמרי. פוגל גם אמר: 'הכל נראה לי כמו סרט בקולנוע'. אנשים פשוט רואים בכל מעין העמדת פנים תיאטרלית, לא מתייחסים ברצינות לשום דבר ויהיו מופתעים מאוד כשיום אחד יהיה התיאטרון למציאות עקובה מדם" ("יומניו של ויקטור קלמפרר", 1933–1945, עם עובד. מגרמנית: טלי קונס).

קלמפרר משתומם עד בלי די לנוכח הקלות שבה החברה הגרמנית והאזרחים משלימים עם קריסת הדמוקרטיה, עם הפגיעות בזכויות האזרח ובחירותו, ואף רואים בכל אלה מחיר ששווה לשלם תמורת ההצלחות של היטלר במדיניות החוץ שלו. אחר כך הוא נוכח לדעת, ושוב מתקשה להאמין, עד כמה הגרמנים, גם הטובים וההגונים שבהם, השוחרים את טובתו, מעדיפים לעצום את עיניהם ולא לראות את העוולות הנגרמות "על פי החוק" לו ולשאר בני ארצם היהודים, אפילו אם אותם יהודים הם ידידיהם, מכריהם, שכניהם. עוד ב–1940, ואף ב–1942 וב–1943 הוא מזכיר אנשים "חביבים" שמתפלאים ומזדעזעים לגלות את המגבלות המוטלות עליו בתור יהודי. לא, הם לא ידעו, צר להם מאוד.

את הדברים האלה אפשר וחובה להשוות למה שקורה פה, במדינת ישראל, שגם לאזרחים רבים בה "צר" שמדינתם שוללת זכויות אזרח ואדם ממיליוני אנשים החיים תחת שלטונה הצבאי, רודפת אותם, משפילה, מגרשת, גוזלת את רכושם, כולאת אותם במובלעות ובגטאות, והופכת את המציאות הזאת למצב קבוע, לא שנה־שנתיים כי אם יותר מיובל. כן, צר להם ואף על פי כן הם חיים בטוב ועומדים מנגד.

אפשר וחובה להשוות, לא מפני שאין משטרים גרועים ממשטר הדיכוי של מדינת ישראל, אלא מפני שאת הדברים האלה בדיוק עשו לנו בתקופות האפלות של ההיסטוריה שלנו בתוך תוכה של חברה מודרנית, בלב אירופה הנאורה כביכול, שעמיה סגרו את מדינותיהם בפני היהודים ורבים מהם אף שיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית.

זה הלקח היהודי שלנו, לא: תנו לצה"ל לנצח בערים ובכפרים הפלסטיניים, כי אם: אל תתנו לגזענות ולפשיזם לנצח במדינת ישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו