בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

הבחירה של גנץ נכונה ואמיצה

541תגובות
מחאה מול ביתו של בני גנץ בראש העין, אמש
עופר וקנין

השבוע כנראה תכונן הממשלה הסבירה ביותר לישראל, בגבולות האפשר. משתי האפשרויות שניצבו לפניו — המשך המבוי הסתום ובחירות, או הצטרפות לממשלת נתניהו — בחר בני גנץ באפשרות הנכונה והאמיצה, הבחירה ברע במיעוטו. ממשלת חלומות יהודית־ערבית, או סתם ממשלת מרכז־שמאל, לא היו אפשריות. גם המשך ההתכתשויות עם בנימין נתניהו לא היה מוליך למקום טוב יותר. סילוקם של כמה שרי ימין מתפקידי המפתח שלהם, ומינויָם של כמה שרי מרכז־ימין סבירים יותר במקומם, הוא המרב שאפשר לצפות לו עכשיו. כל חלופה אחרת היתה גרועה יותר.

הניחו לביקורות הרעשניות על בגידה, על כניעה ועל סוף העולם — אם סוף העולם מתקרב, זה בגלל הקורונה, לא בגלל הקואליציה. ובשביל המלחמה בקורונה צריך עכשיו ממשלה מתפקדת — לא תככים פוליטיים, לא מאמרים חוצבי להבות ולא הפגנות בשחור. זמנם עוד יבוא.

עכשיו הזמן הוא זמן "שקט, חולים". קודמו, "שקט, יורים", היה מחליא. כשישראל יורה, אסור לשתוק ולו לרגע אחד — שכן צריך לעצור את הירי. אבל כשישראל נאבקת לצד כל העולם במגפה נוראה, שהנסתר על אודותיה רב מן הגלוי — צריך לשים הכל בצד, עד יעבור זעם. ייתכן שממשלת נתניהו איננה מתמודדת טוב כל כך עם המשבר, ובוודאי היה אפשר לעשות זאת טוב יותר. אך ספק אם גנץ, או מישהו אחר, אכן היה פועל טוב יותר. גנץ הבין זאת. חבריו זועמים עליו לשווא. בין כך ובין כך כל הנושאים האחרים — השחיתויות והתיקים, הדמוקרטיה והשטחים — הוזזו הצדה.

עכשיו זמן מגפה, ואין בלתה. והרי חוץ משנאת נתניהו אין הבדלים רבים בין כחול לבן לליכוד. לכן המאבק ההרואי של גיבורי העקרונות נגד הכניסה לממשלה אינו נאצל יותר מההצטרפות אליה. איש לא הציג תסריט אפשרי טוב יותר, זולת המשך מאבק השיירות, שהיו נוסעות ונוסעות לשום מקום. תחושת המחאה נעימה מאוד, אבל המחאה הזאת ריקה: היא עוסקת רק בעניין אחד, והוא אינו רלוונטי עכשיו.

הבגידה ברשימה המשותפת כואבת מאוד, הבגידה באביגדור ליברמן משמחת מאוד — אך מעילתו של גנץ בהבטחת הבחירות שלו, שלא יצטרף לממשלת נתניהו, איננה מעילה: איש לא חזה שתבוא קורונה. גם אם כל מנבאי השחורות צודקים, וכנראה הם צודקים — נתניהו לא יכבד את הרוטציה, נתניהו ירמוס את גנץ, נתניהו ימונה לנשיא — גם אז צריך להודות שהחלופה גרועה יותר.

האמת היא שאין עכשיו זמן לתככים ולמזימות. גם לא למלחמה על עקרונות, שאיננה אלא שנאה אישית קמאית — מוצדקת או מופרזת. השנאה הזאת צריכה לשכוך עכשיו. אין לה מקום. אנחנו במלחמה שלא היתה כמותה: מלחמת האין־ברירה הראשונה בתולדות מדינת ישראל. נדרשים מאתנו כללי פעולה חדשים. מחנה רק־לא־ביבי אינו מוכן להכיר בכך. משעה שמצא לעצמו השמאל־מרכז עניין להילחם עליו, הוא יילחם בנתניהו עד טיפת דמו האחרונה. אסור בפקודה לומר שום מלה טובה על תפקודו.

אין מאמר כריתות מהציונות שעורר עלי חמת זעם יוקדת כמו המאמר שפרסמתי לפני שבוע, ובו כתבתי: "אלו ימי מועקה. נתניהו הכי טוב שיש עכשיו, בדגש על 'יש' ו'עכשיו'. גנץ חייב להצטרף אליו". שערי הגיהנום נפתחו. לא הכיבוש ולא פשעיו, לא המלחמות ולא העוולות — נתניהו. עפרה בן ארצי, גיסתו השמאלנית של ראש הממשלה, כתבה לי כך: "היום הוסרה המסכה מעל פניך... אתה משרת כעיתונאי סוכן. אינני יכולה להוכיח זאת. חובת ההוכחה על מי שיש לו מחויבויות (הכנסות?) נסתרות, סודיות". עד כדי כך.

לחושפת הסוכנים הממומנים ולאחרים צריך לחזור ולומר: יש קורונה. צריך ממשלה. אין ממשלה שלא בראשות נתניהו. טוב שגנץ מצטרף אליה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו