בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

צעירים, תתעוררו על החיים שלכם

63תגובות
אנשים רוכבים על אופניים, מטיילים ורצים בפארק הירקון, בניגוד להוראות
תומר אפלבאום

אנחנו בעיצומה של מלחמה. לא מהסוג שהתכוננו אליה פחות או יותר מגיל הגן, אלא שונה לגמרי. האויב: נגיף הקורונה. הכלי לניצחון: ריחוק חברתי, שעלול להימשך עוד חודשים ארוכים. אבל עד שנכנסו ההגבלות החדשות לתוקף, בשכונה שלי במרכז תל אביב המשיכו אנשים להסתובב ברחובות כבשגרה; צעירים צעדו על הטיילת בחבורות או השתזפו בים; בית הקפה שמתחת לביתי עדיין המה, ואחד השכנים, בחור בשנות ה–20 לחייו ראשו עטור תלתלים וחיוך על פניו, אמר לי בחדר מדרגות בביטחון נעורים מוחלט: "אני לא מפחד להידבק מהקורונה. אני צעיר, אני בריא, הכל טוב".

למרות כובד האחריות שעל כתפי כל אחד ואחת מאתנו, נדמה שרבים — בעיקר הצעירים — עדיין חיים בהכחשה, מתקשים לראות את המציאות מעבר לנקודת מבטם הצרה. התופעה הזאת אינה עניין ייחודי לישראל, כי אם מכנה משותף דורי: גם בארצות הברית מתלוננים על התעלמות גסה, בעיקר של צעירים, מהוראות הבידוד, וברשתות החברתיות הופצו סרטונים של תיכוניסטים וסטודנטים חוגגים ב"סנט פטריקס דיי" ובחופשות "ספרינג ברייק".

לפי סקר של "פורבס", שפורסם ב–20 במארס, 35% מהאמריקאים בגילים 18–29 חושבים שמשבר הקורונה נופח מעבר לכל פרופורציה. כשנשאלו אם שינו משהו בסדר היום שלהם בשבוע האחרון, ענו כ–25% מהנשאלים שהם "לא נותנים לווירוס להרוס את חיי החברה שלהם". זאת, אף על פי שגם אם צעירים בריאים אינם בקבוצת סיכון במגיפה (וגם זה כבר לא בטוח, מתפרסמים יותר ויותר מקרים של צעירים שנדבקו וחלו), הם מתפקדים כצלחת פטרי מהלכת ועלולים להדביק אחרים גם בלי לחוש בתסמינים. לא מדובר רק באלטרואיזם, אלא גם בהתוויית העולם שבו נחיה, בתקווה, ביום שאחרי.

כבר נכתב רבות על דור ה"אני אני אני", כפי שכונו המילניאלים על שער מגזין "טיים" ב–2013. הדור שנתפש כמפונק מכולם, הנרקיסיסטי מכולם, כזה שמתעסק בעצמו באובססיביות ולא שוכח לתעד ולהעלות הכל לאינסטגרם. דור שהאנוכיות שלו מובנית, שגידלו אותו להאמין שהוא יכול להיות כל מה שירצה כשיהיה גדול, ושהגשמה עצמית משמעה סיפוק אישי. דור שהפחד הכי גדול שלו עד כה היה FOMO — הפחד שיקרה דבר מה מעניין בלעדיו.

נדמה שאפילו אלו שבשגרה מזדעקים על הפרת זכויות כאלה ואחרות לצד האשטאג הסולידריות התורן, ואוחזים בכל הדעות הכי תקינות ונכונות לאותו רגע, פתאום לא מסוגלים להפגין סולידרות כאשר זו באה על חשבון הנוחות האישית שלהם. כלומר, כשהם נדרשים לוותר על הטיולים בפארק למשל, או על שיעור יוגה או על מפגש עם חברים.

אולי זו הכחשה עמוקה, ואולי העדרו של הון סימבולי שאפשר לצבור מאותה סולידריות. הרי להישאר בבית זו לא פעולה זוהרת וגורפת לייקים, אך תחושת ה"מגיע לי" האינהרנטית הזאת מתנגשת עכשיו עם צו השעה. לנגיף שמתפשט באופן אקספוננציאלי שם בחוץ לא אכפת שכל אחד מאתנו הוא פתית שלג ייחודי. דורות קודמים למדו את ערך ההקרבה על בשרם בשורה של מלחמות ומשברים. עכשיו הגיעה שעתו של הדור הנוכחי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו