בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

הגזע היהודי לפני הכל

תגובות
מנהיג כחול לבן בני גנץ לוחץ את ידו של גבי אשכנזי לפני הבחירות, ובתווך משה יעלון, שניהם מצמרת המפלגה
מוטי מילרוד

אם הח"כים של גוש ה–62 (כחול לבן, העבודה־מרצ־גשר, ישראל ביתנו, הרשימה המשותפת) היו על טהרת הגזע היהודי, בנימין גנץ היה כרגע עסוק מעל הראש בחלוקת תפקידי השרים. אך לרוע מזלו של גנץ, כרבע מהגוש שלו הם ערבים, ואילו ראש הגוש השני, שאמנם זכה רק ב–58 מנדטים, ארבעה פחות, הגוש שלו כל כולו על טהרת הגזע היהודי.

בנימין נתניהו היטיב לתאר את מפת הגזע בישראל בטוש בצבע כחול בהיר: 58 לגוש "ציוני הימני", כהגדרתו, 47 ל"ציוני השמאלי". את 15 המנדטים של המשותפת הוא מחק. כל המערכת הפוליטית (חוץ מרשימת העבודה־גשר־מרצ) נהתה אחרי מפת גזע זו. נכון שנתניהו דיבר על ציונים, כביכול כזרם אידיאולוגי, אך היה ברור שהכוונה היא ליהודים; אם היה מדובר בציונים, הרי היה צורך לנכות מגוש הימין 17 מנדטים של החרדים, שהם אנטי־ציונים. אך בקלחת ההפרדה הגזעית, מי סופר?

השאלה היא למה רק עכשיו הדברים נגלים בכל כיעורם? ובכן, כל עוד אלה שנמצאים מחוץ למתחם הגזע היו בשוליים, אפשר היה לסבול את נוכחותם, אפילו בכיף. אך כאשר כוחם עלה בכל שדות החיים, הימין הרים ראש, וכאשר מטבע הדברים הם פנו לכוח הדמוקרטי בחברה היהודית, בכלל כל הפיוזים נשרפו. מה? שהערבים ייקבעו מי יהיה ראש ממשלה? בארצות הברית שחור לא רק קבע מי יהיה הנשיא, הוא היה הנשיא, ושום רעידת אדמה לא התרחשה.

זה לא פוליטיקלי־קורקט היום להציג את הערבים כקבוצה אתנית שיש לחשוש ממנה. ולכן הקמפיין נגד הרשימה המשותפת התרכז בהכתמתם של חברי הרשימה כ"תומכי טרור". רק הם. כאילו מצביעיהם הגיעו מזימבבואה. ולא רק אנשי הרשימה המשותפת, אלא גם כל מי שהתחבר אליהם הוכתם בבגידה.

במעמד זה, חשוב לבדוק מה מצב העניינים אצל הגוש ה"שמאלי־ציוני". הנה, כל כחול לבן, על שלושת מרכיביה, אימצה את החלוקה של נתניהו. בהתחלה דיברו על ממשלת הרוב היהודי, בהמשך התביישו, והחלו לדבר על ממשלת הרוב הציוני. והסיסמה של גנץ: "ישראל לפני הכל", היתה למעשה: הגזע היהודי לפני הכל.

לכן זה לא נתניהו, זה התרגום האקטואלי לבסיס האתני שעליו הושתתה המדינה. עכשיו מדברים על מגילת העצמאות בתור מגדלור, עם המשפט "בלי הבדל דת, גזע ומין", אך אם היה סיכוי של אחוז אחד שהחלטות המדינה יושפעו מהערבים, משפט זה היה נמחק, וההוכחה היא המשטר הצבאי שנכפה על הערבים, למרות משפט רענן זה. כל עוד הערבים נמצאים סגורים בחצר האחורית, סיסמאות השוויון ואחוות העמים יציפו את הכיכרות. אבל ליישם בפועל? הצחקתם את בן־גוריון.

בינתיים, כל המי ומי בישראל ואולי אף מחוצה לה מספר לנו על הקוסם נתניהו. איזה קוסם ואיזה עגבניות? סעיד, גיבור הספר "האופסימיסט" של אמיל חביבי, תמיד הפסיד במשחק השחמט כאשר שיחק מול אביו, והוא החשיב אביו כאלוף האלופים. אך אביו קירר את התלהבותו ואמר: "כל חברי מנצחים אותי, בני היקר, אך אתה חמור".

חלילה לנו מלכנות את יריביו של ראש הממשלה בכינויים לא מתורבתים. על כן נאמר רק שזה לא נתניהו, זו הקונספציה! פעם היה מנהיג אמיץ שניסה לשבור אותה, אך שלושת הכדורים שחיכו לו בפאתי הבמה, הכריעו אותו ואת כל המערכה.

מה המסקנה ממאמר מהורהר זה? הדרך לשינוי ארוכה, ומלאה במהמורות. תפקידנו כאן, בדומה ל"אסירים ולמובטלים", בשירו של מחמוד דרוויש, "הוא לגדל את התקווה". התקווה, רבותי, לא האשליה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו