בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

לפיד ופוליטיקת הרוב המומצא

תגובות

לנוכח כניסתם של בני גנץ ושותפיו לממשלת הנאשם בפלילים, נראית כותרת מאמרו של יאיר לפיד ב"הארץ" אירונית ("ממש לא 'רק לא ביבי', במלחמת הרעיונות הזאת למרכז יש פתרונות", 25.3). מתברר ששוק הרעיונות של מחנה המרכז לא היה "רק לא ביבי", אלא "רק ביבי". ואולם, קריאת המאמר רלוונטית דווקא עכשיו, שכן אף על פי שלפיד לא נכנס לממשלה, פוליטיקת המרכז שהציג בגאווה במאמרו נכנסה ועוד איך.

מאמרו גילה לנו את שידענו: בעולם של לפיד אין ערבים ואין עניים, אין כיבוש ואין אי־צדק כלכלי. עולמו צר כמו המרחק בין נפתלי בנט לבינו, בין יהודי־ציוני דתי עשיר אחד ליהודי־ציוני חילוני עשיר אחר. בפער הצר הזה, בין קפיטליזם לאומני מחד, לקפיטליזם לאומי מאידך, מונחת בשורתו הגדולה — פוליטיקת המרכז. אלא שאין מדובר בבשורה אלא בפוליטיקה שמרנית ומיושנת, שאין בה זיק של תקווה לשינוי בימים של חרדה לאומית ועולמית.

לפיד מתעלם מהפשע הגדול ביותר של בנימין נתניהו — הרס מדינת הרווחה — שבימים אלה אנו עדים לתוצאותיו הכואבות. בשורתו העיקרית של נתניהו, לצד הפצת שנאה וחרדה קולקטיבית, היא בהחלת גישה ניאו־ליברלית על כלכלת ישראל. שלטונו ארוך השנים התאפיין בהעמקת האי־שוויון, ובהחלשת מערכות הרווחה. עשרות שנים של הזנחת מערכת הבריאות נגלים בימים אלו במלוא כיעורם, כאשר המאבק במגפה מוטל על כתפיהם של צוותים רפואיים, שנותרו לבד במערכת בלתי מתוקצבת.

ואולם לפיד יודע שעיסוק בכלכלה אינו מניב מנדטים, ומתמקד בהפיכת הליכוד בימי נתניהו "ממפלגה לאומית־ליברלית למפלגה לאומית־יהודית". התפנית האנטי־ליברלית שלפיד מתכוון אליה היא ההקצנה שחלה בהתקפות של נתניהו על מנגנוני הדמוקרטיה. אך תפנית זו מקורה בחששו להישפט ולהיכלא, ולא בשאיפה להגן על אידיאולוגיה "לאומית־יהודית". בתי המשפט בישראל היוו אך לעתים רחוקות מכשול בפני מימוש אידיאולוגיה זו, ואף הכשירו את המשך מדיניות הכיבוש והפגיעה בזכויות הפליטים.

לצד הביקורת של לפיד על נטישת הליכוד את ערכי הליברליזם, הוא מפגין זלזול באותם ערכים ממש, בהיותם "מנוגדים לטבע האנושי", שאינו עסוק ב"מחיר הקוטג׳ או ביטוח הבריאות". בכך, לפיד מהדהד את דבריו של נתניהו על האיום האיראני: "מדברים על יוקר המחיה, אך אני לא שוכח גם את החיים עצמם". החיים עצמם, לפי לפיד ונתניהו, אינם הדאגות האזוטריות הללו. "אנחנו, במרכז", כותב לפיד, "לא חיים בעולם של אידיאות, אלא בעולם של אנשים ממשיים". עולם זה, כאמור, לא כולל עניים, ואף לא ערבים.

לפיד כותב: "אהבתנו לילדינו — בעת שאנחנו מלווים אותם לטקס קבלת התורה בכיתה ב' או לבקו"ם ביום הגיוס — הופכת לביטוי חי של הפטריוטיות שלנו, של השכל הישר, של הסולידריות, של הרצון ליצור חברת מופת". "ילדינו", בעולמו של לפיד, הם תמיד יהודים. בהמשך, הוא לא מותיר ספק למי מופנית אותה "סולידריות": "למדינה היהודית אין קיום ללא רוב יהודי. עליה לפעול ללא הרף כדי לשמר את הרוב הזה. יש לכך השלכות לפעולות שהיא עושה כלפי המיעוט הערבי, כלפי מהגרים, כלפי יהודים בעולם". היחס של לפיד למיעוט הערבי — אזרחי המדינה, ילידי הארץ — זהה ליחסו למהגרים ולתושבי מדינות זרות (היהודים). הוא שכח, כנראה, שמשפחתו היא זו שהיגרה לארץ הזאת לפני שנים לא רבות; מבטאו ההונגרי הכבד של אביו פרח מזיכרונו.

שאיפתו היא להוביל את פוליטיקת המרכז. אך מהו המרכז לפי לפיד? "המרכז הוא הפוליטיקה של הרוב", והרוב דורש מדינה יהודית־דמוקרטית. לפיד מתעלם מ–2.6 מיליון פלסטינים החיים תחת שלטון צבאי ישראלי, ומעוד כשני מיליון פלסטינים החיים בישראל. למעשה, מחצית מאוכלוסיית הארץ הזאת אינה יהודית. אז אם פוליטיקת המרכז היא פוליטיקת הרוב, אך לרוב אין רוב, מה נותר מלפיד? גם אם נניח שלפיד מאמין שהוא מייצג את הרוב, לא ניתן להשתכנע באמונתו ביהדות או בדמוקרטיה. בעולמו, "יהדות" היא שם קוד ללאומיות. "הקהילה" שלפיד שואף לטפח, והשמאל דוחה באמונתו המרגיזה בשוויון האדם, אינה קהילה של "אנשים ממשיים" החיים ביחד — פליטים, ערבים, יהודים — אלא קהילה לאומית מדומיינת, קהילת הרוב שלא קיים. ובאשר לאמונתו בדמוקרטיה — זו אינה דמוקרטיה אם היא כופה את שלטונה הרודני על עם אחר. הדמוקרטיה היהודית של לפיד היא אתנוקרטיה.

"הואשמנו שוב ושוב בהיותנו מחנה 'רק לא ביבי', הטענה הזאת אינה הוגנת כלפינו, ובמידה רבה גם כלפיו", מתלונן לפיד. יש בכך אמת — מאמרו מזכיר לנו, שפוליטיקת המרכז לא מציגה אידיאולוגיה חדשה מול המדיניות הלאומנית והניאו־ליברלית של נתניהו. לכן אין הפתעה רבה בחבירת גנץ לממשלת נתניהו, ואף אין סיבה לייחל לכניסתו של לפיד לנעליו — ככה לא נראית תקווה.

הכותבת היא בעלת תואר שני בלימודי פליטים והגירה מאוניברסיטת אוקספורד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו