ממש לא "רק לא ביבי": במלחמת הרעיונות הזו יש למרכז פתרונות - דעות - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ממש לא "רק לא ביבי": במלחמת הרעיונות הזו יש למרכז פתרונות

לכתבה
הפגנה למען הדמוקרטיה מול הכנסת, השבוע אוהד צויגנברג

665תגובות

הפוליטיקה היא עימות בין רעיונות. כוחם של רעיונות הוא מה שמניע מדינות. רק הם יכולים לקדם או לפגוע בצרכים הכלכליים והמדיניים שלנו. רק הם חזקים מספיק כדי לעצב את עתידנו או לפרק אותנו מבפנים. שורות אלה נכתבות ברגע מסוכן. בפעם הראשונה בתולדות המדינה השלטון דוחף בגלוי לביטול המבנה הדמוקרטי שלנו. הוא עושה זאת תוך שימוש במגפה עולמית מבהילה. ההתנהלות שלו מדגישה את העובדה שמלחמת הרעיונות הישראלית אינה עוסקת במשבר הקורונה. היא עוסקת בשאלה האם אנחנו עדיין רוצים לחיות פה ביחד?

העימות בתוכנו עוסק היום במבצר האחרון של ההסכמה הישראלית: המדינה היהודית-דמוקרטית. הדבר היחיד שהיה תמיד מוסכם על שני צידי המפה הפוליטית – אינו מוסכם עוד. הימין והשמאל בישראל הקצינו, והשתנו. הימין בראשות נתניהו דוחף למדינה יהודית שבה הדמוקרטיה כפופה ללאומיות. השמאל אימץ מערכת אמונות פרוגרסיבית המובילה למדינת כל אזרחיה. המערכת הפוליטית דוחפת אותנו למשפט שלמה מודרני. היא תובעת מאתנו להחליט מי אנחנו – לאומיים או ליברלים? יהודים או דמוקרטים? אם נקבל את ההחלטה – אם נבחר באחד הצדדים - נאבד. מדינת ישראל תאבד את הלכידות החברתית שהיא הבסיס של כלכלתה ובטחונה. הרעיון היחיד שיכול למנוע זאת, הוא הרעיון של המרכז. 

בגרסתה הרחבה, השאלה הזו אינה מטרידה רק את הישראלים. העולם המערבי כולו נתון בשנים האחרונות למאבק מטלטל בין תפיסות לאומיות לעקרונות ליברליים. מה קודם למה - ההגנה על גבולותינו או המחוייבות שלנו לפליטים? המאבק בטרור ובאויבינו, או זכויות האדם של אוכלוסיה אזרחית ואפילו של אותם אויבים? המחוייבות להגן על הכלכלה המקומית, או הצורך להשתייך לכלכלה הגלובלית? אמונה דתית כחלק מתפיסת הלאום, או הפרדת הדת מהמדינה? 

המאה העשרים היתה המאה של הלאומיות – עם שתי מלחמות עולם ומלחמה קרה ממושכת. למאה ה-21 נכנסנו בתחושה שהדמוקרטיה הליברלית ניצחה נצחון מוחץ. הדמוקרטיות המערביות הניחו ביהירותן שמטוטלת הרעיונות נעצרה סוף סוף. אם ההיסטוריה היא סיפורם של מאבקים רעיוניים, אזי קץ ההיסטוריה הגיע. בחירתו לנשיא ארה"ב של ברק אובמה, אינטלקטואל אפריקני-אמריקני, נראתה כסיום הולם לדיון. 

נתניהו במהלך מסיבת עיתונאים על משבר הקורונה
אוהד צויגנברג

לא רק שיטת משטר אידיאלית עלתה מתוך האבק של המלחמה הקרה, אלא גם דמות של אדם אידיאלי: טכנולוגי, ידידותי לסביבה, דובר אנגלית סבירה. אם הוא דתי, הרי שדתו היא עניין פרטי בלבד. תפיסותיו הפוליטיות עוסקות בנושאים כמו מחיר הקוטג' או ביטוח הבריאות. הפוליטיקלי-קורקט השתלט על השפה. אלו שניסו להתנגד לו סווגו בחביבות מתנשאת  כ"מאותגרים אינטלקטואלית". הזהות הלאומית הוגדרה כעניין פולקלוריסטי – מזמור שבת מול נרות הקידוש כשברקע הטלוויזיה דולקת עם אופירה וברקו. 

במבט לאחור, זו היתה תפיסה מתקדמת של האנושות, אבל ראיה שגויה לגמרי של האנושיות. הטבע האנושי אינו ניתן לפירוק והרכבה מהירים כל כך. מעל לכל דבר, הפוליטיקה שלנו היא תוצר של רגשות עזים: מחוייבות למשפחה, נאמנות לקבוצה, ארגון של העולם ב"אנחנו" ו"הם" (שאותם "אנחנו" שונאים). ההתקפה הראשונה על האידיאל הליברלי באה מבחוץ, עם הפיגוע במגדלי התאומים ב-9/11 ועליית הטרור האיסלאמי הבינלאומי. ישראל לא הופתעה מכך. תמיד ידענו, לא מעט פעמים הזהרנו. ההתקפה השנייה הגיעה מבפנים. המשבר הכלכלי של 2008 חשף באכזריות את כל כשלי הליברליזם: ההתנשאות, תאוות הבצע, ההתעלמות מחשיבות הקהילה המקומית ומעמד הביניים בעולם גלובלי, הניתוק של פקידות מנדרינית ממציאות החיים. המטוטלת הפוליטית החלה לנוע לכיוון השני: בחירתו לנשיאות של דונלד טראמפ בארה"ב ב-2016, הברקזיט באנגליה, הנסיגה מן הדמוקרטיה של מדינות מזרח אירופה. כמעט בבת אחת הימין הלאומני התחזק בכל מקום תוך שהוא מדבר בשמם של ערכים שנראה היה שכבר הוטלו לפח האשפה ההיסטורי: פטריוטיות, מסורת, לאום. 

המהפכה ללא מהפכה של נתניהו

ישראל עברה במהלך העשור תנודות דומות, בהבדל משמעותי אחד: הוא לא היה כרוך בחילופי שלטון. ב-11 השנים האחרונות שלטו בישראל בנימין נתניהו והליכוד. רציפות השלטון הסתירה מן העין את השינוי הרעיוני. הליכוד, שהוקם כמפלגה לאומית-ליברלית מובהקת, החל לסגת בהדרגה מהערכים הליברליים. במקום שמפלגה ליברלית תוחלף במפלגה לאומנית, המפלגה הליברלית פשוט הפכה למפלגה לאומנית. מי שהוביל את המהלך היה נתניהו. בכל השנה האחרונה, הואשמנו שוב ושוב בהיותנו מחנה "רק לא ביבי". הטענה הזו אינה הוגנת כלפינו, ובמידה רבה גם כלפיו. היא התעלמה כמעט לגמרי מהשאלה איזה רעיונות נתניהו מקדם ומייצג, ולאיזה מקום הוא מנסה לקחת את החברה הישראלית. היא החמיצה לחלוטין את הרעיונות שמציע מנגד המרכז הישראלי.  

נתניהו מאמין, באופן ניכר לעין, שהובְּס צדק: אנשים אינם מחפשים צדק או חירות, אלא ביטחון. הדמוקרטיה, הוא אומר לתומכיו, היא חולשה בעולם שמבין רק כוח. החוקים הדמוקרטיים הם משקולת על צרכי הביטחון של ישראל. דוגמאות לא חסרו לו – התקיפה שלא יצאה לפועל באיראן בטענה (השקרית) "כי לא היה לי רוב בקבינט", הביקורת הקטלנית על בג"ץ על כך שלא איפשר גירוש מחבלים והריסת בתים. כל אלה התגבשו לטיעון אחד: אם לא היתה פה דמוקרטיה, יכולתי לתת לכם ביטחון. 

הפגנה נגד החלטת בג"ץ לכינוס מליאת הכנסת
אוהד צויגנברג

אלא שאז קרתה, גם בזכות פעולותיו, "תקלה" חיובית: הביטחון (היחסי) הגיע. הטרור הפלסטיני נעלם כמעט לגמרי בזכות שיתוף הפעולה המוצלח עם הרשות הפלסטינית. במקביל, ההיי-טק הישראלי הזניק את המשק ועמו את הביטחון הכלכלי של האזרחים. הבחירות של 2015 – שבהן ניצח נתניהו רק בגלל חולשת יריביו - הבהירו לו שבהיעדר חרדות בולטות הלהט של בוחרי הימין מתחיל להעלם. הליכוד היה צריך להמציא נושא חדש להתייצב מאחוריו. הוא לא היה צריך לחפש רחוק. זהותה היהודית של המדינה הפכה להיות ה- raison d'être, סיבת הקיום שלו. נתניהו דור א' התמקד בביטחון ובכלכלה, נתניהו דור ב' התמקד בזהות. עם השינוי במיקוד, הגיעה עסקת חליפין חדשה: אם הגרסה הקודמת של נתניהו ביקשה להקריב את החירות עבור הביטחון, הגרסה החדשה דורשת להקריב את האופי הדמוקרטי של המדינה כדי לבצר את האופי היהודי שלה. כך קרה למשל שמפלגה לא ציונית כמו יהדות-התורה, השוללת גיוס לצה"ל ואת ערכי העבודה, נחשבת היום ל"ימין". עלינו לנטוש את האיזון המסורבל בין היהדות לדמוקרטיה, אמר נתניהו לתומכיו (ולא פחות מזה – הם אמרו לו). במקום זאת נקומם פה מדינה יהודית חזקה, גאה, לא מתנצלת. 

בכל השנה האחרונה, הואשמנו שוב ושוב בהיותנו מחנה "רק לא ביבי". הטענה הזו אינה הוגנת כלפינו, ובמידה רבה גם כלפיו. היא התעלמה כמעט לגמרי מהשאלה איזה רעיונות נתניהו מקדם ומייצג, ולאיזה מקום הוא מנסה לקחת את החברה הישראלית. היא החמיצה לחלוטין את הרעיונות שמציע מנגד המרכז הישראלי

כמו בכל מקום אחר בעולם, מה שאיפשר את המהלך לא היה גורם אחד, אלא התלכדות של אינטרסים: התפקדות המונית של חובשי כיפה למרכז הליכוד, התעוררות לאומנית בציבור החרדי, החרדה בציבור המתנחלים מהתנתקות שנייה (בציבור הדתי-לאומי ההתנתקות מעולם לא נתפסה כאקט בטחוני-מדיני, אלא בעיקר כהתקפה מכאיבה על זהותם), הצטברות הכעס על המערכת המשפטית בקרב האינטלקטואלים של הימין, ההתרחקות מאירופה ומהמפלגה הדמוקרטית. בשנים האחרונות נוספו לכך בעיותיו המשפטיות של נתניהו, שגרמו לו לפעול באופן עקבי לשחיקת המבנה והמוסדות המקיימים את הדמוקרטיה הישראלית (ומאיימים לשלוח אותו לכלא).  

כדי שיוכל לקדם את שחיקת הדמוקרטיה הישראלית, כרת נתניהו ברית עם האגף הדתי-לאומני של החברה הישראלית. אחד מבכירי נציגיה, בני קצובר, הגדיר בראיון לבטאון "בית משיח" את חלקם בעסקה במילים ברורות: "הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, היא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות". בתמורה לנאמנותם הפוליטית הלאומנים תבעו, וקיבלו, שחיקה מהירה של הערכים הליברלים של הליכוד הישן. האישים שייצגו את הערכים האלה – דן מרידור, בני בגין, לימור לבנת ואחרים – עזבו את הזירה. חוקים כמו "חוק המואזין" ו"חוק הלאום" (לאחר שנעקר ממנו סעיף השיוויון האזרחי), נחתו על שולחן הכנסת ברעש גדול. הליכוד של נתניהו הפך ממפלגה לאומית-ליברלית למפלגה לאומית-יהודית. 

נתניהו מעולם לא הודה בכך שהוא מפרק את הדמוקרטיה הישראלית. הוא נוהג להתפאר בהיותנו "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" ובהיות מפלגתו, "המפלגה הדמוקרטית ביותר בישראל". מדובר בפרוייקט פרדוקסלי: רדיקלי בשם השמרנות, אנטי-דמוקרטי בסיוע הדמוקרטיה, אנטי-ממסדי מטעם השלטון. נתניהו לא המציא את השיטה. בכל העולם שליטים לאומנים – ויקטור אורבן בהונגריה ורג'פ טייפ ארדואן בטורקיה הם שתי דוגמאות שעולות מיד על הדעת – מקיימים תהליכים דמוקרטיים למראית עין ושיח דמוקרטי למראית עין בעודם מבטלים הלכה למעשה את הדמוקרטיה בארצם. 

כדי ליישב את הדיכוטומיה נתניהו עושה מאמץ מתמיד לשלוט בתפיסת האמת של בוחריו. הוא הקים לעצמו רשת תקשורת אדירה שאין לאף שליט אחר במדינה דמוקרטית – העיתון הגדול בישראל, עמוד הפייסבוק הגדול בישראל, תחנת טלוויזיה, אתרי אינטרנט, קבוצה גדולה של שדרני רדיו שנשתלו בסבלנות במקומות הנכונים. יחד עם הכוח השלטוני שהוא מיומן בהפעלתו, הוא יצר תיבת תהודה שמצליחה להחריש את התקשורת המסורתית - ולהדביק לה תדמית של "עוינת". זה מאפשר לו להחליט מה תהיה האמת בעיני הציבור ומה "פייק ניוז" (כלל אצבע לא רע לזיהוי "פייק ניוז" אומר: אלה שעוסקים בהפצתם הכי באינטנסיביות, הם גם אלה שמתלוננים עליהם יותר מכולם). התהליך הזה אינו משיב את הכוח לעם, הוא גוזל אותו ממנו. מדינות שבהן השליט שולט במושגי האמת של נתיניו אינן דמוקרטיות. 

מתחם הכניסה לכנסת
אוהד צויגנברג

גם פה, נתניהו אינו לבד. בכל רחבי העולם מאשימים מנהיגים מסוגו ממסדים חשוכים ועלומים בכל כשלונותיהם. באירופה מדברים הפופוליסטים על "הפקידים של בריסל"; בארצות הברית על "וול סטריט" ועל "הממסד הוושינגטוני"; במקומות רבים בעולם מדברים על "הקונספירציה של היהודים"; בישראל זו "המאפיה המשפטית" ו"התקשורת". מדובר בשיטה עתיקה המופעלת בטכנולוגיה חדשה. כפי שאמר רובספייר בימי המהפכה הצרפתית: "יש רק שתי מפלגות בצרפת: העם, ואויבי העם!״. השמות אחרים, התקופה שונה, המטרה זהה: יצירתו של אויב. ממסד אפל וקונספירטיבי שהשלטון יכול להאשים בכל. הפחד יוביל לאיחוד השורות מאחורי המנהיג ולחיזוק אחיזתו בשלטון. 

מאותה סיבה ולאותה מטרה – יצירת אויבים נוחים - נתניהו גם מתחזק משבר מתמיד עם האיחוד האירופי, עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ועם המוסדות הבינלאומיים ובראשם האו"ם. חלק גדול מטענותיו כלפיהם מוצדקות ואני שותף להן, אבל נתניהו אינו מעוניין בשיפור היחסים. ככל המנהיגים האוטוריטטיביים הוא יודע שמשבר ותחושת חירום עזה הם נכסים פוליטיים. המשבר אינו תוצר לוואי של העימות – הוא מטרתו.

יומרת השמאל

בתהליך מקביל – וגם כתגובת נגד - גם השמאל הישראלי שינה את פניו. ככל שהימין הפך לאומי יותר, השמאל אימץ תפיסות יותר ויותר ליברליות, לעתים רדיקליות. התפיסה הבן גוריונית, שהתבטאה באמירתו המפורסמת, "התנ"ך הוא המנדט שלנו", הוחלפה בתפיסות פרוגרסיביות של זכויות אזרח אוניברסליות ועקרונות משפטיים. גם במקרה הזה, מאחורי השינוי האידיאולוגי עמדה תנועה חברתית. השמאל הישראלי החילוני, תושב המרכז, הרגיש שקבוצת ההתייחסות המיידית שלו יושבת בפריז ובניו יורק, לא בבני ברק או בעתניאל. הוא לא הצליח להבין מדוע הערכים שלו זוכים לבוז ושיטנה, בעוד כספי המיסים שלו מממנים מדיניות שאינו מאמין בה. החשש שילדיו יעברו לברלין גרם לו להתבצר סביב המוסדות האליטיסטיים שמייצגים את ערכיו – בראשם בית המשפט העליון והאקדמיה. מי שהיו פעם ה"מיינסטרים" הישראלי הפכו לעוד שבט – השבט הליברלי. 

כמו ברוב הנושאים, גם ביחס למדינה היהודית-דמוקרטית עמדת השמאל נובעת מתפיסתו את המדינה והחברה כמושאים של הנדסה חברתית. זהו מה שמכנה ההוגה תומאס סואל, "עריצותם של חזונות". כדי להפוך את המדינה לטובה וצודקת, עלינו לכפות עליה חזון קוסמי של עולם מושלם. זכויות אדם אינן כפופות לנסיבות והן זוכות למעמד של קדושה כמעט. בכל עימות בינן לבין הזהות הלוקאלית – כפי שבולט בהגנה על המסתננים בדרום ת"א או בסוגיית גירוש משפחות מעורבים בטרור – הזכויות האוניברסליות גוברות על מצוקותיהם של בני עמנו ועל האינטרס הלאומי. הנאמנות לקהילה המקומית מוחלפת ברב-תרבותיות אותה הגדיר בפיקחות אחד המבקרים כ"כבוד עמוק לכל התרבויות מלבד זו שלך״.

השמאל רואה בדמוקרטיה ובמוסדותיה דבר קבוע ובמדינה גוף עם חזון אחיד. הדמוקרטיה הישראלית אינה דינמיקה, היא קתדרלה נישאה בראש הר. עקרונותיה של דת אתאיסטית זו, ובראשם עקרון השיוויון, הופקדו בידי כמורה מקצועית - שופטי בג"ץ, הפרקליטות, היועצים המשפטיים. התפיסה שלהם מעמידה את האדם במרכז, את קדושת חייו וזכויותיו האוניברסליות. מכאן סוד משיכתה, מכאן גם חולשתה כשהיא נתקלת במציאות מורכבת. 

הפגנה נגד הרס הדמוקרטיה בחסות הקורונה בכיכר רבין
תומר אפלבאום

תפיסת השמאל היא שזכויותיו של אדם אינן יכולות להיות מושפעות מזהותו הפרטיקולרית. ליהודים במדינת היהודים אין זכויות שונות מלא-יהודים. לישראלים במדינת ישראל אין זכויות שונות מלא-ישראלים. השמאל אינו מקבל את המציאות שבה יש אנשים שאנחנו חייבים להם יותר, ומעניקים להם זכויות רחבות יותר. זוהי עמדה נשגבת ברמה הפילוסופית, אבל אין פלא שהיא מאבדת את אחיזתה בעולם הפוליטי. היא מתעלמת מן העובדה שהמציאות האנושית מורכבת מכדי שנוכל להחיל עליה חזון אחיד. בני אדם אמיתיים מדרגים את מעגלי ההזדהות שלהם. הם מעדיפים את ילדיהם על ילדים של אחרים, את חבריהם על אנשים שלא פגשו מעולם, את בני עמם וארצם על פני זרים, מהגרים ובוודאי אויבים. אלה אינן אבחנות הומניסטיות, אלא אבולוציוניות. ההישרדות שלנו – בין אם היא פיזית או תרבותית – תלויה באנשים הקרובים אלינו. זהו הפרדוקס הגדול של השמאל: בשם האידיאולוגיה של קדושת האנושיות, הוא מנסה לתקן את הטבע האנושי. זוהי יומרה שדינה להיכשל.  

בשבחי המורכבות

השמאל אינו מקבל את המציאות שבה יש אנשים שאנחנו חייבים להם יותר, ומעניקים להם זכויות רחבות יותר. זוהי עמדה נשגבת ברמה הפילוסופית, אבל אין פלא שהיא מאבדת את אחיזתה בעולם הפוליטי. היא מתעלמת מן העובדה שהמציאות האנושית מורכבת מכדי שנוכל להחיל עליה חזון אחיד.

כך, מימין ומשמאל, לאט לאט ואחר כך פחות לאט, נוצר תהליך מסוכן של ויתור על האתוס המשותף. הרעיון הדמוקרטי הגדול - לפיו כל צד במשחק הפוליטי מחזיק בתוכו גם את ערכיו וזכויותיו של הצד האחר - הוחלף בהקצנה פופוליסטית, מלובה בידי הרשתות החברתיות. הציבור נתבע לבחור – יהודי או דמוקרטי? לאומי או ליברלי? פטריוט או הומניסט? הרעיון שאנחנו מורכבים - שיש בכל אחד מאתנו כאדם ובכולנו כחברה חלקים סותרים שתפקיד השלטון לתווך ביניהם - נזרק בבוז אל שולי הפוליטיקה. כדברי ההוגה מיכה גודמן, "התבלבלנו לחשוב שרק קיצוניות היא אותנטיות״. ההליכה אל הקצוות לא הובילה אותנו להכרעה, אלא לבלבול גמור ולשיתוק רעיוני. במקביל היא הולידה חוסר אמון גמור – ומוצדק - בשיטה הפוליטית. 

למול הרגע הזה, נולד מחדש המרכז הישראלי. 

בניגוד למה שמרמז שמו, המרכז אינו מקום – הוא תנועה. במונחים של כאן ועכשיו המרכז הוא ההחלטה הנחושה שלי ושל חבריי לא לוותר על המורכבות. לא על היהודית ולא על הדמוקרטית, לא על הלאומיות ולא על הליברליות. הנחת המוצא שלנו היא שהפוליטיקה אינה מתנהלת מחוץ לחיים, אלא בתוכם. זו אינה "תיאוריה גדולה" או צו אלוהי, אלא איזון מתמיד בין צרכים וערכים סותרים – חירות הפרט מול צרכי הבטחון, שוק חופשי מול פיקוח ממשלתי, זהות לאומית מול שיוויון אזרחי. כל אלה אינם ניתנים לחלוקה או להפרדה. אין דרך להכריע ביניהם. קיומם – וקיומנו – תלויים זה בזה. 

מי שמחפש "כלל אצבע" לאיזון היהודי-דמוקרטי – כלומר עקרון מכונן עליון שמאפשר לשני אלה לגור באותו בית משותף - לא ימצא אותו בתפיסות המרכז. הימין והשמאל מתייחסים לדמוקרטיה-היהודית כאל שיטת משטר כתובה. התנ"ך ביד ימין, ספר החוקים ביד שמאל. באופן טבעי, כל אחד מהם טוען שהיד שלו חשובה יותר. הם מציעים את הרעיון המושך של החלטות קלות – כאלה שבהן יש צדק ואי צדק שאנחנו רק צריכים לבחור ביניהם. המרכז אומר לנו – בצער – שאין דבר כזה. החלטות קלות אינן באמת החלטות, מפני שהן אינן לוקחות בחשבון את חלומותיו, תקוותיו ועמדותיו של הצד השני.

המרכז רואה את הדמוקרטיה באופן אחר לגמרי: בתפיסתנו הדמוקרטיה נובעת באופן טבעי מתוך המקומות העמוקים ביותר בחברה הישראלית. הקהילה, המסורת, הזכרון ההיסטורי, אהבת מולדת. הדמוקרטיה היא האופי הלאומי שלנו, התרבות, ההיסטוריה, השפה. הקשר שלנו ללאום הוא סך כל הקשרים המקומיים שלנו. אהבתנו לילדינו - בעת שאנחנו מלווים אותם לטקס קבלת התורה בכיתה ב' או לבקו"ם ביום הגיוס - הופכת לביטוי חי של הפטריוטיות שלנו, של השכל הישר, של הסולידריות, של הרצון ליצור חברת מופת. זוהי דמוקרטיה נוסח אדמונד בֶּרק, שהגדיר את המדינה כהסכם בין הדורות שמתו, הדורות שחיים היום, והדורות שטרם נולדו. 

גיוס חרדים
אילן אסייג

הישראלי הוא דמוקרט מפני שהוא נולד דמוקרט. זהו הדבר אותו מכנה הכלכלן פרידריך האייק, "הסדר הספונטני" – הקהילה יוצרת את זהותנו בעודנו יוצרים את זהותה. כשהישראלי נשאל "מי אתה?" התשובה שלו היא "אני ישראלי". התשובה הזו כוללת כבר בתוכה את הדמוקרטיה, מפני שהיא מרכיב דומיננטי בזהותו. הרי במילא אף דמוקרטיה אינה זהה לאחרת. צרפת שונה מהודו, ספרד שונה מארצות הברית, ועדיין כולן דמוקרטיות מתוקנות. מה ההבדל אם כן? האופי הלאומי, ההרגלים, מבנה הקהילה. הישראלי אינו יודע לדמיין עולם שבו ניטלת ממנו הזכות להשפיע על חייו ועל החברה. אין סמכות שיכולה למנוע ממנו ללכת לבית הכנסת או למצעד הגאווה. כך נבנו ועוצבו המסגרות של חייו. 

מי שמחפש "כלל אצבע" לאיזון היהודי-דמוקרטי – כלומר עקרון מכונן עליון שמאפשר לשני אלה לגור באותו בית משותף - לא ימצא אותו בתפיסות המרכז. הימין והשמאל מתייחסים לדמוקרטיה-היהודית כאל שיטת משטר כתובה. התנ"ך ביד ימין, ספר החוקים ביד שמאל. באופן טבעי, כל אחד מהם טוען שהיד שלו חשובה יותר.

העובדה שהדמוקרטיה היא מצב הדברים הטבעי בישראל גורמת לכך שגם קבוצות האוכלוסיה שאינן דמוקרטיות – כמו החרדים וחלק מהמתנחלים – הפכו עם השנים למשתתפות פעילות במשחק הדמוקרטי. הטענה המוצהרת שלהן היא שמדובר בפעולה מוגבלת שנועדה "רק" להשיג תקציבים או "רק" לטובת גאולת הארץ. זוהי טענה שאינה עומדת במבחן המציאות. ברגע שאתה בפנים, חיוניותה של המציאות מנצחת. אם הם מקיימים סדר-יום דמוקרטי (גם אם פגום, כמו למשל בשאלת הייצוג הנשי), עצם ההשתתפות בהליך גורמת לשינוי. כאשר ח"כ אורי מקלב מיהדות-התורה נושא דברי ברכה נלבבים בפני מדענים צעירים במסגרת תפקידו כיו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה, אפשר לשמוע את חומות הבדלנות קורסות מעצמן. 

לא רק את חומות ההסתגרות הדתית מפילה הדמוקרטיה של המרכז, אלא גם את חומות הבדידות הגדולה של האינדבידואליזם המערבי. המסע אינו אל עבר ה"אני", המסע הוא אל עבר האינטימיות של הקהילה. זה מה שמכנה פול גרוס ממרכז בגין, "לאומיות מכילה", כזו שמאפשרת לנו לאהוב את מולדתנו לא כהתנגשות עם מרכיבי הזהות האחרים שלנו (כמו מגדר, העדפה מינית, נטיה פוליטית או דת), אלא כביטוי שלהם. ישראל היא דמוקרטיה מפני שכל שיטת משטר אחרת לא תאפשר לנו לחיות כאן ביחד. הדמוקרטיה היא זו שיוצרת את הסולידריות בין חלקי העם השונים – דתיים וחילונים, פריפריה ומרכז, ותיקים ועולים. הדמוקרטיה לא רק מעניקה להם את זכויותיהם, אלא גם את ההכרה שהם חולקים את הזכויות האלה עם אחרים. זוהי הסיבה שעלינו להיאבק ללא היסוס ובעוצמה יתרה – גם בימי המגפה - מול הנסיונות לפרק את הדמוקרטיה הישראלית. זה אינו איום על שיטת המשטר שלנו. זהו נסיון להרוס את זהותנו, משפחתנו, כל מה שיקר וקדוש לנו. המרכז מבין שמשפט שלמה המודרני הוא שקרי: אנו לא נאלצים לבחור באופי הדמוקרטי של המדינה על חשבון האופי הלאומי שלה, אנו בוחרים בדמוקרטיה כביטוי העליון של האופי הלאומי. 

פתרונות קטנים

הדבר שמאפשר לנו לחיות עם אחרים הוא עקרון הפרדת הרשויות. איני מתומכי האקטיביזם השיפוטי, אבל אנחנו צריכים שתהיה לנו רשות משפטית חזקה שלא תלויה בדעת הקהל, לא בכותרת של מחר בבוקר, לא בצורך להיבחר מחדש. עצמאותה של הכנסת – שעברה לאחרונה נסיון השתלטות מסוכן בידי הממשלה – היא קו ההגנה האחרון של החיים המשותפים. כנסת עצמאית ובתי משפט עצמאיים מאפשרים ייצוג גם למי שלא מסכימים איתו. הם מאפשרים לאחרון האזרחים את "יומו תחת השמש" מול עריצות השלטון. הם ההבדל בין מדינה שמנוהלת בידי שליטים, למדינה שבה השלטון עובד אצל האזרחים. לא במקרה הביטוי החוקתי האמריקאי של הפרדת הרשויות הוא Checks and Balances. כלומר לא "איזונים ובלמים", אלא דווקא "איזונים וריסונים". הפרדת הרשויות אינה מנסה לבלום את ההתקדמות המתמדת של המדינה – היא רק מוודאת שבזמן שהמדינה מתקדמת לעבר יעדיה איש אינו נזנח מאחור.  

שאיפת המרכז היא לא להקפיא את הדמוקרטיה, אלא להרחיב ללא הרף את גבולותיה. להכניס תחת כנפיה את כל מרכיבי חיינו: האמון שאנחנו רוחשים למדע ועובדות, טיפוחן ועידודן של אליטות המשרתות את הציבור (ואינן עסוקות רק בטובתן האישית), חיזוק מתמיד של מעמד הביניים הישראלי, השיח החופשי וחסר הגינונים שמתוכו נוסדה תעשיית ההיי-טק, חוסר הפחד של התקשורת בעת שהיא נועצת את שיניה בשלטון. זוהי הגרסה המקומית שלנו ל"שש האפליקציות המנצחות" של המערב אותן ניסח בקפידה ההיסטוריון ניל פרגוסון: תחרות, מדע, זכויות קניין, רפואה, חברת הצריכה ומוסר העבודה.

הדמוקרטיה שלנו לא צריכה להיות פורמלית או מהותית, אלא חיונית ומעשית. היהדות אינה יכולה לשלוט בה, היא צריכה לקיים איתה דיאלוג חי. בהמשך לאמרתו האלמותית של ז'בוטינסקי – "בראשית ברא אלוהים את היחיד",  הדמוקרטיה הישראלית מתאפשרת רק כשהדת והפרט מגיעים ביניהם להסכמות יומיומיות. זה קשה לאדם הדתי, אבל הקושי הוא חלק מהקיום הישראלי. באותה מידה, למרות שבאופן שונה מאוד, קשה לשמאל לקבל את המקומות והרגעים שבהם הלאומיות קודמת לאינדיבדואליות. על כך אומר המרכז: קידמה שאינה לוקחת בחשבון את העבר ואת הקיים, אינה קידמה כלל. חוקים מותר לבחון מחדש. זכויות אדם אינן חקוקות באבן. עליהן להיבחן כל הזמן מול צרכי הביטחון, מול הגירה המאיימת לשנות את אופיה של הקהילה, מול ראש ממשלה עם כתבי אישום, מול הקורונה ומול כל המשברים שכרגע איננו יכולים להעלות בדעתנו. 

הדוגמא המובהקת ביותר היא שאלת הרוב היהודי בישראל. למדינה היהודית אין קיום ללא רוב יהודי. עליה לפעול ללא הרף כדי לשמר את הרוב הזה. יש לכך השלכות לפעולות שהיא עושה כלפי המיעוט הערבי, כלפי מהגרים, כלפי יהודים בעולם. חלק מהפעולות האלה עומדות בסתירה לעקרונות השיוויון או לאמנות בינלאומיות. הימין אומר "בלי רוב אין מדינה יהודית״. השמאל אומר, "בלי ערכים אין מדינה בכלל״. המרכז אומר – ניהול נכון של התנגשות ערכית הוא תפקידו של השלטון. תפיסת הרוב היהודי היא אמנם תנאי יסוד, אלא שהחיים אינם משחק סכום-אפס. עלינו לוודא שיישמר הרוב היהודי בישראל, אבל גם לעשות הכל כדי לצמצם את הפגיעה במי שאינו יהודי, כולל פגיעה ברגשותיו. כשנאמתי בכנסת נגד "חוק המואזין" אמרתי על הדוכן: "מדינות צריכות לעשות הכל, כל דבר אפשרי, כדי לא להעליב את אזרחיהן״. זהו אינו כלל סמנטי, זהו עקרון יסוד של חיים משותפים. 

נשים ערביות בקלפי ברהט
אליהו הרשקוביץ

רבים יחושו אי נוחות למול הרעיון שהדמוקרטיה אינה חוקה קשיחה. האנושי שואף אל המוחלט. מלבד זאת תמיד יש חשש – מה יקרה אם תיפול הדמוקרטיה לידיים חסרות אחריות? התשובה היא שהסכנה הזו קיימת תמיד, אבל אם הדמוקרטיה אינה יודעת להשתנות ולהתעדכן החשש אינו פוחת - הוא גובר. דמוקרטיה שאינה יודעת להיענות לאתגרי החיים אינה מוסד אנושי. היא תותקף ללא רחם בידי הכוחות הפופוליסטיים המציעים פתרונות קלים לבעיות קשות, או בידי הכוחות הפרוגרסיביים שאינם מכירים בחשיבות הלאומיות. המרכז מאמין שהדמוקרטיה היא איזון מתמיד בין מתחים. המדינה אינה קונפליקט חברתי שיש לפתור, אלא קונפליקט שיש לנהל. "העקרון המחבר את החברה אינו חוזה״, כתב הפילוסוף בן זמננו רוג'ר סקרוטון, ״אלא משהו שקרוב יותר לאהבה״.

איני מתומכי האקטיביזם השיפוטי, אבל אנחנו צריכים שתהיה לנו רשות משפטית חזקה שלא תלויה בדעת הקהל, לא בכותרת של מחר בבוקר, לא בצורך להיבחר מחדש. עצמאותה של הכנסת – שעברה לאחרונה נסיון השתלטות מסוכן בידי הממשלה – היא קו ההגנה האחרון של החיים המשותפים.

אהבה זקוקה לתחזוקה מתמדת. החקיקה, המשפט, הניהול היומיומי, כולם צריכים לבחון את עצמם יום יום מחדש. יחד עם זאת, כשדברים עובדים עלינו להיות זהירים מאוד לפני שאנחנו מנסים לעשות שינויים. רוב הסיכויים שרק נקלקל אותם. אין פתרונות קלים ואין פתרונות גדולים, יש רק שינויים זהירים ומדורגים. הרעיון של פתרונות קטנים אולי מושך פחות את הלב מהאידיאולוגיות הגדולות, אבל הוא מאפשר לבני אדם שונים לחיות יחד. רפורמות הן אפקטיביות יותר ממהפכות. למדינה אין נקודת סיום או יעד שהיא רוצה להגיע אליה. אין לה דרך להכריח את אזרחיה להיות מאושרים. פרידריך האייק עמד על כך שבהיות הקידמה בלתי צפויה, אנחנו יוצאים לשנות את העולם ובסופו של דבר משנים את עצמנו. דמוקרטיות חכמות (יש דבר כזה, אנגליה למשל היא דמוקרטיה חכמה) מכירות בכך שניצחון סופי של עמדה אחת הוא בעצם תבוסה של החיים המשותפים. השלטון מכיר בחיבה בכך שהאנושות לעולם לא תהיה מושלמת, ולפיכך תפקידו לייצר איזון בין האידאלי לריאלי.

14 שנות נתניהו – ובייחוד שלוש השנים האחרונות – גרמו לכך שבישראל היהדות והדמוקרטיה הפכו לשתי רכבות מהירות הנמצאות במסלול התנגשות. כל נושאי הליבה של חיינו – היחס למיעוטים, דת ומדינה, הבעיה הפלסטינית והדיון החברתי-כלכלי – מנותבים לתוך העימות הזה. הימין והשמאל תובעים מאתנו לבחור – אנחנו או הם, יהודית או דמוקרטית. התעייפנו, הם אומרים, איבדנו את סבלנותנו לדילמה המתמדת שהציבו בפנינו מייסדי המדינה. בואו נחליט סוף סוף לאן הולכים. 

המרכז מסרב לקבל את התפיסה הזו. הדילמה המתמדת אינה מעייפת אותנו, היא מקור העוצמה של המדינה ושלנו כתנועה. המתח בין היהדות לדמוקרטיה הוא המהות של החיים המשותפים בישראל. כל הפילוסופיה של המרכז היא היכולת לגשר: בין עקרונות לבין המציאות המשתנה. בין הרעיונות המרכיבים את חיינו, לחיינו כאנשים עם רעיונות. מטרתו של השלטון אינו לעודד עימותים, אלא לחפש דרכים לעצב יחד עולם טוב יותר. ספר זכרונותיו של שארל דה גול נפתח במשפט השאפתני: "כל חיי היה לי רעיון מסויים איך צריכה צרפת להיראות." זה תפקידנו כתנועה פוליטית – להביא בפני המדינה את הרעיון הנכון. פוליטיקה אינה מינהל, היא עפרון השרטוט של העתיד. 

המרכז אומר שהעתיד היחיד שיש לנו מבוסס על היכולת הנשכחת לחתור להסכמה פוליטית. זה לא יהיה 100% כמו שאני רוצה, זה לא יהיה 100% כמו שאתה רוצה. "על הוויתור הזה״, כתב הלורד והרב יונתן זקס, "אנחנו מקבלים פיצוי, ואף יותר מזה, בכך שכולנו בונים בצוותא חברה שהיא גדולה יותר מזו שאנחנו יכולים לבנות בכוחות עצמנו; חברה שבה קולנו נשמע וזוכה להקשבה גם אם אינו נוחל נצחון״.

ההיסטוריה נוצרת בידי רעיונות גדולים מאתנו. החיים הפוליטיים שלנו הם זירת ההתנגשות ביניהם. השאלה איך תתנהל ההתנגשות הזו – נתונה בידינו. הפוליטיקה של המרכז שואפת להפוך את המלחמה בין הרעיונות - לשיחה בין רעיונות. יותר מדי שנים חיינו בתוך מלחמת הרעיונות. היא פצעה את כולנו. אנחנו, במרכז, לא חיים בעולם של אידיאות, אלא בעולם של אנשים ממשיים. שיחה בין רעיונות היא הדרך לבנות משהו ביחד. הדיון לא יכול להתמקד רק בזכויות שלנו, אלא גם באחריות שלנו. עלינו לוודא שישראל היהודית לא תנצח את ישראל הדמוקרטית. עלינו להבטיח שהדמוקרטיה לא תדרוס את היהדות. אנחנו רוצים שלאנשים אמיתיים יהיו את כל החירויות שמבטיחה הדמוקרטיה, ונגישות לכל ההשראה והעומק שטמונים ביהדות. 

העתיד המשותף שלנו הוא מקום שבו אנחנו לא שונאים זה את זה. הוא המקום שבו הופכת מלחמה לשיחה, והתנגשות לסקרנות. המלחמה היחידה שלנו, המקום היחיד שבו לא נוותר לעולם, הוא מול האנשים שמנסים לדחוק אותנו לצד אחד של המפה. אלה שמשתמשים בשנאה ובפחד כדי לנצח במלחמת הרעיונות. זהו חטאו הבלתי נסלח של נתניהו. זה לא "רק לא ביבי", זה רק לא הפיצול והפילוג שהוא מוביל. המרכז לא יכנע למי שמנסה להפר את האיזון היהודי-דמוקרטי שהוא סוד קיומנו. הוא לא יוותר על ערכי היסוד של הרוב הישראלי – הציונות, טוהר המידות, החירות האישית. המרכז הוא הפוליטיקה של הרוב. הוא הפוליטיקה של ההסכמה הרחבה שתעצים את כולנו. אנחנו בונים פה משהו ביחד. רק התחלנו. יש עוד הרבה עבודה לפנינו.

הרשמה לניוזלטר

הכתבות שחייבים לקרוא כל סוף שבוע - ישירות אליכם למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות