בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

זה פשע לפרק את כחול לבן, אבל לגנץ לא היתה ברירה

415תגובות
בני גנץ
מוטי מילרוד

ביום שלישי בערב בני גנץ הלך לביתו של יאיר לפיד. הרעיון היה שגנץ יבקש מלפיד איזשהו פתח מילוט. טוב, נמנה את מאיר כהן מיש עתיד ליו"ר הכנסת, אבל תבטיח לי שאם אנחנו ניכנס לממשלה ואתם לא, אז הוא יתפטר. רגע, אולי נדחה את הבחירה ונשאיר בינתיים את עמיר פרץ כיו"ר הכנסת. גנץ איש נעים הליכות ולפיד יודע לארח. רוח הדברים עברה, אבל כנראה לא בחדות הנדרשת. לפיד לא נתן לגנץ שום חבל. לא דחייה, לא התחייבות. נבחר את מאיר, אחר כך נדבר.

במשך חודשים ארוכים גנץ הסתובב עם התחושה ששותפיו לא ממש סופרים אותו. יותר משהם מעוניינים שהוא ייבחר לראשות הממשלה, הם רוצים להפיל את ביבי. גנץ כעס למשל, על הצעת החוק שאביגדור ליברמן הגיש. הצעת החוק הזאת התיימרה לפסול את נתניהו כראש ממשלה, אבל להמליך תחתיו חבר אחר מהליכוד. הם מעדיפים שישראל כץ יהיה ראש ממשלה ולא אני?

בעיקר כאב גנץ את מה שקרה אחרי הסיבוב השני של הבחירות, את הדרך הכמעט ברוטלית בה לפיד סיכל מתווה של ממשלת אחדות, שהיה הופך את גנץ לראש ממשלה אחרי חצי שנה. לפיד ואנשיו, אמר אחד מאנשי גנץ, מכרו לנו שהחרדים יערקו לנתניהו, שיהיה מרד בליכוד, שבנט ושקד יבואו ואנחנו, הטירונים, התקשינו להתווכח אתם. אף אחד מהדברים הללו לא קרה.

הטעות הגדולה של גנץ היתה שהוא לא חיכה. קשה לעכל מישהו שיום אחד נלחם בבג"ץ על הדחת יולי אדלשטיין, שלוחו של נתניהו למרד בבג"ץ, ולמחרת אותו אדם חובר לנתניהו. היה עדיף לגנץ להכיל את בחירת מאיר כהן ולהרוג זמן. אולי האוזר והנדל יסכימו לתמוך בממשלת מיעוט, אולי נתניהו יגמיש את עמדתו. ובהנחה שלא — שיעשה את מה שעשה, אבל 30 יום מאוחר יותר. ייתכן שכך היה מצליח לשכנע אחוז גבוה יותר ממצביעיו שלא היתה לו ברירה.

ביום חמישי בצהריים, כשפוצלה כחול לבן, אבל גדול נחת ובצדק על מחנה המרכז־שמאל. מחנה חבוט ומושפל שהצליח לייצר אלטרנטיבה שלטונית למחנה הימין. בפעם הראשונה אחרי 11 שנים הליכוד הרגיש לרגע במיעוט. כך שהפירוק של המיזם הזה הוא כמעט פשע, אבל לגנץ באמת לא היתה ברירה. סיבוב רביעי של בחירות נראה כמו דהירה לתוך הקיר. החקיקה נגד נתניהו יכולה היתה להבעיר את הרחובות. קואליציית מיעוט לא היתה.

גנץ עשה דבר נורא, אבל זה היה הדבר הכי פחות גרוע אל מול האופציות שהיו לו. אם יצליח לקבל רוטציה עם ערבויות, תיקי חוץ וביטחון, לעצור את הטירוף בהתנחלויות והטירלול במשרד המשפטים, לחלץ את דודי אמסלם ממשרד התקשורת ואת מירי רגב מהתרבות — אז קשה יהיה לבוא אליו בטענות. נכון, מנופי הקורונה יישארו בידי הליכוד — משרדי הבריאות והאוצר וועדת הכספים — אבל כחול לבן נולדה וחיה על הצלת המבנה הדמוקרטי, לא על המאבק בקורונה.

הטענה של לפיד, יעלון וחבריהם היא, שגנץ נכנע, זחל, קרס ברגע האחרון. האירוניה הגדולה היא, שהאיום היחיד של גנץ על נתניהו בממשלה המוזרה שהם עומדים להקים, הוא שהם יחברו לחבריהם שנשארו במדבר. הצבעת אי־אמון קונסטרוקטיבית אחת של המשותפת, ליברמן, לפיד, יעלון והפלג של גנץ (בהנחה שהאוזר והנדל בעניין), ובתוך דקה גנץ הופך לראש ממשלה במקום נתניהו. בשביל לשמור על אמינות האיום, גנץ חייב לשמור על קשר סביר עם שותפיו הנבגדים שנשארו בחוץ. יש גם גזר. אולי אחרי שנה וחצי — אם הרוטציה תמומש — הם גם ישמחו להיכנס פנימה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו