בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

{"title":"מאמר המערכת","items":[]}

טוב ליהודים | מכתבים למערכת 14.3.2019

2תגובות

טוב ליהודים

בתגובה על "עוצמה יהודית תורמת לדמוקרטיה", מאת נוה דרומי ("הארץ", 10.3)

התזה של נוה דרומי, לפיה ההכרה בלגיטימיות של מפלגת "עוצמה יהודית" תורמת לדמוקרטיה בישראל, שקולה בעיני לטענה שהאנטישמיות מעצימה את תחושת הזהות וההזדהות היהודית. המשתמע משתי הקביעות הנ"ל הוא ששתי התופעות רצויות, לא?

עדנה קסל־מורגן, חיפה

מלחמת העוטף שלנו

סבב הלחימה האחרון בעוטף הזכיר לנו את המציאות שבה אנו חיים. הגיע הזמן להודות על האמת: אנחנו שרויים במלחמה הארוכה ביותר שידעה ישראל מאז היווסדה — מלחמת העוטף.

זו מלחמת התשה שנמשכת כבר 18 שנים. מלחמה שבה יש הכי הרבה נפגעי חרדה. מלחמה שבה פיצוץ בחצות הלילה הוא שגרתי. מלחמה שבה הדבר הראשון שילדים לומדים לעשות אחרי שהם מתחילים ללכת, הוא לרוץ למקלט. למרות זאת, כולנו מפגינים נחישות ואומץ מעוררי השראה. אך השאלה הנשאלת היא, עוד כמה זמן ניאלץ להמשיך לחיות בתוך שדה קרב.

בעוד פחות מחודש אנחנו הולכים להצביע. הבחירות האלה הרות גורל בעבורנו. אנחנו לא מצביעים על איכות חיינו, אנחנו מצביעים על המשך חיינו.

אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו בוחרים במנהיגות שמציעה לנו תקווה ותוכנית עבודה מסודרת לקראתה, או במפלגות שמפחדות לעשות מהלכים גדולים. בדומה לשדה הקרב שאנו חיים בו, גם הפוליטיקה היא שדה קרב שבו רק החזק והגדול מנצח. הסיכוי שלנו לנצח גדול מאוד. אנחנו צבא של 70 אלף איש, שדורש דבר אחד משותף: לחיות בשקט. אחרי זה המותרות. בואו נצעד כולנו יחד אל הקלפי, ונבחר במי שיידע להוביל אותנו בדרך מסודרת אל השקט והשלום שאנחנו כל כך רוצים. לא בשבילנו, בשביל הילדים שלנו.

אסף נעמת, שדרות

יש תרופה לחרדה

בתגובה על "זה לא בושה", מאת דני בר און ("הארץ", 8.3)

קראתי את הכתבה הארוכה שעניינה חרדה חברתית, ולא יכולתי שלא לתהות איך לא נאמרה בה מלה וחצי מלה באשר לטיפול תרופתי. למה הדבר דומה? לכתבה על איידס בלי שיוזכר בה קוקטייל התרופות מציל החיים. נכון, אין בחרדה סכנת מוות, אבל סבל רב יש גם יש, ובצדה פגיעה גדולה מאוד באיכות חייו של הסובל ממנה.

אינני איש מקצוע רפואי, אלא אדם שסבל מחרדה במשך שנים רבות. לנטילת כדור ציפרלקס, בעצת פסיכיאטר כמובן, שינתה את חיי מהקצה אל הקצה. התסמינים של הסובלים מהפרעת החרדה שתוארו בכתבה היו מוכרים לי היטב, ומאז נטילת התרופה הם נעלמו! אין מדובר כאן במקרה הפרטי שלי, מיליוני אנשים בעולם נוטלים גלולות נגד חרדה. לפני שני עשורים ומעלה היה זה הפרוזק (המוזכר בכתבה רק בהקשר של דיכאון), והיום זה הנכדים, הציפרלקס ובני משפחתו.

כמובן שיש מקום לטיפולים קוגניטיביים, ואין כל רע בפעילותה של עמותת "מים שקטים", אבל מניסיוני האישי אעיד שכדור הציפרלקס פעל נגד החרדה כפי שאף טיפול פסיכולוגי לא הצליח לעשות. מן הראוי היה שכתבה על טיפול בחרדה תציין ואפילו בקצרה את הטיפול התרופתי.

מ"א (השם שמור במערכת), תל אביב

מהרסיך ומחריביך, MIT

בלכתי לאורך הטיילת הנפלאה בתל אביב, נעצרתי ליד האנדרטה שעליה כתובות המלים "מלחמת אחים — לעולם לא". על החתום מנחם בגין.

בנימין נתניהו, מדוע אינך הולך בדרכו של מנהיג הליכוד האמיתי? מדוע אתה מלבה מלחמת אחים בין יהודים לערבים ובין ימין לשמאל? האם אני בוגד כי אני חושב אחרת ממך?

האם כשלמדת אדריכלות ב־MIT לא למדת איך בונים?

דן דרין, אדריכל שמאלני, תל אביב

לי קשה לראות אותן

בתגובה על "נשות הפרובוקציה? חלוצות המחנה", מאת יזהר הס ("הארץ", 11.3)

יזהר הס מגן על "נשות הכותל" ומשבח את התמדתן. אבל אני מוכרח להודות, שהנשים האלה, הלבושות טליתות וחבושות כיפות, מעוררות בי סלידה. האם באמת דרושה הפגנת־כוח ראוותנית כזו דווקא בכותל? האם חסרים בתי כנסת של הזרם הזה בארץ?

במקום למצוא דרך לדתיות ישראלית מודרנית, הנשים מציגות זרות וניכור למנטליות הישראלית. נכון שיש לכל אדם זכות להתפלל בכותל, אבל חשובה יותר מצוות "מפני דרכי שלום" ו"הצנע לכת עם אלוהיך".

בנימין בן־צדוק, תל אביב

חכמה ואמיצה

בתגובה על ״מתנפצים אל הסלע״, מאת חמי שלו ("הארץ", 12.3)

רותם סלע חשפה בקריאתה את עירומו של המלך ביבי הראשון — ואת עיוורונם של ראשי "כחול לבן", שמזהים כנראה רק מדי צבא. אבוי לבושה. כל הכבוד לסלע החכמה והאמיצה.

גדעון רותם, תל אביב

דקטיל יווני

בתגובה על "התעמלות בוקר" ("הארץ" 11.3)

התשובה על השאלה "מה בין דקטיל (משקל בשירה) לדקטילוסקופיה (זיהוי לפי טביעת האצבעות)", אינה "אין קשר". יש דווקא קשר הדוק. המשקל השירי דקטיל הנו הברה ארוכה (או מוטעמת) ושתי קצרות (או לא מוטעמות). המשקל נקרא כך במטפורה לאצבע (דקטוּלוֹס, ביוונית עתיקה וגם חדשה), שיש לה שלושה פרקים: ארוך, קצר, קצר. מלבד זאת, המלה "אצבע" ביוונית היא עצמה במשקל דקטיל.

ש"י בן אברהם, אוניברסיטת בן גוריון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו