חוקרים: הממותות האחרונות בסיביר מתו מבדידות
הידלדלות הדנ"א של ממותות ששרדו עד לפני 5,600 שנה באיים מבודדים בסיביר תרמה להכחדתן. מסר גנטי שהיה צפון בשן של אחד הפרטים אפשר לגנטיקאים לפענח את הסיבה האפשרית להיעלמותן
באי נידח מכוסה ערפל בצפון הקצה המזרחי של סיביר נמצאו שרידיה של להקה קטנה של ממותות צמריות. אלה היו השורדות אחרונות של מין ששגשג מאוד בעברו. ממותות אלה, שהחזיקו מעמד עוד כ-6,000 שנים לאחר היעלמותן של בנות מינן שחיו ביבשת, נכחדו לפני 4,000 שנה. מסר גנטי שהיה צפון בשן של ממותה זכר אפשר לגנטיקאים לפענח את הסיבה האפשרית להכחדתן.
סיפורן של הממותות הסיביריות רלוונטי לאוכלוסיות של כל המינים הנתונים בסכנה מפני שהוא תומך בסברה שבשעה שאוכלוסייה מסוימת מידלדלת, הברירה הטבעית נעשית יעילה פחות בסילוק מוטציות גרועות, מה שמביא לאובדן גנים ולהידרדרות אטית של הגנום. פירוש הדבר שברגע שמספר הפרטים יורד מתחת לסף מסוים, השקיעה הגנטית היא בלתי־הפיכה.
הממותות הצמריות שגשגו בעבר באזור צפון אירופה ועד סיביר. בתום עידן הקרח האחרון, לפני כ–10,000 שנים, נכחדה האוכלוסייה שביבשת עקב שינויי האקלים וציד. אולם אוכלוסיות מסוימות המשיכו להתקיים עוד אלפי שנים, במיוחד בשני איים נידחים שהיו פעם חלק מברינגיה, הגשר היבשתי שחיבר את אלסקה לסיביר ושקע בים.
אחד המקלטים האלה היה האי ורנגל, אי הררי השוכן באוקינוס הארקטי, שהוא לא נגיש עד כדי כך שהברון פון ורנגל, המגלה שעל שמו הוא נקרא, מעולם לא הצליח להגיע אליו. האי האחר הוא סנט פול, השוכן במרחק של כ–450 ק"מ מאלסקה ומאיים האלאוטים.
הממותות בסנט פול שרדו עד לפני 5,600 שנה, אך הסיבות להכחדתן נותרו במשך זמן רב בגדר השערות. באוגוסט שעבר ביטל צוות ובראשו ראסל גרהאם מאוניברסיטת פנסילבניה את כל ההשערות הללו: ציד בידי אדם, דובי קוטב, התגברות השלג הדחוס בחורף, פעילות געשית ושינוי של הצמחייה.
לאחר בדיקה של המשקעים בקרקעית אגם הגיעו אנשי הצוות למסקנה שהסיבה האמיתית היא פשוט מחסור במי שתייה. הפילים הם שתייני מים גדולים, והממותות, דודנים קרובים של הפילים, לא כל שכן. מין זה, שהסתגל לחיים בקור העז, ניסה להתקיים באקלים שלאחר עידן הקרח. בתקופות היובש, נותר רק אגם אחד שכנראה לא עמד בלחץ כשהממותות הצמאות הרסו את הכיסוי הצמחי סביב חופיו.
הממותות מוורנגל, אי גדול בהרבה, התקיימו עוד 1,600 שנה אחרי אחיותיהן מסנט פול וגורלן היה כנראה שונה. צוות בראשות אלפתריה פלקופולו ולאב דיילן מהמוזיאון השוודי לטבע הצליח להגיע להבנה מקיפה יותר של תולדות אוכלוסיית הממותה הצמרית באמצעות בדיקה של גנומים שלמים שנלקחו משני פרטים. אחד מהם היה ממותה מהיבשת, מאזור אוימיאקון שבצפון־מזרח סיביר, שמתה לפני כ–45 אלף שנים, בתקופה שבה המין הזה עדיין שגשג. הפרט האחר הוא מהאי ורנגל, והוא מת לפני כ–4,300 שנה, כמה מאות שנים לפני הכחדתן הסופית.
על פי כמות המגוון הגנטי בכל דנ"א, הצליח הצוות השוודי לחשב את גודל האוכלוסייה האפקטיבי, כלומר גודל האוכלוסייה המתרבה בפועל של הממותה הצמרית בכל תקופת זמן. הגנום של ממותת אוימיאקון הצביע כי האוכלוסייה האפקטיבית באותה תקופה מנתה 13 אלף פרטים, בעוד שבתקופת הממותה מוורנגל היא הצטמצמה רק ל–300.
האוכלוסייה שהלכה והידלדלה בפרק זמן זה של 40 אלף שנה סבלה מירידה במגוון הגנטי של כ–20%, דיווח הצוות השוודי, שהגיע למסקנה שהתאמתן הפחותה של ממותות ורנגל לסביבה תרמה להכחדתן.
היו בגנים מוטציות רבות כל כך שהן איבדו את חוש הריח ומרכיב בשתן שמשפיע על בחירת בן הזוג. אובדן רכיב זה בפילים למשל, היה משבש את המעמד החברתי. פגם גנטי נוסף שנגרם היה לגן FOXQ1, שמשפיע על השיער. בעכברים שנשאו פגם זה הופך את השיער לנוקשה פחות ובוהק, המשפיע על יכולת ההישרדות.
הגילויים החדשים על ימיהם האחרונים של הממותות עשויים לעזור לבעלי חיים בסכנת הכחדה כיום, כמו פנדות, גורילת ההרים ופיל הודי. הלקח החשוב ביותר הוא שכשמספר הפרטים צונח מתחת לרמה מסויימת, הבריאות הגנטית שלהם עשויה להיות בלתי ניתנת להצלה. בדיקות גנטיות למשל, יכולות לתת אינדיקציה אם יש למין יכולות הישרדות.
תגובות
דלג על התגובותתודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
באפשרותך לקבל התראה בדוא"ל כאשר תגובתך תאושר ותפורסם.
אנא המתינו……
תודה!
תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת
אירעה שגיאה בעת שליחת התגובה
אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר