העולם המופלא של החרקים החברתיים כולל חלוקת עבודה ברורה: בכל מושבה יש מלכה או מלכות, שתפקידן להביא צאצאים לעולם, יש את הזכרים שתפקידם היחיד הוא להרבות את המלכות, ויש את כל השאר – הפועלות. גם הפועלות מתחלקות לכמה קבוצות: הראשונה היא המשחרות, הדבורים או הנמלים שיוצאות יום אחר יום מהקן ומחפשות מזון. הקבוצה השנייה היא של המטפלות, אלה שאחראיות להזין את המלכה ואת הזחלים ולטפל בהם. אולם מלבד שתי הקבוצות הללו, יש קבוצת פועלות שלישית, שעבודתן זוהרת פחות, אבל חשובה ביותר – המנקות והקברניות שצריכות לדאוג לכך שהקן יישאר נקי, ושכאשר דבורה או נמלה מתה, הגופה שלה תסולק במהירות מהקן.

ד"ר איל פריבמן, מומחה לחרקים חברתיים מהמכון לאבולוציה באוניברסיטת חיפה, מסביר כי מחקרים רבים הראו כי אצל כל סוגי החרקים החברתיים ניתן למצוא הפרדה בין הפועלות שאמונות על הטיפול בצאצאים לבין הפועלות שיוצאות מהקן לחיפוש אחר מזון – ושם עלולות להיחשף לזיהומים שונים – וגם לבין הפועלות שאחראיות על ניקוי הקן מפסולת, פעולה שגם בה טמון מרכיב של סיכון לחשיפה לפתוגנים. הפרדה שמזכירה מעט את הבידוד החברתי בימי הקורונה שמיועד להגן על האוכלוסיות הפגיעות.

אצל דבורי הדבש, הקברניות מפגינות יכולת זיהוי של דבורים מתות ביעילות רבה – הן מוצאות ומסלקות את הגופות מהכוורת בתוך חצי שעה. מחקר חדש שנערך בידי ון פינג, חוקר מהאקדמיה הסינית למדעים, גילה את המנגנון שמאפשר את הזיהוי המהיר של הדבורה המתה בחשיכה השוררת בתוך הכוורת – זמן רב לפני שהגופה מספיקה להתחיל להירקב. פריבמן מסביר כי מחקרים קודמים זיהו מספר חומרים פוטנציאליים שסומנו בתור "פרומון מוות" שנפלט מהחרק ברגע מותו, או "פרומון חיים" שהעדרו מצביע על המוות. אולם עד היום, המנגנון המדויק שאפשר את פליטת החומרים לא היה ברור עד תום.

במחקר הנוכחי, שטרם עבר ביקורת עמיתים, התמקד ון במולקולות של פחמימנים ארוכים שמרכיבים את השעווה שמכסה את גופן של דבורת הדבש האסייתית. חלק מהפחממנים מתנדפים לאוויר מהדבורה החיה ומשמשים את אחיותיה כדי לזהות אותה כחברה לאותה כוורת. ון חשד כי המנגנון ששולט בפליטה זו, ונפסק כאשר הדבורה מתה, קשור לחום הגוף של החרק. בניגוד למרבית החרקים שחום גופם נקבע לפי טמפרטורת הסביבה, דבורים מסוגלות - בפעולה משותפת - לווסת את הטמפרטורה בתוך הכוורת ולשמור עליה חמה יותר מהסביבה החיצונית.

כדי להראות שאכן פליטת המולקולה וחום הגוף הם שמאפשרים לקברניות לזהות את הדבורים המתות, ערך ון סדרת ניסויים. ראשית, הוא הניח דבורים מתות קרות בתוך הכוורת, ואכן הן סולקו בתוך חצי שעה. אז, הוא הציב את הדבורים המתות מעל גוף חימום, והפעם, החום המשיך להמיס את השעווה, פחמימנים נפלטו, ולקברניות לקח כמה שעות לשים לב לגופה. לבסוף, הוא ניקה את גוף הדבורים משכבת השעווה והשיב אותן לקן. במקרה זה, הקברניות סילקו את הגופות השטופות בתוך פחות מחצי שעה – גם כשהגופות הוצבו על גופי חימום – עדות לכך שהעדר פליטת הפחמימנים הוא שמאפשר את הזיהוי, ולא שהקברניות מרגישות בשינויי הטמפרטורה עצמו.

פריבמן אומר שהמחקר הצליח להראות בצורה משכנעת את פעילות המנגנון שמאפשר את זיהוי הגופות. לדבריו, בחרקים חברתיים אחרים נמצאו עדויות למנגנונים דומים – בחלקם, עם המוות נפסקת פליטה של פרומון המעיד על חיים או שמתחילה פליטה של פרומון אחר המעיד על מוות. מחקר אחד הראה שאצל טרמיטים, יש מנגנון יעיל עוד יותר של שחרור קצר ואינטנסיבי של הפרומון, שמסמן לקברניות על נוכחות גופה ואז נפסק. "המנגנונים הללו התפתחו כדי לאפשר פינוי מהיר ככל הניתן של הגופות כדי לשמור על בריאות הקן או הכוורת", מסכם החוקר.