בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לצאת לרכיבה על אופניים, מבלי לדעת אם תשובו הביתה

בהיעדר שבילים ולנוכח נהגים ברוטליים והצורך בהתארגנויות פיראטיות, כל רוכב בארץ מסתכן. השבוע, נועה חייט שילמה על כך בחייה

102תגובות
רוכבים לצד הכביש
אילן אסייג

בחיפה המשופעת והמלאה בכבישים צרים ומפותלים, אין ממש מקום לרכוב בו על אופניים. קבוצות הטריאתלון, הרכיבה ו״איש הברזל״ שפועלות בעיר נוהגות לרכוב מסביב לאיצטדיון הכדורגל, שמסביבו יש חניונים שמשלימים הקפה מלאה. נועה חייט היתה השבוע בדרך לאימון כזה בקבוצת הטריתאלון שבה היא מתאמנת, כשמכונית שפנתה שמאלה לא נתנה לה זכות קדימה והרגה אותה במקום.

״דרכי הגישה לסמי עופר לא אופטימליות״, אומר מי שהיה מאמנה של חייט, אילן גולדמן, ״יש מדרכה מסוכנת, צרה ומלאת זכוכיות, שבה בדרך כלל עולים רוכבים גם ממול. מספיק שיהיה תקר בגלגל הקדמי והרוכב יתנגש חזיתית ברכב שעולה ב־120 קמ״ש. בירידה, מה שמסוכן זו נקודת הפנייה הזו, שבה נועה נהרגה, בה כבר היו מקרים בעבר. אין שום דבר שמתחבר בחיפה - שביל האופניים היחיד שיש לנו בעיר, בטיילת בים, מלא בהולכי רגל״.

הבעיה הספציפית הזו היא רק חלק מסוגיה גדולה יותר, כזאת שכל מי שעולה על אופניים בארץ מכיר - אין איפה לרכוב בלי לסכן את החיים. ״חסרים מקומות להתאמן בהם, אין ספק בכלל״, אומר מאמן נבחרת הטריאתלון הישראלית, אורי זילברמן, ״אנחנו מדינה שכמות האספלט הפנוי בה הוא נמוך יחסית, בעיקר באזור המרכז, שבו רובנו גרים״.

גולדמן שם את האחריות לא רק על התשתיות, אלא גם על הנהגים. ״הנהג הישראלי לא מכיר בקיומו של רוכב האופניים בשום צורה", הוא טוען, ״זה מתחיל בצפצופים ברוטליים וגסים, בצעקות גסות מהחלונות. צפצופים כדי להפחיד, כאלה שנועדו לפעמים למטרות בידור של כל מיני עבריינים שחוזרים מבילוי. יש חוסר סבלנות מטורף, כאילו לרוכב אין שום זכות להיות על הכביש. בעיניי זה אפילו מובן - רוכב אופניים שנמצא על הכביש מפריע למכוניות ברגע שאין תשתיות מתאימות. פתאום אתה יושב להם באמצע הנתיב״.

נועה חייט
LilianePhoto.com

גולדמן מספר כי כמעט בלתי אפשרי לקיים אימוני טריאתלון בתנאים שיש בארץ. "אם היית רוצה לעשות אימון ספציפי לטריאתלון, אז אתה שוחה בחוף, ואז אתה צריך להתנייד על המדרכות עד לאותו מתחם אימונים, שבמקרה הזה זה המתחם של סמי עופר - 3-2 ק״מ של מדרכות שבהם אתה לא יכול לפתח מהירות״, הוא מסביר, ״מה שרוב הקבוצות עושות זה למצוא הורים מתנדבים שחוסמים את הכביש ללא אישור משטרה. הכל פיראטי".

מאיר כנר, מהטריאתלטים הראשונים בארץ, אלוף ישראל בתחרות ״איש הברזל״ בשנת 2000 ולשעבר מאמן טריאתלון ו״איש הברזל״, הרחיק לכת. בשל סכנות הכביש הפסיק לרכוב ולאמן. ״אני פגשתי מכונית עם האופניים שלי חמש פעמים״, הוא מספר, ״למזלי הרב, חוץ מחבלות ומכות יבשות לא קרה לי כלום. איבדתי לא מעט חברים יקרים בדרך, שאיבדו את חייהם על האופניים. אנשים שאופניים וספורט זה דרך חיים עבורם, והם קיפדו את חייהם. או כי הם טעו, או כי הנהגים טעו, או שלא היה שיקול דעת - וכל התשובות נכונות. חמש פעמים הספיקו לי, אמרתי שלא תהיה פעם שישית״.

בתור ספורטאי שרוכב כבר שנים ארוכות, כנר גם היה עד לתאונות קשות בהרבה מאלו שהוא עבר. ״רכבנו בקבוצה של יאיר בן עמי, רוכב אופניים (ולשעבר כותב ב"ספורט הארץ"; א.ק), שהיתה לו קבוצת רכיבה. בעודנו רוכבים בשני טורים, 28 רוכבים סך הכל, בכביש הסרגל - יום שבת בבוקר, ראות מלאה - אני שומע רעש, ואז רואה גוש כחול מתקרב אליי במהירות. נתתי צעקה וברחתי, אבל הגוש לקח איתו שישה רוכבים לתוך השדה. היו שם ארבעה מחוסרי הכרה ושני פצועים. אני גמלאי של השב״כ, ועשיתי משהו שלא עושים - הפעלתי נוהל מד״א חירום. תוך שלוש דקות הגיעה ניידת טיפול נמרץ והצילה בחור ממוות בטוח. הוא היה במצב של קומה במשך שלושה חודשים, אבל יצא מזה. ובכל זה - היינו עם רכב ליווי. נהג חזר מנתב״ג, נחת בלילה, נסע לפנות בוקר, ונרדם על הכביש. ראה שהוא הולך להיכנס בגדר הפרדה, וסטה לתוכנו. סכנת נפשות״.

רשימת התאונות שכנר נזכר בהן במהלך השיחה בלתי נגמרת - החל מטוניה רזניקוב, אשת ברזל ברמה עולמית, שריסקה את כף ידה בעליות בדרום הארץ אחרי שמשאית הפילה אותה ועלתה עליה; דרך הטריאתלטית רוני פישמן, ששברה ארבע שיניים וספגה זעזוע מוח כשהתנגשה ברכב חולף באזור תעשייה ריק ממכוניות בדרך כלל בקיסריה; ועד חניכו האחרון באימוני טריאתלון, שגרם לו לפרוש מאימון לפני כשבעה חודשים, כשגילח את כף ידו על מעקה בטיחות על מנת למנוע מעצמו ליפול בשולי הכביש. ״אמרתי לו, יניב, תשמע, אני לא לוקח את האחריות יותר״, מספר כנר, ״אני שלחתי אותך לקרב, אבל לא עוד. אני לא מאמין יותר בכבישים האלה״.

זילברמן, המאמן הלאומי, חושב שזה לא חייב להיות כך. ״באירופה יש הרבה יותר נתיבים לאופניים, כמו שקצת מתחילים להיות בארץ, אבל רואים שיש איזשהו הבדל מובנה ברמת התכנון״, הוא אומר, ״יש הרבה יותר מודעות לרוכבי האופניים ברמת תכנון כבישים או תכנון תשתיות״. גולדמן, מאמנה של חייט ז״ל, נחרץ יותר: ״אנחנו מדינה מפגרת - אפס חשיבה על תשתיות, הכל טלאים על גבי טלאים. באופניים זה כמובן הרבה יותר חמור. אני בא מרקע הרכיבה, התחריתי באירופה. תשתיות האופניים באירופה - בלגיה, הולנד - יש שם שבילים יעודיים ומקבילים לאורך כל הכבישים הראשיים. פה אין חשיבה, הרוכבים ברולטה״.

הספד לנועה חייט - דלג

כנר, מנגד, מוסיף דעה לא מאוד פופולרית. ״אני רואה רוכבים מסכנים את חייהם ונהגים שזה לא מעניין אותם. אני חושב ש-70 או 80 אחוז מהתאונות שקורות לרוכבי האופניים, קורות באשמתם", הוא קובע, "אני מוכן להתעמת מול כל אחד. גם אם החלטת לעלות על הכביש ולרכוב, אתה צריך לקחת בחשבון מה יקרה לך. הרבה רוכבים לא עושים את זה, ממש לא. מסכנים את עצמם שלא לדעת - כולל רכיבות בשעות הערביים או כשלא רואים מספיק טוב, עוברים על החוק, מדלגים על רמזורים. חופשי".

הפיתרון, באופן מתבקש, הוא פשוט לשפר את התשתיות, אבל גם את היחס של הנהגים. ״צריך שתהיה תקשורת טובה יותר בין משרד הספורט לבין משרד התחבורה בתכנון התשתיות, ככה שיתאימו גם לאנשים שרוצים לעשות ספורט״, אומר זילברמן, ״באותו הקשר, צריך לשפר את חינוך הנהגים. שאלה לא יהיו יוזמות פרטיות של אנשים שמדביקים סטיקרים, אלא יותר ברמת החינוך הלאומי. אנחנו לא צריכים להרגיש שאנחנו איזה נטל על הנהג״.

כנר, שבעצמו הפסיק לרכוב, בטוח שיש דרכים אחרות להתמודד עם הבעיה. ״נורא קל להגיד אל תרכבו - אבל מה כן אפשר לעשות? קודם כל, לבנות קריטריום סגור של 3-2 ק״מ, אפילו אם אנשים ישלמו דמי מינוי להיכנס לשם. כל מועצה אזורית או עיריות חזקות יכולות לבנות מסלולי רכיבה לאופניים. זה לא כזה סיפור גדול. כמו שעשו ברמות מנשה ליד מועצה אזורית מגידו - שם יש מסלול כזה - אפשר לעשות בכל הארץ. רוכבים מוכנים להכניס את האופניים לאוטו ולנסוע חצי שעה כדי לרכוב בבטחה״.

נכון להיום, נאלצים הספורטאים לבחור בין זניחת האהבה הגדולה בשם הבטיחות לבין יציאה לאימון ולקיחת סיכון. התאונה של חייט ברביעי האחרון הזכירה עד כמה מסוכן עלול להיות מקצועו של ספורטאי בענפי הרכיבה והטריאתלון. אולי זה לפחות יהווה תזכורת בעניין גם למישהו במשרדי התחבורה והספורט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#