האשה שרצה 225 קילומטרים בחולות מדבר סהרה, על רגל אחת - אקטיב - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האשה שרצה 225 קילומטרים בחולות מדבר סהרה, על רגל אחת

לכתבה
פאלמיירו-ווינטרס במהלך מרתון דה סאבלה. מירוץ בקטעים שאורכו כ-37.8 ק"מ ביום, במשך שישה ימים, בחום חסר רחמים על דיונות חול, סלעים, בקעות צחיחות, רמות עשויות אבן ומישורים חוליים בדרום מרוקו Ryan Christopher Jones / NYT

כשהרצה האמריקאית איימי פאלמיירו-ווינטרס איבדה את רגלה השמאלית בתאונת אופנוע, היא חשבה להפסיק לרוץ. ואז היא חשבה שוב. מרתון דה סאבל במרוקו, אחד האולטרה-מרתונים התובעניים בעולם, היה מבחן מאתגר במיוחד עבור גופה, כמו גם עבור כוחות הנפש שלה

6תגובות

זה היה השלב הקשה האחרון באחד המירוצים הקשים ביותר בעולם. הרצים, שעכשיו כבר הלכו, החלו בטיפוס תלול שדרש מרבים מהם להשתמש בחבלים כדי להגיע לפסגה.

כשאיימי פאלמיירו-ווינטרס, בת 46 מהיקסוויל, ניו יורק, החלה בטיפוס, רגלה התותבת נתקעה מתחת לסלע מבצבץ. בכל פעם שניסתה להרים את הרגל העשויה מסיבי פחמן, הנעל שלה קפצה חזרה אל מתחת לסלע, בלי אפשרות להזיז אותו. לבסוף, הרצה מאחוריה הגיעה למקום ומשכה את התותבת לאחור, ופאלמיירו-ווינטרס הניפה את רגלה מעל המכשול. היא היתה סוף סוף חופשייה להמשיך את הניסיון להפוך לאשה קטועת הרגל הראשונה שמשלימה את "מרתון דה סאבל" ("מרתון החולות" - Marathon Des Sables), מירוץ בקטעים שאורכו כ-37.8 ק"מ ביום, במשך שישה ימים, בחום חסר רחמים על דיונות חול, סלעים, בקעות צחיחות, רמות עשויות אבן ומישורים חוליים בדרום מרוקו.

כ-780 רצים (וכלב אחד) מ-51 מדינות הגיעו למקטע התלול. ביניהם היתה אשה ממלזיה, שרצה את כל 226.4 ק"מ (140.7 מייל) של האולטרה-מרתון בכפכפים; הכלב קקטוס, שרץ בחמישה מהקטעים והפך לוויראלי ברשתות החברתיות; ותכשיטן מדובאי שעשה את הונו בדרום אמריקה, שם היה אוכל במסעדות מזון מהיר זולות כשיהלומים מוסתרים מתחת לבגדיו. 

כל רץ נשא בתרמילו את כל מה שדרוש לשבוע במדבר: מזון, שק שינה, מצפן, פנס ראש ומשאבת ארס למקרי הכשות נחשים או עקיצות עקרבים. לכל אחד מהם היתה סיבה אחרת להשתתף במירוץ: חשיבה מחדש על הנישואים המידרדרים; מאבק בהרגלי עצלנות או עישון; תכנון קריירה חדשה אחרי השירות הצבאי; חיפוש אתגר חדש אחרי צליחת האוקיינוס הארקטי בחתירה.

תרגילי סמוך-קום בסאונה

לדברי המארגנים, זו היתה הפעם הראשונה בה השתתפה במרתון דה סאבל פאלמיירו-ווינטרס או כל קטועת רגל אחרת, ב-34 שנותיה של התחרות. רגלה השמאלית התחתונה נכרתה מתחת לברך ב-1997, אחרי תאונת אופנוע. היא אם יחידנית לשני מתבגרים בני 15 ו-13, חדורת אמביציה, נחושה בצורה יוצאת דופן. היא ניסתה להכין את עצמה לחום המדבר, ככל הניתן, באמצעות תרגילי סמוך-קום ("ברפיז") ואימוני כוח בסאונה. אימון אחר כלל תרגילי קרוספיט כשילדיו של בן זוגה על הכתפיים, ואחר כך נשיאתם על הגב במהלך זחילה - כדי להתרגל לכובדו של תרמיל הגב.

איימי פאלמיירו-ווינטרס
Ryan Christopher Jones / NYT

לפני מירוץ המדבר הזה, היא קבעה כתריסר שיאי עולם לקטועי רגליים מתחת לברך, כולל השלמת ריצת 42 הקילומטרים של מרתון שיקגו 2006 ב-3:04:16 שעות. ב-2009 היא הוכרזה כזוכת פרס A.A.U. James e. Sullivan Award לספורטאית החובבנית הטובה ביותר בארצות הברית. ב-2011, היא הפכה לאשה קטועת הרגל הראשונה שסיימה את "אולטרה-מרתון באדווטר" בקליפורניה, מירוץ אכזרי באורך 217 ק"מ שנערך ביולי ומשתרע מדת' וואלי (Death Valley) ועד לגובה 2,548 בהר וויטני.

בקיץ שעבר, פאלמיירו-ווינטרס היתה אחת מ-12 המתחרים היחידים שסיימו את "מירוץ המוות הספרטני" (Spartan Death Race) הנודע לשמצה בפיטספילד, ורמונט - אתגר רצחני בן 72 שעות שכולל ריצה, צעידה בהרים ומשימות אקסטרים כמו 3,000 תרגילי סמוך-קום, זחילה בת 12 שעות מתחת לחוט תיל ושבע שעות טיפוס בחבלים.

"איימי היא האדם הקשוח ביותר שאני מכיר" ג'ואי דה סנה, מייסד "מירוץ המוות הספרטני"

"איימי היא האדם הקשוח ביותר שאני מכיר", אומר ג'ואי דה סנה, מייסד מירוץ המוות.
עכשיו, היא עמדה בפני האתגר הקשה ביותר שהיה לה: מרתון דה סאבל, עשרות אלפי צעדים ברגל תותבת, כשרגלה השנייה - שתומכת כבר שנים בהלימת צעדים לא סימטרית - מתפקדת רק חלקית, עם כף רגל בה מפוזרים ברגי ברזל שבורים, ואחת האצבעות מעוקמת.

היא רצתה להשלים את המירוץ כדי לתת השראה, לדבריה. כדי להראות איך לא נכנעים למגבלות מלאכותיות. היא רצתה ללמד את ילדיה לאתגר את עצמם, לממש את הפוטנציאל שלהם. "ליום האחרון שלך אתה צריך להגיע על הברכיים, כשהגוף גמור", היא אומרת, מביעה בכך לא רק את הגישה שלה לריצה אלא לחיים בכלל.

"אני אוהבת אותך. אל תמותי"

היא לא העבירה זמן רב בהכרת המסלול של מרתון דה סאבל. היא לא רצתה לדעת על השינויים בתוואי השטח. היא ענדה שעון, לא כדי למדוד את הקצב שלה או את הדופק, אלא כדי לזכור מה השעה בבית בלונג איילנד. הגישה שלה היא לא לחשוב, רק להוריד את הראש ולרוץ. אך במדבר, זו אסטרטגיה מסוכנת.

מרתון דה סאבלה
Ryan Christopher Jones / NYT

פאלמיירו-ווינטרס, 1.70 מ' ו-54 ק"ג, חוותה מתחילתו של המירוץ קשיים אדירים, שחזרו על עצמם - קודם כל עם הנשימה שלה, אחר כך עם הריצה על רגל מסיבי פחמן בסביבה לא ידידותית, בזמן נשיאת תרמיל במשקל ארבעה ק"ג. בתה בת ה-13, מדילין, הבינה כנראה את הסכנות. היא נתנה לאמה פתק מנויילן שהוצמד לתרמיל הגב: "בהצלחה. אני אוהבת אותך. אל תמותי".

פאלמיירו-ווינטרס, שגדלה במידוויל, פנסילבניה, מזרחית לקליבלנד וקרוב לימת אירי, מצאה את החופש שלה בריצה. היא רצה ריצות מסלול וקרוס-קאנטרי בתיכון. לעתים היתה רצה ממזנון הדרכים של הוריה להעביר משלוחים של כנפי עוף לטורנירי סופטבול. בפעמים אחרות היא רצה בלילות, אחרי שהמזנון נסגר, כשחברה של המשפחה נוסעת אחריה במכונית. "יש אנשים שנולדו לעשות דברים מסוימים", מספרת אותה חברה, סטייסי מאיי. "היא נולדה לרוץ, אני מניחה".

הריצה הפכה למוצא אסקפיסטי, מספרת פאלמיירו-ווינטרס, אחרי שנאנסה בתיכון, וכשאביה השתכר ותקף פיזית ומילולית את אמה, או כשנישואיה הקצרים הפכו סוערים. השנה גם מתו שני הוריה. "הספורט העניק לי ביטחון עצמי", היא אומרת, "כשמשהו רע קרה לי, יצאתי לריצה. זה שמר אותי מפני האפלה".

היא למדה במשך תקופה באוניברסיטת יאנגסטאון סטייט באוהיו, ותכננה בין השאר ללמוד עריכת דין פלילית, להצטרף לצבא ולהפוך לקצינת משטרה; אבל נשרה מהלימודים כשמשפחתה לא היתה יכולה יותר לממן אותם. היא הפכה למפעילת כור היתוך במפעל במידוויל. מאוחר יותר, היתה לרתכית.

"הספורט העניק לי ביטחון עצמי. כשמשהו רע קרה לי, יצאתי לריצה. זה שמר אותי מפני האפלה" איימי פאלמיירו-ווינטרס

פרוטזה שהיא "מטחנת בשר"

נתיב חייה השתנה ב-14 באפריל, 1994, כשהיא רכבה על ההארלי דייוידסון 883 ספורטסר שלה לצד חברים. כשרכבה במעלה גבעה במידוויל, אשה שהתעלמה מתמרור עצור פגעה בה וגרמה לפציעה חמורה ברגלה השמאלית. הרופאים רצו לקטוע את הרגל מיד, היא מספרת, אך היא סירבה. היא היתה רצה. היא לא היתה מסוגלת לדמיין לעצמה שתפסיק לרוץ.

פאלמיירו-ווינטרס במרתון דה סאבלה
Ryan Christopher Jones / NYT

בשנה שלאחר מכן כבר סיימה את מרתון קולמובוס באוהיו ב-4:03:37 שעות, אך הרגישה כאב בכל צעד. היא הבינה שיש בעיה, והיא רק הולכת ומחמירה. שהיא רק דוחה את הקץ. עד אז, היא מספרת, הניוון והניתוחים כבר קיצרו את רגל שמאל שלה בכ-8 ס"מ. גם הקרסול השמאלי שלה החל להתעקם. לבסוף, אחרי יותר מעשרים ניתוחים, רגלה השמאלית נכרתה מתחת לברך ב-27 ביולי, 1997. 

פאלמיירו-ווינטרס ניסתה לרוץ שוב כשהיא קיבלה את הרגל התותבת, אבל זו לא נבנתה עבור ספורט. אם היא רצה חמישה ק"מ, היא היתה זקוקה לשלושה ימים כדי להתאושש. בשלב מסוים, היא זרקה את כל ציוד הריצה שלה. זהו זה, חשבה. ואז היא חשבה מחדש. הריצה הגדירה אותה. באוקטובר 2005, עם פרוטזה מעט טובה יותר, היא ניצחה במקצה לנכים באליפות העולם בטריאתלון בהוואי. היא שאפה להתחיל להשתתף במירוצים של 160 ק"מ או יותר, אבל רגלה המלאכותית היתה באיכות נמוכה, כשכף הרגל עשויה מעץ וקצף.

רץ אחר סיפר לה על חברת A Step Ahead Prosthetics בהיקסוויל, והיא נסעה לשם ממידוויל עם אמה ושני הילדיה. אריק שייפר, מייסד ומנכ"ל החברה, כינה את הפרוטזה איתה הגיעה פאלמיירו-ווינטרס "מטחנת בשר"; היא גרמה לפציעות וחבלות על שרידי רגלה, והיתה יעילה כמו לנסות לרוץ בנעל סקי. 

הוא החל להכין עבורה רגלי ריצה בהתאמה אישית, וב-2010 הפכה פאלמיירו-ווינטרס לקטועת הרגל הראשונה שלבשה את מדי הנבחרת הלאומית באליפות מירוצי מסלול. היא התחרתה באליפות העולם בריצות מסלול 24 שעות (World 24 Hours Track Championships), כשהיא עוזרת לאמריקאים לסיים במקום הרביעי. "איימי רק משתפרת בתנאים קשים", אומר שייפר, "ככל שהם קשוחים יותר, כך היא טובה יותר". כיום, היא סמנכ"לית התפעול של החברה.

פאלמיירו-ווינטרס לקחה בין שלוש לחמש רגליים תותבות איתה לתחרויות אולטרה רבות, כדי להסתגל לתוואי שטח שונים, ולפעמים נעזרה בצוות מ-A Step Ahead. אבל במרתון דה סאבל אסור להיעזר בצוותי סיוע, והיא הביאה עמה רק תותבת אחת נוספת בשביל ההליכה, כשהיא לא רצה.

"איימי רק משתפרת בתנאים קשים. ככל שהם קשוחים יותר, כך היא טובה יותר" אריק שייפר, מייסד ומנכ"ל חברת A Step Ahead Prosthetics

בתחתית להב הריצה של פאלמיירו-ווינטרס הורכבה פיסה מצמיג גודייר, ברוחב כ-9 ס"מ. בתוך הפרוטזה הותקן תא אוויר שמטרתו לקרר את השכבות החיצוניות והפנימיות. לאחר מכן צופתה בצבע בו נעשה שימוש על גגות בתים ובניינים במדבר. הדבר החשוב ביותר היה לוודא שחול לא ייכנס בין העור של פאלמיירו-ווינטרס למעטפת הסיליקון של התותבת שלה, אמר שייפר, שעיצב את הפרוטזה. חיכוך כזה היה פוצע את עורה ללא רחמים - בערך כמו לנסות לרוץ מרתון בבגד ים מלא בחול.

פאלמיירו-ווינטרס בנקודת הזינוק למירוץ
Ryan Christopher Jones / NYT

הדרך המהירה לגיהנום

מרתון דה סאבל החל ב-7 באפריל. הבוקר היה עדיין קריר, הגבעות ורודות וחומות באופק, החול והאבנים בצבע צהבהב כמו של אריות. הרמקולים ניגנו את "Highway to Hell" של AC/DC, ופאלמיירו-ווינטרס ושאר המשתתפים יצאו לדרך, אל המקטע הראשון בן 32 הק"מ. היא לבשה מה שרוב המשתתפים לבשו כדי להצל על פניהם - כובע עם כיסויים מעל האוזניים והצוואר, שהעניק לרצים מראה של כלבי ביגל עם גזרה חטובה במיוחד.

פאלמיירו-ווינטרס נעצה קיסם שיניים בפרוטזה שלה, כדי שתוכל להשתמש בו מאוחר יותר על מנת לסלק משיניה את שאריות האגוזים והפירות של חטיפי החלבונים שלה. היא גם תחבה לתוכו נגן MP3. היא תכננה להאזין לאמינם במשך כל המירוץ; היא אהבה את גישת ה"אני נגד העולם" היומרנית שלו. "אף אחד לא האמין בו; הוא חצב לבדו את דרכו", אמרה עליו, "ממש כמוני".

בחירתה הראשונה היתה שיר של ד"ר דרה, בו הוא מארח את אמינם, בשם "אני צריך רופא". שם השיר לא היה אמור להביע כל מסר מבחינתה, אך כתשעה קילומטרים בלבד לתוך המירוץ, בעת שרצה במעלה גבעה קצרה ותלולה, נראה היה ששפתיה תופחות, כאילו החזיקה בפיה גוש טבק ללעיסה. היא חששה שהיא בדרך לעבור הלם אנפילקטי בגלל תגובה אלרגית למקור לא ידוע. הלשון שלה נראתה עבה, ודיבורה כבד. "זה אוטם את דרכי הנשמה שלי", אמרה, "הגרון שלי נסתם".

היה לה מזרק אפיפן (אדרנלין) לטיפול בהתקפים מסוג זה, אבל היא היססה להשתמש בו. מרתון דה סאבל מרשה רק סיוע מוגבל לרצים. פאלמיירו-ווינטרס חששה שאם תשתמש במזרק כעת וקוצר הנשימה יחזור בשלב אחר, עלולים לאלץ אותה לפרוש מהמירוץ. למזלה, דרכי האוויר שלה נפתחו לאחר זמן קצר ללא שימוש במזרק, ובעיית הנשימה שלה לא חזרה.

יום המירוץ הבא טמן בחובו מקטע בן 32.5 ק"מ, כולל אולי החלק הקשה ביותר במירוץ - כ-13 ק"מ של הדיונות הגדולות ביותר במרוקו, הידועות בשם "ארג צ'בי". את העליות והירידות הבלתי נגמרות של האזור אפשר להקביל לטיפוס על בניין בן 115 קומות.

פאלמיירו-ווינטרס מתכוננת לריצה
Ryan Christopher Jones / NYT

השמש היתה חסרת רחמים. הרוחות החלו לנשוב וחול נכנס לעיניים ולאף. חלק מהרצים חיפשו מסתור מהשמש מתחת לשיחים המעטים שהיו על הדיונות. פאלמיירו-ווינטרס קיוותה שתוכל לרוץ במשך המירוץ כולו. אבל בשטח כזה, זה לא היה אפשרי. באלתור של רגע היא החליפה את תותבת הריצה שלה לתותבת ההליכה. פרוטזת הריצה, עם הלהב בקצה, נשאה אותה על קצות האצבעות; רגל ההליכה שלה היתה מחוברת בקצה לנעל ריצה, עם עקב. זה נתן לה יותר שטח פנים לדרוך על החול וגם, כך קיוותה, צעד שטוח יותר. אבל כבר לפני הדיונות, חול החל להיכנס לתוך נעל הריצה ולכף הרגל התותבת.

היא ניסתה, באופן חסר סיכוי, לכסות את הפתח בין התותבת לנעל עם שקית פלסטיק. כשהגיעו הדיונות, היא כבר היתה מיואשת. "אני מרגישה כמו כישלון", אמרה.

בכל צעד לא יציב, התנגש כל כובד משקלו של תרמילה של פאלמיירו-ווינטרס בגב ובצד ברכה השמאלית

כל הרצים עוברים טלטלות רגשיות במהלך ריצות ארוכות. כשפאלמיירו-ווינטרס נאבקה בדיונות, היא שאבה אומץ ממחשבות על המכשולים בה נתקלה בחייה, ואיך התגברה עליהם. היא השתמשה במקלות הליכה ונצמדה לרץ אחר, שסטה מהשביל המסודר בחיפוש אחר נקודות של חול יבש וקשה יותר. אזורים כאלה דורשים פחות אנרגיה לנעיצה ומשיכה של הנעל שלה. אחרי כשלוש שעות, פאלמיירו-ווינטרס יצאה סוף סוף מאזור הדיונות, וניחמה אשה בריטית ששכבה על גבה עם כפות רגליים מיובלות. "גם אני רוצה לבכות", אמרה לה פאלמיירו-ווינטרס, "אבל את תצליחי לעשות את זה, חמודה. קחי נשימות ארוכות. צעד אחרי צעד".

בקו הסיום, היא חזרה אל האוהל שלה, בו חלקה את הלילה עם שישה רצים אחרים, וביצעה 100 שכיבות סמיכה.

"אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה"

את השלב השלישי, באורך 37 ק"מ, היא החלה עם תותבת הריצה שלה, אך גילתה במהרה שהיא לא מצליחה לבצע צעדים ארוכים על המישור החולי והסלעי. הגוף שלה ספג מהלומות קשות עם כל צעד. פרוטזה לא יכולה לרכך את הנחיתה על משטחים שונים כמו שיכולה לעשות זאת רגל טבעית, על ידי הגמשת הברך והקרסול.

רגליה של פאלמיירו-ווינטרס
Ryan Christopher Jones / NYT

בכל צעד לא יציב, התנגש כל כובד משקלו של תרמילה של פאלמיירו-ווינטרס בגב ובצד ברכה השמאלית. העור החל להתקלף בקו החיכוך עם התותבת. שלוש ציפורניים בכף רגלה הימנית החלו לצאת ממקומן. השמש היתה אכזרית והמדחום על רגלה התותבת הראה 50 מעלות צלזיוס. קטוע רגל אחר, שעשה את המרתון ב-2018, נאלץ לפרוש כשיתרת רגלו החלה להתנפח.

"אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה", אמרה לעצמה, וכשהסירה את רגלה התותבת בסוף הקטע, שאל אחד מחבריה לאוהל: "זה יוד?". "לא", ענתה, "זה דם". היא הלכה לאוהל המרפאה וחזרה עם חומר חיטוי ותחבושת. היה ברור שיתרת רגלה תכאב בכל צעד לאורך הדרך שנותרה. היא תקפיד לעשות צעד אחד, אחר כך את הבא, ותשנן לעצמה משפט של דורי מ"מוצאים את נמו": "פשוט תמשיך לשחות".

הקטע הארוך ביותר - כ-76 ק"מ, עם הגבלת זמן של 31 שעות, החל כשאת השמים מכסים עננים והטמפרטורות קרירות יותר. אבל כשהרצים עברו ליד גבעה שהזכירה טאג'ין ותל קבורה, השמש יצאה במלוא עוזה. אחרי ימים ללא מקלחת, הרצים היו מכוסים בזוהמה. מנות המזון בתרמילי הגב החלו לאזול. "הייתי משלם אלף דולר בשביל פיצה פפרוני", אמר מוריץ' באייר-לנץ, רץ גרמני שעובד בחברת גולדמן-זקס בניו יורק.

הסלעים המשיכו לטלטל את פאלמיירו-ווינטרס מצד לצד. היא נפלה על ברכה הימנית. גלד בצורת M נוצר. בנקודת ביקורת אחרי 21 ק"מ, היא ניגבה את דמעותיה. ועדיין, היא תכננה לרוץ במשך הלילה.

אחר הצהריים הצביע מד הטמפרטורה על רגל הריצה שלה על 62 מעלות. סופת חול החלה לפני רדת הערב. חלק מהרצים והרכבים עצרו להפסקה קצרה. הפקחים בנקודות הביקורת הרכיבו משקפי סקי. אבל פאלמיירו-ווינטרס נשארה מאחורי הסופה והחלה לצבור מהירות בבקעה מישורת בלילה, כשהיא חובשת פנס ראש וסטיקלייט על תרמילה.

אך הראייה שלה היתה מוגבלת למעגל האור שיצר הפנס שלה, והיא מעדה שוב ושוב על אבנים. בנקודת ביקורת אחרי כ-50 ק"מ, אחות נתנה לה משכך כאבים - הראשון שלה. היא החליפה לתותבת ההליכה שלה, אותה הוביל רכב שטח. היא הדביקה בטייפ את קדמת הנעל שלה וסתמה את הפתח בין התותבת לנעל הריצה עם נעל גומי.

איימי פאלמיירו-ווינטרס
Ryan Christopher Jones / NYT

ממש לפני עלות השחר, אחרי 20 שעות ו-25 דקות, פאלמיירו-ווינטרס הגיעה לקו הסיום. חבר לאוהל, סימראן סינג, מהנדס מחשבים באפל מסן פרנסיסקו, נתן לה "כיף" מתוך שנתו. "היא שינתה את כל מה שחשבתי על שפיות וכוח", אמר סינג, שהחליט להשתתף במירוץ כדי להתמודד עם התקפי חרדה, "נראה שהיא לא תצליח לעשות את זה - אבל היא כן".

"הלוואי שהייתי יכולה לרוץ"

כשחזרה פאלמיירו-ווינטרס לאוהל שלה, היא זכתה למחיאות כפיים סוערות. מתחרים החליקו איתה אגרופים. הם אמרו לה שהיא "חתיכת בחורה קשוחה"

אחרי יום מנוחה יצאו הרצים לשלב מרתון סטנדרטי של 42 ק"מ, שהחל בטיפוס התלול ביותר של השבוע, מה שאילץ חלק מהרצים להשתמש בחבלי טיפוס. הרצים עברו ליד אדם שחפר בחול בזעם עם את חפירה. הוא הבחין באיגואנה והבריח אותה ממחילתה. לאחר מכן הוא יאכל את הלטאה, שדמה - כך נאמר - מרפא אלרגיות אביב.

פאלמיירו-ווינטרס הרכיבה את תותבת ההליכה שלה אבל בנקודת הביקורת הראשונה פיתחה צליעה משמעותית. יתרת רגלה היתה חמה ועוטרה בפסים אדומים של שלפוחיות ועור מקולף. "זה כל כך כואב", אמרה, "הלוואי שהייתי יכולה לרוץ. אלוהים, הלוואי שהייתי יכולה לרוץ".

בנקודת הביקורת השנייה, במקום בו פרחים ורודים היו פזורים מסביב לשביל בנקיק צר, היא התכופפה בכאב. אבל כמו בימים הקודמים, מצבה השתפר ככל שהתקדמה בקטע. ליד קו הסיום היא עברה לטפיפה, מחייכת ומחלקת "כיפים" לקהל הקטן שהתאסף. פטריק באואר, מנהל המירוץ, ענד מדליה לצווארה של פאלמיירו-ווינטרס וחיבק אותה.

פאלמיירו-ווינטרס
Ryan Christopher Jones / NYT

כל מה שנשאר היה ריצת צדקה בת שישה ק"מ ללא זמנים, בבוקר שלמחרת. מתוך 780 הרצים שהחלו את המירוץ, רק 40 לא השלימו אותו. היא צלעה אל אוהל המרפאה, שם נבדקה על ידי מנתח אורתופדי שמרח משחה אנטיספטית על יתרת רגלה וחבש אותה בתחבושות. אף עצם וגיד לא נחשפו, אמר המנתח. הפצעים היו שטחיים, אבל דרשו השגחה.

כשחזרה פאלמיירו-ווינטרס לאוהל שלה, היא זכתה למחיאות כפיים סוערות. מתחרים החליקו איתה אגרופים. הם אמרו לה שהיא "חתיכת בחורה קשוחה". היא התבדחה על נפילה שהיתה לה כקילומטר לסיום, כשנראה היה שרגלה התותבת עומדת להזדקף מעל ראשה, כמו זנב של עקרב. "כשאני נופלת, אני צוחקת, אני בוכה, אני קמה חזרה", אמרה, "ואני ממשיכה ללכת".

כתב: ירה לונגמן

לכתבה בניו יורק טיימס

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות