בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרשנות

מי אלו האנשים האלה שמסוגלים לגרום לכל כך הרבה אחרים כאב לב שכזה

היה משחק גדול, היה טניס אלוהי, נובאק ג'וקוביץ' שחקן ענק - כל אלה רק מלים שעפות מסביב וחייבות להיכתב. בפנים אין היסטורי ואין מיתולוגי, רק כאב לב, עמוק, מדמם, שלא עוזב

92תגובות
רוג'ר פדרר, אתמול אחרי ההפסד. איש בן 38 עמד חמש שעות ומילא את הדלי בכמויות של זיעה
AFP

הלב אשכרה כואב. כיווץ כזה, קטן, עמוק, חותך, מדמם, שלא עוזב. מסביב עפות מלים גדולות - משחק היסטורי, מיתולוגי, הגדול אי פעם. לא לא, שום דבר. כאב. פשוט כאב. בלב.

חמש שעות התמלא הדלי. חמש שעות. האיש שלא מזיע אף פעם השלים פערים של חיים: טיפה אחרי טיפה הוא שם את הגוף שלו על המגרש. את הידיים, את הרגליים, את הראש, את הלב. לא הבקהנד ולא הפורהנד ולא הוולי ולא הסרב של רוג'ר פדרר נאבקו שם עד זוב דם, זה היה איש בן 38, עם ארבעה ילדים, עם מורשת אדירה שנמצאת בסכנה, עם אהבת עולם שמכבידה על הגב; איש בן 38 שעמד חמש שעות ומילא את הדלי טיפה אחרי טיפה בכמויות של זיעה, מתרוצץ מפינה לפינה, מלמעלה למטה, מהצד הזה לצד ההוא, מחכה לרגע הנכון, האחד, הנדיר, השנייה הקסומה הזאת שלא תמיד מגיעה, אבל הפעם דווקא הגיעה, באמת שהיא הגיעה, כולם ראו שהיא הגיעה.

תקציר - דלג

אם סיוט הוא חזרה אינסופית של טראומה, אז הרגע הזה במערכה החמישית יגיע בלילות. יגיע ולא יעזוב. יגיע ויאחז בו. יגיע ויתלפף סביב צווארו. יגיע וייאלץ אותו להתעורר עם זיעה קרה. כן כן, ה-15:40 הזה, על ההגשה שלו, במצב של 7-8, במערכה החמישית, עם שתי נקודות משחק, כשההוא מאז, מפעם, עומד מעבר לרשת ומחכה; והרי זה בדיוק מה שקרה אז, לפני כמעט שמונה שנים, בחצי גמר אליפות ארצות הברית 2011: גם שם זה היה 15:40, גם שם שתי נקודות משחק, גם שם ההוא עומד מעבר לרשת ומחכה, גם שם זה נגמר בכיווץ כזה, קטן, עמוק, חותך, שלא עוזב. סיוט.

אני זוכר אותו במסיבת העיתונאים שאחרי. איך ירד לחדר התקשורת מיד אחרי המשחק, איך התיישב כמו בקבר שנחפר עבורו, איך הוריד את החלק הקדמי של הכובע לגובה העיניים כדי שלא יחזו בתוגת ההפסד, איך דיבר כמי שנמצא בגלות פנימית עמוקה, שולח לעברנו הברות קטועות שנהגו במקום אפל, קר, מרוחק, כואב, פצוע. גבר מת מדבר.

ג'וקוביץ', מותיר את פדרר בצל. שחזור של 2011
Tim Ireland/אי־פי

אני חושש שגם אתמול הוא קצת מת. אולי אפילו הרבה. ואת הכאב הזה שלו, את המוות הפנימי הזה, נדמה לי שהרגישו רבים אחרים. מי אלו האנשים האלה שמסוגלים לגרום לכל כך הרבה אחרים כאב לב שכזה: אלו השבירים ביותר והעדינים ביותר שהפכו את רגישותם לאמנותם. זאת הרי הסיבה שכל כך הרבה אנשים דואגים לו, מלווים אותו, אוהבים אותו: כי הכדור שנוגע בדיוק כירורגי כזה בקו, והדרופ-שוט שנוחת ממש ליד הרשת, והטאץ' המושלם שגורם לכולם להחסיר פעימה - אלו בסך הכל תצורות של רגישות; ההתפעלות היא לא מהטניס עצמו, אלא מהרגש שמצליח להתגלם בצורת טניס. הלב כואב איתו והלב כואב עליו כי הלב שלו הוא זה שחובט והלב שלנו הוא זה שצופה במופע של שיא הרגש.

הוא לא חזק מנטלית, הם אומרים, והם צודקים. רגש אף פעם לא חזק מנטלית. רגש הוא רגש, גם כשהוא מופיע כבקהנד דאון דה ליין. כן כן, זה אולי פתטי, כי בכל זאת: פורהנד, בקהנד, וולי, סרב. נו, טניס. מדובר כולה בטניס. אבל לא, טניס לבדו לא יכול להסביר את מה שקרה שם אתמול. טניס לבדו לא יכול להסביר מסע של ספורט ואהבה של 20 שנה. טניס לבדו לא יכול להסביר את הכיווץ, בשום פנים ואופן לא.

ג'וקוביץ', אתמול עם קייט מידלטון. לא מכונה ולא קיר, טניסאי עצום
Laurence Griffiths/אי־פי

הדקות חולפות והשמיים לא מתבהרים. מבעד לעננים אני מדקלם: היה משחק גדול, בטח שהיה. היה טניס אלוהי, שמימי, מה שכולם אומרים. הכל היה שם: משחק שנולד, שבגר, שהזקין, שמת - והכל מול עינינו. חיים שלמים בחמש שעות. אני ממשיך לדקלם מבין העננים: נובאק שחקן ענק, בלתי ייאמן. לא מכונה ולא קיר, טניסאי עצום. והוא גם התנהג כמו ג'נטלמן, בלי שטויות ובלי הצגות ובלי קשקושים. הוא הבין איפה הוא נמצא ואיזה פרק נרשם באותיות של זהב ברגעים אלו. והוא כבר עם 16 גראנד סלאמים, והוא רק בן 32, ויש לו סיכוי, בהחלט יש לו סיכוי.

אבל זה רק מבעד לעננים. וזה רק ברגעים הקצרים, קצרים מדי, בהם הכיווץ משתחרר. וזה רק מלים שחייבות להיכתב כי ג'וקוביץ' ראוי להיות חלק מרכזי בסיפור הענק של גמר ווימבלדון 2019. חלק מרכזי באחד ממשחקי הטניס הגדולים שראינו אי פעם. חלק מרכזי באחת מחוויות הספורט המטלטלות של חיינו. חלק מרכזי בכאב לב הגדול הזה. בכיווץ הזה שלא עובר. תודה נובאק, גם כאב מרהיב שכזה לא תמיד זוכים לחוות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#