בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשסתם מרתון כבר לא מספיק: הפריחה האדירה של האולטרה מרתונים

נראה שריצת מרתון אינה עושה עוד רושם על אף אחד; אנחנו בעידן בו כדי להרשים צריך משהו ארוך יותר וקיצוני יותר - 80 קילומטר זה בסדר, אבל עדיף להגיע לשלוש ספרות ועדיף בתנאי שטח קשים. מה סוד הקסם של האולטרה מרתונים, ולמה הרופאים מתנגדים להם?

7תגובות
ריצת מרתון דה סאבלה בסהרה, בשנה שעברה.
JEAN-PHILIPPE KSIAZEK / AFP

פעם, ניגש אלי קולגה לעבודה ששמע כי אני רץ למרחקים ארוכים ושאל אותי אם השתתפתי באולטרה מרתונים - המונח המאגד את כל המרוצים שאורכם גדול יותר מ-42.2 קילומטר. הוא התאכזב כשקיבל ממני תשובה שלילית. "אולי טריאתלונים?", הוא שאל. הנדתי את ראשי לשלילה. "אהה, רק מרתונים?", שאל שוב בתסכול.

כשמדובר בקולגות, בני משפחה וחברים שלי - נראה שריצת מרתון אינה עושה עוד רושם. אנחנו בעידן הפוסט מרתון, שבו כל אחד מכיר לפחות אדם אחד שעושה מרתון. כיום, כך נראה, כדי להרשים צריך משהו ארוך יותר וקיצוני יותר. 80 קילומטר זה בסדר, אבל "טוב יותר" להגיע לשלוש ספרות ועדיף בתנאי שטח קשים כמו שיפועים הרריים מטורפים, מדבר או ג'ונגל מסוכן. ככל שהסיפורים על אולטרה מרתונים מתרבים, גובר גם הצער כלפי אלה שמחפשים נותני חסות לריצת מרתון תחרותית.

מה עומד מאחורי האינפלציה הזו? מדוע יותר ויותר אנשים משתתפים במירוצים שנמשכים ימים במקום שעות? האם זה טוב לנו בכלל?

סטיב דידריך מנהל את אתר "Run Ultra" הכולל רשימות של האולטרה מרתונים הגדולים בתבל. הוא מספר כי כשהקים את האתר לפני 12 שנה - מצא 160 מירוצים כאלה ברחבי העולם. כיום יש יותר מ-1,800, עלייה של יותר מ-1,000%. במאגר המידע של האתר הגרמני DUV אפשר למצוא עוד אינספור אולטרה מרתונים קטנים יותר וגם לקרוא על מה שנחשב לאולטרה מרתון הראשון בהיסטוריה: מירוץ לונדון - ברייטון ב-1837 (89 קילומטר). גם באתר זה מדווחים על עלייה של יותר מ-1,000% במספר המירוצים בתוך עשור.

לפי המגזין Ultra Running, ב-2003 סיימו יותר מ-18 אלף משתתפים מירוצי אולטרה מרתון בצפון אמריקה. בשנה שעברה עמד מספרם על 105 אלף. גם באסיה יש התפוצצות של מירוצים מסוג זה. בהונג קונג, למשל, התקיימו לפני עשר שנים שישה מירוצים כאלה, וכיום יותר מ-60. "בעבר היית יכול להגיע ביום התחרות ולהירשם. כיום רשימות המשתתפים נסגרות מראש ובתוך דקות", אומר ניק טינוורת', מנהל מירוצים החי בעיר.

בין האולטרה מרתונים הפופולריים ביותר בעולם ניתן למצוא את "אולטרה טרייל דה מון בלאן" בצרפת ואת "ווסטרן סטייטס 100" בארה"ב. שניהם נדרשו להשתמש בהגרלות כדי להתמודד עם שטף הנרשמים. דידריך מנהל את הרישום ל"מרתון דה סבלה", אחד האולטרה מרתונים האיקוניים ביותר - 250 קילומטר ברחבי מדבר סהרה. דמי הרישום, 6,000 דולר, אינם מרתיעים איש כך נדמה.

מונט בלאן - דלג

אז מדוע יותר ויותר אנשים מעמידים את עצמם בפני אתגרים שעבור רובנו פשוט בלתי נתפשים? מאז אותה שיחת מסדרון במקום עבודתי, גם אני השלמתי כמה אולטרה מרתונים. המשיכה הראשונית שלי היתה המשיכה אל הטבע, כשהוצע לי להשתתף במירוץ של שישה ימים במדבר של עומאן (165 קילומטר). כרץ, למירוץ היה יש אפיל נמוך, אבל חוויית החיים, ההרפתקה, נשמעה מאוד מרגשת: לחצות רצועת מדבר באזור נידח, לבד, עם תיק עמוס בחטיפי אנרגיה ומים.

קרל אגלוף, המתגורר באקוודור, מכיר את הריגוש הזה היטב. הוא עלה וירד בחייו את הקלימנג'רו ואת האקונקגווה מהר יותר מכל רץ אחר בהיסטוריה. הוא מספר כי המשיכה שלו לרוץ בהרים, במקום לטפס עליהם, נובעת מתחושת החופש. "זה שונה כשאני עולה על הר ללא משקל כמעט ומתקדם במהירות", הוא אומר, "אני מרגיש שונה, חופשי, כאילו אני עף, כמו קונדור".

אך יש גם סיבה נוספת, מעבר ליצר ההרפתקנות. דידריך אומר כי לדעתו פריחת האולטרה מרתונים קשורה לעליית הרשתות החברתיות, בהן קל להצית את דמיונם של אנשים. "אנשים רואים חברים שלהם, רואים תמונות ואומרים 'וואו, אני רוצה גם'", הוא אומר. חשוב לציין כי בעולם האולטרה מרתונים יש מידה לא מבוטלת של בוז כלפי השפעת הרשתות החברתיות, מכיוון שהן מביאות אל המירוצים אנשים שכל עניינם הוא הגאווה שבלכנות את עצמם "אולטרה מרתוניסט". הגישה הזו מבטלת את חשיבות התוצאה שמשיגים הרצים. "נוצר מצב שבו כל משתתף שמגיע לקו הסיום זוכה למעמד של אולטרה מרתוניסט. כל מי שנרשם מנצח", אומר מארגן המירוצים מארק קוקביין. המצדדים ברשתות החברתיות אומרים כי עליית האולטרה מרתונים נובעת מהחשיפה שהן מייצרות לענף.

רץ אולטרה מרתון - דלג

אני שמעתי רצי אולטרה מרתונים מדברים על הכאבים ועל הרצון למצוא את קצה גבול היכולת שלהם. במירוץ 24 שעות מדרום ללונדון אמרה לי המנהלת כי מטרת המירוץ היא לחוות את הרגע שבו אדם מוצא את הכוח להמשיך דווקא ברגע שבו הוא חושב שהכל ירד לטמיון. מניסיוני אני יכול לומר כי החובה לחצוב בתוכך כדי למצוא כוחות להתמודד עם הכאבים והספקות, יכולה להיות חוויה לחיים.

מנהל איגוד מירוצי השטח בבריטניה, לינדלי צ'יימברס, אומר כי הניגוד העמוק בין חיינו הרגילים לתחושת החיוניות וה"ללכת על הקצה" שמייצר האולטרה מרתון, היא מרכיב משמעותי בהצלחתו של הענף. בעוד עולמנו הופך למעוקר יותר, אוטומטי יותר, גובר גם הצורך לצאת מאזור הנוחות ולמצוא משהו בתוך המקום הפנימי והפראי שלנו. זה בדיוק הדבר שמשך גם אותי אל המדבריות של עומאן. שם, על קו הזינוק ביום האחרון של התחרות, פגשתי זוג גרמני בשנות השישים לחייו. הם היו גמורים מחמישה ימים מפרכים תחת השמש הקופחת. "למה אנחנו עושים את זה? יש לנו בית כל כך נחמד", אמרה האישה. בעלה הביט לעברה והדגיש: "בגלל שיש לנו בית כל כך נחמד".

הסרט התיעודי "The Barkley Marathons, the race that eats its young" אומר אחד המשתתפים במירוץ למאה מייל: "לרוב האנשים יהיו במצב משופר עם יותר כאב בחייהם". לעבור את חומת הכאב, לדחוף את עצמך את הקצה, זה היה בעבר הסטנדרט של המרתון. כיום נדמה כי התחושה שמקבלים רצי האולטרה מרתון גדולה עוד יותר. או כפי שכתב על כך הרץ האגדי סקוט יורק: "ככל שרצתי יותר, הבנתי שמה שאני רודף אחריו הוא הלך רוח - מקום שבו דאגות מונומנטליות נמסות לחלוטין, מקום שבו היופי והאינסופיות של היקום מתחדדים לרגע אחד בהווה".

ברקלי - דלג

האופוריה שיוצרת הריצה כבר הוכחה ככלי יעיל לטיפול בחרדות ובדיכאון קליני. אך האם ככל שתרוץ יותר כך תרגיש טוב יותר? קטרה קורבט פנתה לאולטרה מרתונים אחרי שנעצרה בגין סחר בסמים וגם נגמלה. "הריצה הצילה את חיי", היא אומרת, "יש אנשים שפונים לאלכוהוליסטים אנונימיים או לכל סיוע אחר, אני לא. ההחלמה שלי היא בחוץ, על שביל הריצה". עבור המדע, התמונה מורכבת יותר: ב-2012 פרסמו קרל לוי וג'יימס או'קיף, קרדיולוגים במקצועם, מחקר שממצאיו עולה כי היתרונות הבריאותיים של ריצה מתונה הולכים ונעלמים ואף הופכים לחסרונות ככל שקיצוניות הריצה גוברת. את הרף הם קבעו על חמש שעות ריצה בשבוע. אולטרה מרתוניסטים רצים בדרך כלל חמש שעות ביום.

הדאגה המרכזית שהביעו לוי ואו'קיף נגעה להתקשחות הרקמה העוטפת את הלב במצבים של מאמץ קיצוני. "כמו בכל סם, גם בריצה יש מנעד אידאלי למנה. אם אתה לוקח פחות - לא תהנה מהיתרונות. אם אתה לוקח יותר - יכול להיגרם נזק אפילו קטלני", אמר או'קיף בהרצאה שנתן ל-TED בנושא. הפיזיולוג מארק היינס מסכים כי הסכנה העיקרית באולטרה מרתונים היא הצטלקות בלתי הפיכה של רקמת הלב, אשר הופכת למסוכנת יותר עם העלייה בגיל. "יש תקרה שמעבר לה זה הופך למזיק", מוסיף ד"ר אנדרו מארי, מומחה לרפואת ספורט שרץ בעבר 4,300 קילומטר ב-78 ימים, "מצד שני, קשה מאוד לרוץ מספיק כדי שזה יהיה מסוכן כמו להפוך שוב לבטטת כורסה".

(לכתבה בגרדיאן)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#