"האמת, נתקעתי פה קצת": אלכס אברבוך, מענקי הספורט הישראלי, מוטרד מהילד שלכם - ענפים נוספים - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"האמת, נתקעתי פה קצת": אלכס אברבוך, מענקי הספורט הישראלי, מוטרד מהילד שלכם

לכתבה
אברבוך. "אם מאמן לא יקבל יחס ופרנסה, הוא לא ילך להיות מאמן" אילן אסייג

אחרי כל המדליות והכבוד שהביא לאתלטיקה הישראלית, קופץ המוט האגדי אלכס אברבוך גילה את כל הקשיים האפשריים בקריירה שלו כמאמן. עכשיו הוא עומד מאחורי המיזם "איגוד המאמנים הישראלי" ושוקל להתחרות בעונה השנייה של נינג'ה ישראל: "אם אחליט לעשות זאת, זה יהיה בשביל מעמד המאמן"

7תגובות

מעטים הספורטאים בארץ שנמצאים בקליבר של אלכס אברבוך. האיש שהביא לישראל את המדליה הראשונה שלה באליפות עולם באתלטיקה, ושמחזיק יחד עם חנה קנייזבה מיננקו בהישג השיא של אתלט ישראלי - מקום שני באליפות עולם. האיש שזכה בשתי אליפויות אירופה ועוד אחת באולם, שהראה שגם באתלטיקה יכולים להיות "סטארים" ענקיים. אז למה כשנשאל האם לדעתו ישראל מנצלת את היכולות והאיכויות שלו כמו שצריך, התשובה שלו היא "לא"?

"קפיצה במוט זה אחד הענפים שהכי יכולים להצליח ולהתפתח בארץ, אבל אני מתפרנס מהילדים", אומר אחד מבכירי הספורטאים הישראלים בכל הזמנים, "אם אני אצטרך ללכת לעבוד בחוגים זה חבל, בהתחשב בכל הידע שאני יכול לתרום. יש לנו ילדים לא פחות טובים מילדים באירופה, והכי חשוב, יש לנו צוות מאמנים עם ידע בינלאומי, אבל צריך תמיכה. ביקשתי חצי מיליון שקל לעונה. אני מבין שאין כסף כי כל אחד רוצה, אבל ככה זה בנוי".

אברבוך יודע טוב, אולי טוב מדי, איך פועל הספורט בישראל. הוא פגש אותו מכל צדדיו - כאתלט בכיר, כמאמן, כהורה לבת אתלטית, כחבר מועצת עיר, כלוביסט וכאוהד. הספורט הוא חלק מהדם שזורם בעורקיו, וכפי שישתקף מהשורות הבאות, נדמה שהוא חשוב לו יותר מהכל.

"אם אני צריך ללכת לעבוד בחוגים זה חבל, בהתחשב בכל הידע שאני יכול לתרום"

כל העולם, ואתה על הפודיום

אברבוך עצמו נמצא בימים אלה לא מעט על מגרש האימונים באיצטדיון האתלטיקה הקטן שבמכון וינגייט. הוא עובד עם עשרה חניכים במועדון לידר, לו שלוחות בירושלים ובנתניה, ושאותו הוא מתחזק עם חברו מולי מלכה. הוא מודה שהכלים להתפתחות שמקבל נער ברוסיה טובים מאלה שמקבלים הנערים כאן. "בתור ילד עשיתי יותר עבודה ממה שעושה עכשיו ילד ישראלי", הוא אומר, "התנאים היו שם יותר טובים. בילדות היה לנו מחנה אימונים לאומי, שלושה שבועות כל חודש, במשך יוני-יולי-אוגוסט. הייתי עושה לפחות שני אימונים ביום, ולפעמים אחרי ארוחת הערב היינו משחקים כדורגל או כדורעף או כדורסל. זה יוצא בשלושה חודשים בין 120 ל-150 יחידות אימון. אם אתה לוקח ילד ישראלי, ביוני הוא עוד לומד ובגלל המבחנים עושה אולי 20 יחידות. ביולי כבר חם ואולי מטיילים עם המשפחה. באוגוסט בכלל, אתה רק חצי פה. ככה אתה עושה אולי רק חצי או שליש ממה שאני עשיתי. זה מאוד משפיע על ההתקדמות".

אברבוך
רויטרס

אברבוך גדל בבית ספורטיבי, עם אב מאמן אתלטיקה. הוא החל להתאמן בגיל תשע, בעיר הולדתו אירקוצק בסיביר, עבר בגיל 13 להתמקד בקפיצה למוט, וסביב גיל 20 עבר להתמקד בקרב 10 והתאמן תחת אביו. לקראת גיל 25 חזר לקפיצה במוט, פגש במאמנו ולרי קוגן, והשניים עשו יחד עלייה, זמן קצר לפני אליפות העולם 1999 בסביליה. לשמחתה של מדינה שלמה.

"אני זוכר את האליפות ההיא", מספר אברבוך, "לא כל כך היו מטרות. בגמר עשינו טקטיקה - התחלתי בגובה 5.70 מטר. אחר כך אף פעם לא הייתי מתחיל ככה. המאמן אמר, 'אלכס, אין לך כוח לעשות הרבה קפיצות, בוא נלך על המקסימום'. אמרתי אין בעיה. קפצתי 5.70 בניסיון השני, עברתי גם 5.80 בניסיון שני. אני זוכר שב-5.90 שכבר לא עברתי, הייתי במקום שלישי והיה אחרי רק ספורטאי אחד שהלך לקפוץ 5.95 - איגור פטפוביץ', חבר שאני מכיר מקזחסטן. אני זוכר שהוא רץ ולא עבר, ואני חושב - 'יואו יואו יואו, אני על הפודיום באליפות עולם'".

"אפילו לא חלמתי על זה. אני זוכר שנפלתי על הדשא, שמתי את המגבת על הראש, כאילו מה זה" על המדליה באליפות העולם ב-99'

פתאום אברבוך בן ה-44 נשמע שוב בן 25. "אפילו לא חלמתי על זה. אני זוכר שנפלתי על הדשא, שמתי את המגבת על הראש, כאילו מה זה. הלכתי במדריד ואמרתי - וואו וואו וואו, אני מקום שלישי בעולם, לקחתי את כל העולם, ואמרתי וואלה אני מקום שלישי. התחלתי להבין מה זה - ארצות הברית, ברזיל, רוסיה, סין , יפן - ואתה שלישי". את התגובות בארץ הוא לא זוכר. "תמיד אמרתי שהיה לי מזל שבשנים הראשונות לא הבנתי עברית. סיפרו לי אחר כך איך דיברו, ומי דיבר, ואמרתי, 'וואלה, טוב שלא שמעתי'. זה כמו להיות היום בלי תקשורת, בלי אינטרנט - אתה בעולם שלך, עובד, וזה הכי חשוב".

כשהוא מתבקש לבחור את המדליה המרגשת מכולן, הוא לא מצליח. "כל מדליה זה משהו - ב-99' זו המדליה הראשונה באליפות עולם, זה וואו. אחר כך היה מקום שני באליפות עולם, שזה ההישג הכי משמעותי. אחר כך באה המדליה של מינכן (באליפות אירופה ב-2002, 30 שנה בדיוק אחרי הטבח באולימפיאדת מינכן - א״ק), שם ראיתי מה ספורט יכול לתת - אהבה לאנשים, אושר. בשנים הראשונות זה היה משהו אחר בשבילי, אבל עכשיו, בדיעבד, אני רואה בזה משהו יותר עמוק".

גם מדליית הזהב באליפות אירופה ב-2006, אותה השיג עם המאמנת יקטרינה פוגל, מרגשת אותו במיוחד, כי היא הושגה אחרי שנה בה היה פצוע, ובעקבות תוכנית אימונים קפדנית. "בהרצאות אני מסספר את הסיפור ׳'שתי קפיצות ואתה אלוף' - קפצתי פעמיים ולקחתי אליפות, אבל ההכנה היתה כמו עם פינצטה. בדצמבר 2005 היתה לי תוכנית עד אליפות אירופה, עד לפודיום, ועשיתי את זה ואפילו יותר".

אם יש משהו שחסר לאברבוך ברזומה, זו מדליה אולימפית. "אכזבתי באולימפיאדות", הוא אומר, "בראשונה, בסידני, הייתי גם יכול לעשות משהו יותר טוב אבל ההתאקלמות היתה לי שם מאוד קשה. הייתי צריך לעשות לפני זה משהו אחר, והיום אני נותן לספורטאים את הטיפים גם על הטעויות שלי. באתונה 2004 עשיתי מוקדמות כמו שלא עשיתי אף פעם בקריירה שלי - הכל עברתי בניסיון ראשון, 5.70, מושלם". בגמר עבר רק 5.65, וסיים במקום השמיני. "אולי בגלל שנתתי יותר מדי במוקדמות היה חסר לי משהו בגמר. זו היתה צריכה להיות האולימפיאדה שלי, אבל אין מה לעשות. בבייג׳ין זה כבר היה סוף הקריירה, והיו גם קצת פציעות שלא נתנו לי לעשות הכנה כמו שצריך".

נינג׳ה עם שליחות

"מדברים על בריאות, אבל חבר'ה - אם לא תצליחו לשלוח את הילד להתעסק בספורט אז הוא לא יהיה בריא" על הפוליטיקאים וחברי הכנסת

על הכל אברבוך מדבר בתמציתיות - בלי להסתיר כלום, אבל גם בלי רגשנות. יש רק נושא אחד שמרגיש בוער בעצמותיו, מוציא אותו משלוותו - מעמד המאמן בישראל. ״בשנת 2000, בפעם ראשונה שאלתי את מנהל הספורט מה קורה עם סטטוס המאמן, כי היו לי בעיות תקציביות עם המאמן. אמרו לי - 'אל תדאג אלכס, הנושא הזה על סדר היום'. אחר כך ב-2006, כשביקשתי להוסיף תוספת שכר למאמנת שלי, היא לא קיבלה. כשפתחתי את לידר ב-2010 התחלתי להבין מה קורה עם התקציבים - כל התקציבים שאתה רוצה לגייס דרך השתתפות ילדים במועדון הולכים למאמן, ואתה תקוע מבחינת כל שאר הפעילות: לקנות ציוד, לעשות מחנה אימונים, לשלוח ספורטאים לתחרויות".

בשנים האחרונות ניסה אברבוך להזיז דברים שקשה מאוד להזיז. בין 2013 ל-2018 כיהן כחבר במועצת העיר נתניה, ניסה לפתח את מפת הספורט בעיר ולהבין קצת איך עובדת הפוליטיקה מבפנים. לאחר מכן פעל בלובי של חינוך מתקדם וניסה להעביר תיקונים בחוק המאמן הישראלי, שעומד על כנו מאז 1988, אבל הכנסת יצאה לבחירות. "לדעתי צריכות להיות ארבע דרגות אימון - מדריך, מאמן, מאמן בכיר, ומאמן לאומי", פורש אברבוך את משנתו, "אומרים לי - 'אלכס, אי אפשר', אבל החלום שלי זה שהמדינה תממן את התקן של המאמן, מגיל 25 עד הפנסיה. מבחינתי, המדינה צריכה לקחת מאמן בכיר ולהשקיע בו".

אברבוך
אי-פי

בניסיונו לחפש אחר דרכים יצירתיות לשנות משהו, חולפת במוחו של אברבוך גם המחשבה להיכנס לפוליטיקה הארצית. "הדבר היחיד שחסר לי ברזומה זה הכנסת", הוא אומר ומחייך, "אני חושב על זה, מכיר את הפוליטיקה ובקשר עם חברי כנסת, אבל תסתכל - אף אחד לא מדבר על הספורט, אף אחד לא מכניס ספורט במצע שלו. מדברים על בריאות, אבל חבר'ה - אם לא תצליחו לשלוח את הילד להתעסק בספורט אז הוא לא יהיה בריא. הספורט מפעיל את הלב שלנו, הלב זה המנוע והמנוע צריך לעבוד. איפה הוא עובד? בספורט".

הקופץ האגדי עדיין לא איבד תקווה לנצח במאבק, אבל אפילו הוא קצת מתייאש. "האמת, נתקעתי פה קצת", אומר אברבוך בכנות, "כשאתה מאמן אתה משקיע בדור הבא, בילדים - אין פידבקים שם. אני מדבר עם אנשים, אבל אתה תקוע. דיברתי עם כמה מאמנים בענפים אחרים, הייתי באשקלון, באשדוד - הכל אותו דבר. איפה שהסתובבתי ודיברתי, קיבלתי תמיכה, אבל אחרי כמה פעמים אמרתי 'זהו אני לא רוצה, רוצה להשקיע בעצמי, די לתת לאחרים'. אומרים לי 'אלכס, אם אתה לא יכול, אז איך אנחנו נצליח? יש לך גישה אחרת לאנשים'. דרך ההישגים ומה שעשיתי בחיים, מחשיבים אותי. האנשים האלה נותנים לי דחיפה".

"ספגתי משהו בילדות שלי - היו לנו עבודות מטורפות במתח, בחבל, במשקולות, בטבעות. גם בקפיצה במוט יש דברים שהתאימו לזה" על ההופעה בנינג'ה ישראל

הדחיפה הזו לא יצרה רק מועדון אתלטיקה עצמאי וחזק כ"לידר" - כזה שייצר יחד עם המאמן רומן פדרמן רצת עלית כמו אדווה כהן, ושהתברג במקום השלישי באירופה בתחרות למועדונים - אלא גם פרויקט חדש שאותו אברבוך מוביל עם אורי שפר, לשעבר ראש מנהל הספורט. "איגוד המאמנים הישראלי", שישיקו אברבוך ושפר ביום שלישי הקרוב, אמור לתת מענה, ייעוץ, וסיוע משפטי למאמנים מכל ענף. לאגד אותם, כדי להעניק להם כוח להילחם על מעמדם. "דרך עמותה כזו אתה יכול לעשות השתלמויות, ללכת ולייצג את כל המאמנים", מסביר אברבוך, "בינתיים אני לוקח את זה בהתנדבות. יש הרבה מאמנים שאין להם חוזה, מפטרים אותם. זה הזוי קצת. אנחנו רוצים לסייע לכל המאמנים בישראל".

במקביל מנסה אברבוך לדאוג גם לעצמו - רק לאחרונה נודע כי משכורתו מאיגוד האתלטיקה על פעילותו כמרכז ענף הקפיצה במוט קוצצה, והקופץ שהפך למאמן נמצא כעת במשא ומתן עם האיגוד על תנאי העסקתו. כל זה קורה בתקופה שבה הקפיצה במוט לנשים מציגה התקדמות: רק החודש קבעה מיכל טוקר הצעירה שיא ישראלי חדש בקפיצה במוט.

אלכס אברבוך
אילן אסייג

אבל אברבוך באמת לא לבד - להיות מאמן בישראל במשרה מלאה זה לא קל. למעשה, הוא טוען שאם לא יתרחש שינוי דרסטי, חלק נרחב מהספורט הישראלי בסכנת הכחדה. "יש ענפים שאם לא נשקיע במעמד המאמן, פשוט נמחק אותם. עוד 10 שנים לא יהיו פה כמה ענפים, שהיו יכולים להיות מצליחים. איך עובד ענף? המאמן מגדל, מלמד ומעביר את הידע שלו למאמן הצעיר. החלפת ידע. עכשיו כל המאמנים הוותיקים הישראלים, כל העולים מברית המועצות, כבר בגיל פנסיה, וזהו. אני רואה איך עוד 10 שנים, אם לא נשקיע עכשיו ונדאג למעמד המאמן, זה יתבזבז. אם מאמן לא יקבל יחס ופרנסה, הוא לא ילך להיות מאמן״.

בחודשים האחרונים אברבוך חזר לתודעה הציבורית מכיוון קצת אחר. ההופעה שלו בפרק ה-VIP של נינג׳ה ישראל, בסופו ניצח, הזכירה לכולם איזה ספורטאי גדול חי בקרבנו. בשבילו, כמובן, זה לא היה ביג דיל. "היתה לי חוויה שם", הוא מספר, רגע אחרי שענה לשיחה מאלכס גלעדי, שהיתה קשורה לתוכנית הריאלטי המצליחה. "הרציתי לאנשים ששאלו על נינג׳ה, ואמרתי להם 'חבר'ה, אם באולימפיאדה נתתי מאה אחוז, בנינג׳ה אני נותן שניים וחצי", הוא צוחק, "מה שאתה משקיע בשביל אולימפיאדה זה יותר קשה, זה פעם בארבע שנים. שאלו אותי אם התאמנתי, אמרתי להם - פחות. ספגתי משהו בילדות שלי - היו לנו עבודות מטורפות במתח, בחבל, במשקולות, בטבעות. גם בקפיצה במוט יש דברים שהתאימו לזה".

"עכשיו אומרים לי 'אלכס, רוצים שתשתתף בעונה השנייה'", הוא חושף, "זה מעניין, אבל אתה כבר לא צעיר. בטוח זה יהיה לא קל, צריך מוטיבציה בשביל זה. עוד לא החלטתי אם ללכת, אם אחליט לעשות זאת, זה יהיה בשביל מעמד המאמן, לעורר שיחה על זה. אני חושב שזה חשוב״. כזה הוא אלכס אברבוך מודל 2019 - נינג׳ה עם שליחות. אתם הרי יודעים שבסוף הוא ינצח.

הרשמה לניוזלטר

מחפשים מתכון לערב שבת? הירשמו ועדכוני אוכל ויין בדרך אליכם

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות