כל המירוצים הגדולים בוטלו. מרתון טוקיו לא התקיים, גם לא חצי-מרתון ניו יורק. גם אלה שתוכננו לאפריל - בבוסטון, לונדון או צפון קליפורניה - לא ייצאו לדרך. עולם הריצה, כמו שאר העולם, נעצר. אולם, לא זו התחושה שנוצרת מביקור בפארקים ציבוריים, וממבט על הרחובות והשבילים ברחבי ארצות הברית.

שיגעון הריצה ממריא. כשאין משהו אחר לעשות - לא שיעורי ספינינג, לא שחייה בבריכה או אימונים פונקציונליים על שלל סוגיהם - רבים פונים (או חוזרים) אל הריצה. זהו הספורט המועדף בימי התפשטותה של מגפה. כל מה שצריך זה זוג נעליים ומרחק של שני מטרים מהאדם הקרוב אליך. (מספר מסלולים בעיר ניו יורק, לעומת זאת, עמוסים בהולכים ורצים, כך שאפילו שמירה על המרחק בהם מהווה אתגר).

השיגעון הכרוך בהישארות בבית בבית מוציא את ההמונים החוצה. ילדים על קורקינטים רודפים אחרי הוריהם המפטפטים ומתנשפים, חלקם אף שידלו את ילדיהם להצטרף אליהם לריצה שלוותה בהתלהבות מעורבת. בני נוער על אופניים נבחו על הוריהם שיצמצמו פערים, ממש כמו מאמן המכין ספורטאי לאולימפיאדה.

ישנם את אלה הרצים במכנסי ג'ינס ואלה הרצים בטייטס שנראים כאילו לא הזיעו מעולם. ישנם אלה שנועלים נעלי אולסטאר, ואלה שנועלים נעלי נייקי מקצועיות. כל שאר הרצים נמצאים על הסקאלה שביניהם. משפחות המתחרות ביניהן "מי שיגיע ראשון למנורה ינצח" או חברים שרצים עם מרווח מעט מביך בין אחד לשני.

הרצים החדשים הם אלה שהכי קל לזהות. הם מתחלקים לשלוש מחנות: אלה שמתלהבים מדי, אלה שמגזימים מדי ואלה שדרמטים מדי בעלייה על הגבעה שמולם. אבל השינוי מגיע במהירות. כמה רחובות לאחר מכן כבר ניתן לראות את תחושת השחרור על פניהם של אלה שגילו מחדש את הטבע שלהם.

עבור הרצים הקבועים (אני מסתכלת עליכם - לורן, וויל, מרי והגבר המבוגר שבדרך כלל צועק אליי תוך כדי ריצה "אלוהים יברך אותך, ילדה!"), זה מרגיש כאילו שאר העולם חווה הארה מסוימת. כאחת שרצה באופן קבוע, את הופכת מכורה לפשטות שבה את שמה רגל אחר רגל, מפני שכשאת רצה זה כל מה שאת חושבת עליו. לחומצת החלב שברגליים שלך לא איכפת מלוח הפגישות שלך בעבודה, מהמשימות לבית הספר, מהנימוס בשיחות הווידאו, או ממצבו של הנגיף היום. רק להיות נינוחה בתוך מצב של חוסר נוחות. להגיע לקילומטר הבא, להקפה הבאה, לעץ הבא, לנשימה הבאה.

אנו המכורים נראים לעתים קרובות כמזוכיסטים. נכון, אתם מגלגלים את עיניכם כשאנחנו קמים לפני הזריחה או רצים הביתה מהעבודה, או כשאנחנו מבלים שעות בסוף השבוע כדי לרוץ עשרות קילומטרים רק כדי להירדם אחר הצהריים על הספה. אבל אתם מבינים את זה עכשיו, נכון? יש סיבה שרבים מתייחסים לריצת הנפח הארוכה של השבוע במונחים דתיים. זה לא "הריצה הארוכה של יום ראשון", אלא "כנסיית הריצה הארוכה". (עבורי זה "בית הכנסת של הריצה הארוכה", ביום שבת).

יש שפה בלתי מדוברת בין רצים - כזו שמתקשרים באמצעותה בצורה מושלמת מחוץ לאזור אותו מגדיר המרכז למניעת מחלות כמסוכן. ההכרה העדינה הזו חוצה גבולות של שפה ויכולות אתלטיות. בכל מדינה שבה תרוצו, בכל פארק, בכל זמן, כשתחלפו על פני רץ אחר, רוב הסיכויים שתברכו אחד את השני בהנהון קל - "היי, גם אתה כאן בחוץ". לפעמים ההנהון הזה נותן לך דחיפה. כשמזג האוויר בוגדני, לפעמים תקבלו אגודל כלפי מעלה - "גם אתה עדיין כאן בחוץ". בעת הזו, כשעוד ועוד אנשים פוקדים את הפארקים, הרחובות והשבילים, הנהנו לרצים אחרים. כולנו עדיין כאן בחוץ.

לכתבה המלאה של טליה מינסברג בניו יורק טיימס