בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תולדות המונדיאל: כשבניטו מוסוליני צחק אחרון

המונדיאל השני שנערך באיטליה ב-1934 היה ההזדמנות של הדוצ'ה להאדיר את המשטר הפשיסטי שלו, ולהציג לעולם את עליונות האיטלקים

תגובות
שחקני איטליה מצדיעים במועל יד לפני משחק הגמר מול צ'כוסלובקיה, ב-1934
AP

מספרים שאחד הרגעים המאושרים בחייו של בניטו מוסוליני היה ב-27 במאי 1934, משחק הפתיחה של גביע העולם השני. איטליה שיחקה מול ארצות הברית והרודן זרח מאושר. לא רק בגלל ש"האזורי" ("הכחולים") הביסו את היאנקים 1-7, לא רק בגלל שהמשחק התקיים ב"איצטדיון הלאומי על שם המפלגה הפשיסטית הלאומית" ברומא לעיני קהל פשיסטי ברובו, אלא בגלל ההצלחה בקיום הבטחותיו. הוא הביא את גביע העולם לאיטליה, בנה איצטדיונים, השקיע הון, דאג - לפחות בשבועיים של גביע העולם - שהרכבות האיטלקיות הידועות לשמצה יעמדו בזמנים. הכל דפק כמו שעון, הפשיזם הוכיח את עצמו. בסופו של הטורניר הוא גם יביא גביע לאיטליה. בקיץ 1934, הדוצ'ה לא הוריד את החיוך מהפנים.

אמנם נדרשו שמונה ישיבות של פיפ"א כדי להכריע באוקטובר 1932 שגביע העולם השני יתקיים באיטליה, אבל עורך דין איטלקי בשם מאורו, שנשלח על ידי מוסוליני והבטיח הרים וגבעות, הצליח לשכנע את הנציגים בשטוקהולם שבתמיכת הדוצ'ה תרים איטליה פרויקט לתפארת, והביזיון הארגוני של מונטווידאו 1930 לא יחזור על עצמו. אמנם אורוגוואי האלופה, שנעלבה מהיחס האירופי ארבע שנים קודם לכן, לא הגיעה; אמנם הנבחרות הבריטיות המשיכו להחרים ("ההתאחדויות של אנגליה, סקוטלנד, וולס ואירלנד מאמינות שאליפות האיים הבריטיים שתיערך הקיץ תהיה אליפות עולם טובה בהרבה מזו שתהיה ברומא", הודיע חבר ההתאחדות האנגלית צ'רלס סטאקליף ביהירות אופיינית); אמנם המארחת נאלצה לשחק במוקדמות, בהן השתתפה לראשונה נבחרת ארץ-ישראל שהתבססה על שחקנים יהודים בלבד, והובסה פעמיים בידי מצרים. אבל ברגע שהתקבלה ההחלטה, היה ברור שהפעם הכל יהיה שונה מאוד.

הסיפור של מונדיאל 1934 - דלג

הבולדוזר
בשביל מוסוליני, כמו היטלר שנתיים אחר כך במשחקים האולימפיים של ברלין, הטורניר היה הזדמנות להאדיר את איטליה ואת המשטר שלו, באירוע ספורט שהלך ותפס יוקרה עולמית. הדוצ'ה, חובב כדורגל עוד מתקופתו כעיתונאי סוציאליסט, רצה לספק להמונים הישג בינלאומי מרגש, להרשים את האורחים (כולל רבבת תיירים מגרמניה ו-7,000 מהולנד) בארגון, וכמובן להפגין את העליונות של איטליה והפשיזם. לא פחות משמונה איצטדיונים בשמונה ערים נבנו ושופצו - כולל האיצטדיון ברומא על שם המפלגה ואיצטדיון בניטו מוסוליני שנבנה במיוחד בטורינו - 3.5 מיליון לירטות, סכום חסר תקדים אז, הושקעו בארגון הטורניר.

כמובן שהיה צורך לדאוג שגם הנבחרת האיטלקית תספק את הסחורה, כי בלי גביע בסופו של טורניר - כל המאמץ לא יהיה שווה. איטליה היתה מעצמת כדורגל אירופית בשנות השלושים, אבל זה לא הספיק. שלושה הופקדו על המשימה לזכות בגביע: גנרל ג'ורג'יו ואקארו, המקורב לדוצ'ה, מונה כאיש קשר מיוחד להתאחדות, השליח מאורו הצטרף, ולמאמן האגדי ויטוריו פוצו ניתנו סמכויות בלתי מוגבלות.

פוצו, שהתוודע לטקטיקות ולכדורגל מתקדם כששהה באנגליה ערב מלחמת העולם הראשונה, נחשב לאיש שמשליט משמעת ברזל ולבעל הבנה טקטית עמוקה במשחק. "אסור לי להרשות לשחקנים שלי לבצע שגיאה ולו קלה, אחרת אאבד את כבודי וערכי ביניהם", היה נוהג לומר. לרשות פוצו עמד דור שחקנים מצוין שכלל אגדות כג'וזפה מיאצה, אנג'לו שיאביו, ג'ובאני פרארי והשוער ג'יאמפיירו קומבי, אבל כדי להבטיח את העליונות, איטליה גייסה לשורותיה ברזילאי וארבעה ארגנטינאים מצוינים ששיחקו בליגה האיטלקית. חלקם, כמו לואיסיטו מונטי, שיחקו במונדיאל הקודם עם ארגנטינה. מונטי וחברו הארגנטינאי ריימונדו אורסי היו מכוכבי איטליה, ולכן לא פלא שברזיל וארגנטינה, שחששו מגניבת שחקניהן הטובים, שלחו נבחרות חובבים ועפו כבר אחרי משחק בודד.

גמר מונדיאל 1934 בין איטליה לצ'כוסלובקיה - דלג

כמובן שהאזורי קיבלו תנאים מצוינים, היו בעלי גאווה לאומית במשימה הפטריוטית שהציבו להם אנשי מוסוליני, וחדורים ברצון להביא את הגביע לאומה הרבה יותר מאשר היריבות. אבל חלקם היו באמת כוכבי כדורגל גדולים ושכרם היה גבוה מאוד, בייחוד בשתי הקבוצות הבכירות - יובנטוס ואינטר (פוצו כונה לא פעם "המאמן העני של המיליונרים"). בשל כך, הנבחרת האיטלקית גם התחלקה לשני מחנות - זה של יובה וזה של אינטר. פוצו מצא דרך מקורית ללכד את השורות: לכל שחקן של אינטר שודך כשותף לחדר שחקן של יובנטוס. תוך כמה שבועות היו האזורי מגובשים ומוכנים מאי פעם.

דרבי מדינות הציר
איטליה היתה כמובן המועמדת העיקרית לזכייה בתואר, אבל היריבה הגדולה שלה - אולי הנבחרת הטובה באירופה באמצע שנות השלושים, שגם ניצחה את האיטלקים במשחקי ידידות - היתה אוסטריה. היהודי הוגו מייזל, מגדולי המאמנים של המשחק, יועד על ידי משפחתו העשירה להמשיך בעסקים, אבל כל מה שעניין אותו היה כדורגל. הוא היה ממייסדי פיפ"א ויחד עם המאמן האנגלי ג'ימי הוגאן, בנה אחרי מלחמת העולם הראשונה את הכדורגל האוסטרי. בראשית שנות השלושים כונתה הנבחרת שלו "Wunderteam", נבחרת הפלא. הכוכב הבלתי מעורער היה מתיאס סינדלאר, "מוצרט של הכדורגל", גדול שחקני אוסטריה בכל הזמנים, ומי שנרצח לאחר האנשלוס ב-1938 בידי הנאצים עקב סירובו לשחק תחת דגל גרמניה, ובגלל בת זוגו היהודייה.

מייזל נגד פוצו, הוונדרטים נגד האזורי, זה היה צריך להיות הגמר הקלאסי. אבל ההגרלה העיוורת קבעה את המפגש כבר בחצי הגמר. "הגמר האמיתי" ו"המפגש הקלאסי" כונה המשחק במילאנו, שציפו ממנו להיות מפגן של כדורגל איכותי. אבל גשם שוטף הפך את הדשא לעיסת בוץ, המשחק היה גרוע וגואיטה, אחד המתאזרחים הארגנטינאים, כבש את השער היחיד שהעלה את איטליה לגמר מול צ'כיה. הצ'כים הפתיעו את גרמניה הנאצית ומנעו גמר פשיסטי-נאצי.

ב-10 ביוני התייצבו הדוצ'ה ופמלייתו בתא הכבוד באיצטדיון ברומא, באווירה ביתית וחגיגית - אם כי לא מעט צ'כים עשו את הדרך מפראג, והיו בין 50 אלף הצופים. האיטלקים חשבו שהמכשול היחיד בדרכה של איטליה לגביע היה השוער הצ'כי פרנטישק פלאניצ'קה, מטובי השוערים בהיסטוריה, אבל שער של אנטונין פוץ' בדקה ה-70 קירב את הגביע לפראג. פוצו ישב מאחורי השער הצ'כי וכסס ציפורניים, פניו של הדוצ'ה התכרכמו, הקהל היה בהלם, אבל שמונה דקות לסיום כבש אורסי במבצע יפהפה כשהוא מעביר כדור משמאל לימין ובועט מהאוויר. הצלמים שלא הספיקו לתפוס את הרגע, הביאו את אורסי לאיצטדיון למחרת הגמר, ומול שער ריק וזמן בלתי מוגבל הוא ניסה כ-20 פעם לשחזר את מה שעשה 24 שעות קודם לכן, ונכשל שוב ושוב לצחוקם של העיתונאים.

לראשונה היתה הארכה בגמר, שיאביו היה זה שהכריע אותה בדקה ה-107. שריקת הסיום מצאה רבים באיצטדיון חוגגים במועל יד, את רומא ואיטליה המאושרות, את פוצו מונף אל-על על כתפי שחקניו ואת הדוצ'ה מעניק את הגביע לקפטן קומבי ומחייך אחרון.

מוסוליני במפגש עם ספורטאים איטלקים ב-1927.
AP


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#