לנשום אוויר צח בפארקים של מזרח גרמניה - ברלין - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לנשום אוויר צח בפארקים של מזרח גרמניה

לכתבה
קיאקים בלַייפֶּה Andreas Meichsner / NYT

בגרמניה יש 16 פארקים לאומיים ואלפי אתרים לשימור, פארקי טבע, שמורות ביוספריות ואתרי טבע בעלי חשיבות וייחוד. לרובם ניתן להגיע בתחבורה ציבורית, למשל לשפרוואלד - המרוחק כשעה נסיעה ממרכז ברלין

13תגובות

נהר שְפְּרֶה נובע בדרום מזרח גרמניה, סמוך לגבול הצ'כי, זורם לכיוון צפון־מערב ומתמזג עם נהר האוֶול ברובע שפנדאו שבברלין. לקראת נקודת ההתמזגות חוצה השפרה את ברלין בקו משונן, ממזרח למערב.

רכבת אזורית בת שתי קומות מתנהלת לצד השפרה מאלכסנדרפלאץ דרך מבני בטון ומועדונים במזרח ברלין לתוך השדות הפתוחים של מדינת ברנדנבורג, אזור שהיה בעבר גרמניה המזרחית. מחלון הרכבת ניתן לראות משקים חקלאיים מבודדים ועגלים העושים דרכם לשְפְּרֶוַואלד, שטח של אדמות בור מוצפות ומיוערות (הנושא את שמו של הנהר העובר בו), הנחצה שוב ושוב נתיבי מים ותעלות שאורכן הכולל מגיע לכ–1,300 קילומטרים.

Lübbenau im Spreewald

בתחנת Tropical Islands, פארק שעשועים המדמה אי טרופי עם חולות לבנים ועצי דקל, אשר נבנה מתחת לכיפת שדה התעופה ברנד־בריזן, יורדים מהרכבת נוסעים במכנסי גלישה וכפכפי גומי. הנוסעים הלבושים במכנסיים ארוכים שהופכים לקצרים בעזרת רוכסן, ומרוחים בקרם בעל מקדם הגנה 50, נשארים ברכבת. הם יגיעו ליעדם, ליבנאו, כעבור שתי תחנות.

הגרמנים מאמינים בהשפעה המיטיבה של הבילוי בחיק הטבע. בגרמניה יש 16 פארקים לאומיים ואלפי אתרים לשימור, פארקי טבע, שמורות ביוספריות ואתרי טבע בעלי חשיבות וייחוד. ניתן להגיע לרבים מהאתרים הללו בתחבורה ציבורית, מה שמאפשר לתושבי הערים הגדולות שאינם מחזיקים במכוניות פרטיות גישה נוחה לחיק הטבע.

בבוקר אביבי חמים באפריל, מעט יותר משנה אחרי שהשתקעתי בברלין, ביקרתי עם חברי בליבנאו בפעם הראשונה. בחודשים הבאים חזרתי לאזור פעמיים בניסיון לשחזר את ההתרגשות שאחזה בי בביקורי הראשון במקום, אז הכתה בי לפתע ההכרה בעליונותו של הבילוי בחיק טבע על שגרת העיר. במילים אחרות: נשמתי מלוא הריאות אוויר צח.

יער בליבנאו
Andreas Meichsner / NYT

לאותו ביקור ראשון הגענו בג'ינס ובסניקרס שאינם מתאימים כלל לבילוי במקום. צעדנו הישר לחנות להשכרת קיאקים. ליבנאו, בדומה לערים אחרות בשפרוואלד, משמשת את המבקרים באזור בעיקר לשכירת קיאקים ואופניים ולהזמנת חדרים וסיורים.

בליבנאו ניתן גם להצטייד במעדנים מקומיים דוגמת חזרת, שמן פשתן ומלפפונים כבושים בנוסח שפרוואלד, מעדן מקומי ייחודי שזוכה להגנה מסחרית של האיחוד האירופי, בדומה לשמפניה ולפרמזן. אגב, בביקור אחר במקום שהיתי בבקתת נופש שעוצבה כחבית של מלפפונים חמוצים.

 ליבנאו. על סירות הקאן
Andreas Meichsner / NYT

השנה מציינים תושבי האזור את "שנת פונטאנֶה", המוקדשת ליום הולדתו המאתיים של הסופר הפרוסי תאודור פונטאנה. בספרי המסעות שכתב במחצית השנייה של המאה ה–19 מפליג פונטאנה בשבחי היופי הטבעי של האזור.

 שייט בקיאק
Andreas Meichsner / NYT

על ליבנאו המנומנמת משקיפה, בדומה לעיירות נופש רבות בגרמניה, טירה (הטירה של ליבנאו נראית כלקוחה מספרי ג'יין אוסטן יותר מאשר מסיפורי האחים גרים). תיירים משוטטים להנאתם ברחוב הראשי ומתענגים על גלידה או בירה בבתי קפה. הנמרצים שביניהם חלפו על פנינו בדרכם לחנות הקיאקים ואחריהם שובל ריח של חומר דוחה יתושים.

נכנסנו בזהירות לקיאק כחול לשניים, ויצאנו לדרך. כעבור דקות ספורות מצאנו עצמנו מרוחקים מהציוויליזציה, ותענוגות הקיט בליבנאו הפכו למורכבים יותר. כמה עכבישים הזדחלו והתמקמו בנוחות סמוך לברכיי בתוך גוף הקיאק. צרצרים השמיעו קולם תחת ענני הבארוק הקיציים וקרקור צפרדעים החריש את שאון המטוסים הרחוקים שעשו דרכם לנמל התעופה שנפלד בברלין.

מטיילים בעיירה
Andreas Meichsner / NYT

בשנת 1991 ציין אונסק"ו את חבל שפרוואלד כשמורה ביוספרית מוגנת. באזור ניתן למצוא כ–5,000 מיני צמחים ובעלי חיים ובהם שלדגים, לוטרות, עיטי דגים, סרטני נהרות, חסידות, פרפרים, עיטים. עצי לבנה, אלמון, אורן, ערבה ותרזה פזורים במרחבים, וביניהם ערימות חציר מעוגלות בעלות קצה מחודד הנחשבות לסימן היכר של האזור.

אחרי חורף שלם בברלין עוררו בנו חיות הבר הרבות התרגשות גדולה. ראינו נצים, עדת ברבורים ונוטרייה שוחה נמרצות בין אצות ירוקות, וגם  שפיריות, דגים ונחש שהתפתל על פני המים.

קיאק שממנו בקעה מוזיקת טכנו רועמת התקרב אלינו במהירות מאחור. נמלטנו לתעלה מסומנת בשלט עץ ועליו חץ המצביע לכיוון הכפר לַייפֶּה. המשכנו לחתור. הבסים נדמו והאוויר התמלא שוב בציוצי ציפורים. כעבור עשרים דקות מצאנו עצמנו בלייפה.

בין היובלים והתעלות שחוצים את שפרוואלד שוכנים הכפרים לֶדֶֶה ולַייפֶּה, שאוכלוסייתם (המשותפת) מונה פחות מ–300 בני אדם. אף שקיימת גישה חלקית לכפרים במכונית, רוב הבתים שבהם מנותקים לחלוטין מהיבשה (פרט לגשרים להולכי רגל). הם בנויים על איי חול קטנים המכונים "קַאופֶּן". בלייפה ניתן למצוא חדרי אירוח שלווים סמוך למים, ובית קפה שהתפרסם ב"הֶפֶפְּלינצֶן" המוגשים בו: בלינצ'ס רכים זרועי סוכר קינמון ומשוחים בחמאה. אכלנו אותם לצד קפוצ'ינו עם קצפת. אחרי שרמת הסוכר בדם שלנו הגיעה לשיא חזרנו לקיאקים שלנו והפלגנו ללדה.

בלינצס רכים זרועי סוכר קינמון ומשוחים בחמאה
Andreas Meichsner / NYT

לדה מצויה במרחק לא גדול מליבנאו. ניתן להגיע אליה ברגל, בסירה או בשביל אופניים שאורכו 260 קילומטרים והוא מכונה שביל אופני המלפפונים. מטיילים המגיעים למקום מתרעננים בכוס של באבן, הבירה המקומית, מבקרים במסעדה הפופולרית קאופן 6 ומבקרים ב־ Freilandmuseum Lehde, מוזיאון תחת כיפת השמיים המוקדש לתולדות הכפר.

Freilandmuseum Lehde

חלק גדול מהמסורות והפולקלור המקומיים מושפעים מהתרבות הזורבית והוונדית כ–60 אלף זורבים ו־ונדים, צאצאי שבטים סלאבים שחיים זה מאות שנים באזור לאוזיץ המתחלק בין גרמניה לפולין. הם נחשבים לאחד המיעוטים הספורים המוכרים בגרמניה. בעידן המודרני דעכו השפה והמסורות הזורביות, בין היתר בגלל לחץ שהופעל על ציבור זה לאמץ את זהות הלאום שבקרבו הם חיים. ואולם התרבות הזורבית עדיין ניכרת בכל מקום. באחרונה הוחזרה השפה הזורבית לתוכניות הלימודים באזור וחלק גדול מהשילוט בשפרוואלד הוא דו לשוני: בגרמנית ובזורבית.

המשכנו לחתור במשך כעשרים דקות, תוך היוועצות במפה המנוילנת שקיבלנו בחנות הקיאקים, עד שהסתבר לנו שהלכנו לאיבוד. לי היה ביטחון גדול ביכולות הניווט שלנו. שום דבר ואף אחד לא עמד בינינו לבין נתיבי המים הללו, הנמתחים לאורך 1,300 קילומטרים — פרט לרעב וליכולות ההנדסה הגרמנית. בתחילת המאה ה-20, אחרי מאות שנות התיישבות במקום, נבנתה בשפרוואלד מערכת נרחבת להובלת מים. גובה פני המים וזרימתם נשלטים בימינו באמצעות מערכת של סכרים, תעלות ותאי שיט.

בדומה לדמות הגונדולייר המסמלת את ונציה, משיט ה"קאן" הוא מסמליה של שפרוואלד. הקאן הוא סירת עץ המושטת במים בעזרת מוט שבקצהו שיני מתכת. המקצוע המסורתי עובר מאב לבנו. "אלה עסקים משפחתיים", מסביר שטפן פרנקה בן ה–46, ראש אגודת משיטי הקאנים, "כל משיט קאן שמח שבנו הולך בעקבותיו".

שייט בלדה
kontrast-fotodesign / Getty Imag

שטפן בולוב בן ה–47, תושב לדה ומשיט קאן, למד את המלאכה כשהיה בן שש. רק כך יכול היה לבקר בביתה של סבתו, וזו היתה הדרך היחידה להגיע לחלקת האספרגוס שעיבדה המשפחה, שהיתה מרוחקת כקילומטר מביתם. "גם בקיץ נאלצנו לשוט בקאן לפחות פעם ולעתים פעמיים ביום כדי להגיע לשדה", הוא מספר. כשהיה בן 16 הפך למשיט קאן מקצועי. הוא אינו עוסק במקצוע במשרה מלאה, כמו אביו בשעתו, אבל נוהג להשיט את הקאן המשפחתי בסופי שבוע ובחגים. תיירים שמגיעים למקום שוכרים קאן לשיט הכולל בדרך כלל גם כוסית שנאפס.

סירות הקאן אינן רק אטרקציה תיירותית, אלא משמשות כאמצעי תחבורה מרכזי: לחלוקת דואר, לסיורים משטרתיים ולהסעת כוחות חירום, וגם להובלת חציר, זבל פרות וטרקטורים.

מדי שנה מוביל סבסטיאן קילקה בן ה–39, דור חמישי לחקלאים, את הפרות שלו למרעה וממנו באמצעות קאן. בדרך כלל הכל זורם על מי מנוחות, עד שאחת הבהמות מחליטה להביע מחאה. "היתה לי בעיה השנה עם פר גדול שסירב לצאת לשיט. נדרשו שישה־ שבעה גברים כדי לשכנע אותו לשתף פעולה.

בסופו של דבר הצלחנו לאתר את  מקומנו במפה המנוילנת. התרחקנו קצת מהיעד המקורי, לדה, אבל התקרבנו למקום אחר עליו המליצו לנו בחנות הקיאקים. כעבור חצי שעה עגנו באי ווטשופסקה ושמנו פעמינו לבית המלון/מסעדה הנושא את שם המקום. בדומה לרוב המסעדות המקומיות מוגשים במקום נקניק דם, תפוחי אדמה עם גבינת קווארק ומשוחים בשמן פשתן, ובתקופת סוף האביב והקיץ אספרגוס לבן עם קרם הולנדז.

התרווחנו בשמש על כסאות נוח מתקפלים וצפינו בתנועת הקאנים והקיאקים. כולם, גם אלה שהגיעו למקום עם ילדים קטנים, הפגינו מצב רוח מרומם. רבים מהם ודאי תכננו לעלות בסוף היום על רכבת בחזרה לעיר הגדולה ולעזוב את עולם האגדות שבו המסעדות מוקפות במעגני קיאקים והדואר מובל בסירות. כשסיימנו ללגום את משקאותינו מתחנו את כתפינו הדואבות, החלקנו בחזרה לקיאקים שלנו והפלגנו בחזרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות