בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיור בגיאורגיה: ארץ עצי המשאלות

באיזו עיר מקדם את פניו של התייר עץ משאלות מיד בתחילת הדרך? ואיפה אפשר לשתות יין מקרן של אייל? סיור בגיאורגיה, ומשהו על הקשר שלה לישראל

תגובות
גיאורגיה
משה גלעד

עץ המשאלות הראשון התגלה לעיני מיד בתחילת הדרך העולה אל המבצר העתיק, שממנו אפשר להשקיף על חלק ניכר מהעיר ומהנהר. שמים אפורים, נהר בצבע חקי, בתים חומים-אפרפרים - חורף. ממול, מעבר לנהר, צומחת מן הצוק כנסיית מטחי העתיקה, ומעל חומתה מתנשא המלך וחטנג גורגסאלי, רוכב בגאון על סוסו, בממדים שרק אבי האומה יכול להגיע אליהם.

בהמשך נאחזים בצוקים בתי עץ צבועים כחול וירוק, שמרפסותיהם מקושטות בתחרת עץ. ומשמאל, על ההר, בצד הדרומי של הנהר, נראית למרחוק אמא גיאורגיה, במקום גבוה יותר מזה של המלך, צעירה וגדולה ממנו, בידה האחת כוס יין ובשנייה חרב - תחליט בעצמך אם אתה אורח או אויב. תושבי הארץ הזאת ידועים בהכנסת האורחים שלהם וברוחב לבם. ובאשר לכישורי הלחימה שלהם - המוזיאונים מציעים שפע של חרבות חדות ומפחידות מכל הסוגים ושריוני ברזל סרוגים ששימשו את הלוחמים בעבר.

המיית העיר עולה משני ערוצי תחבורה סואנים ושתי כיכרות גדולות. גגות פח, גגות אבן וקבוצת כיפות מלבנים ורדרדות המצניעות את בתי המרחצאות המפורסמים, המשוקעים באדמה. אומרים שאסור להחמיצם, שמרחץ ומסאז' במקום משחררים מהגוף את הצחוק החבוי. אבל גם את הרי השלג הנצחי הנאדרים, הרי הקווקז, ראיתי רק ממרחק. אין דבר, אני מיליונרית של זמן. בפעם הבאה. עכשיו, מעל חומת המבצר, עובר המבט מהמרחצאות (אבבנוטובבאני, זה נשמע כמו שפת הבי"ת, קל לזכור) שאחד מביניהם מצופה מבחוץ בקרמיקה כחולה מהודרת, שמאלה לעבר הכיכר של העיר העתיקה וגשר מטחי, המגיע עד מתחת למלך גורגסאלי שנראה משם עוד יותר גבוה ומלכותי.

יש דרכים רבות להיכנס לעיר בפעם הראשונה, אך רק לעתים נדירות מוצאים הר שהעיר נפרשת מתחתיו. ומתי בפעם האחרונה ניצב מיד בתחילת דרכך עץ המשאלות? העץ העירום, בשלכת, שהמון פיסות בד קטנות קשורות לענפיו, הוא בשבילי סמל של גיאורגיה וכמעט הסיבה לנסוע לשם, מאז הפוסטר של הסרט "עץ המשאלות" (טנגהיז אבולדזה, 1977). מרוב התרגשות, עשרים לחיצות על כפתור המצלמה מכל הזוויות האפשריות.

התשוקה לחצ'פורי

המסע הזה התחיל ממפגש בין תשוקת הנדודים לתשוקת האוכל, או במלה אחת, מחצ'פורי. המאכל הזה עוד יידון בהמשך, אבל בהמתנה למנה קראתי בתפריט המסעדה (ראו מסגרת) תיאור גלויתי למדי של ארץ ירוקה, שיש בה הרים גבוהים ומוסיקה ערבה. כך, בפשטנות, התנהלה סצינת הפיתוי והתחברה לחיפוש אחר מקומות שהיורו עוד לא פשה בהם ולכן אפשר גם לממש בהם תשוקות.

אחרי המבט על העיר מלמעלה מגיע השלב של ציור המפה ברגליים. לתעות ברחובות, כמעט אמרתי ללכת לאיבוד, אבל לא, כי הליכה לאיבוד היא מצב נפשי, שלא מצריך מקום חדש. העיר העתיקה של טביליסי היא תערובת מרגשת של ישן וחדש, בלוי ומהודר, עני ושופע. קרן האייל המוכרת לנו כקרן השפע, כאן היא גביע של יין, שאפשר לפגוש על שלט של דוכן רעוע ובתוך בית מטופח. בניינים רבים מתפוררים, מחכים לגואל. את ימי תפארתם אפשר לראות במוזיאון המקומי, בדגמים, כבתי בובות רציניים. שני רחובות משוקמים שהוסבו למדרחוב. בתי עץ מהודרים, אחד כחול, אחד ורוד ואחד ירוק, מרפסותיהם מקושטות באותה תחרת עץ יפהפייה, האופיינית למקום, ובכביסה תלויה. בורות בכביש. הנהיגה היא אקרובטיקה וכך גם חציית הכביש ברגל.

גרוזיה הוא שמה הרוסי של גיאורגיה, שממנו מנסים להיפטר כאן. אמנם בגורי, עיר מולדתו של סטאלין, יש מוזיאון לזכרו, ודמותו מופיעה עדיין על משחקי שש-בש, אבל גיאורגיה נמצאת עכשיו בתחילתו של תהליך התאוששות ושיקום מתקופת השלטון הסובייטי, שהסתיימה ב-1991, ממלחמת האזרחים שאחריה, מתקופת שלטונו של אדוארד שוורדנדזה ומהמהפכה הוורודה או מהפכת הוורדים - השם ניתן לפרשנות חופשית - שהתחוללה בנובמבר 2003. מאז שורר שקט, ההרגשה ברחובות בטוחה לחלוטין והשקעות מתחילות לזרום אל אתרי המעיינות הרבים (תיירות ספא), אל היקבים, אל בתי ההארחה ואל הדרכים המשובשות.

שטיחים בצבעים מרהיבים תלויים בפתחי חנויות בעיר העתיקה של טביליסי. קתדרלת סיון (ציון), שבנייתה החלה במאה ה-17, ניצבת במרחק כמאה צעדים מבית הכנסת בן מאה השנים, וחוגגי חתונה יוצאים מפתחה נושאים זרי פרחים. המסגד נמצא לא הרחק משם. שכנות טובה, רגועה.

קבצניות לבושות שחורים מתחננות. איש זקן מוכר סיגליות, ובכל קרן רחוב נשים מציעות בוטנים וגרעינים שחורים (שחורים ממש, לא אפורים), שאנשים צורכים ברחוב כמו באיצטדיון בלומפילד. בבית הכנסת הגדול (יש עוד אחד במעלה הרחוב, סגור) שתי קומות, השנייה גדולה ויפה יותר, שם מתפללים בחגים. תקרה גבוהה גבוהה, מקלעת עץ, קטיפה אדומה ובדים לבנים משובצים אבנים צבעוניות מוארות באור יקרות.

המון כנסיות יש בטביליסי. אני מנסה לברר כמה. לא יודעים. אשה טובה אחת נזכרת בקטע מסרט: "האם הדרך הזו מובילה לכנסייה?" שואל תייר את בן המקום. "למה אתה שואל", מתעניין התושב, "זה חשוב?" עונה הזר: "מה הטעם בדרך אם היא לא מובילה לכנסייה?" כך שבכל פעם שרואים אנשים, נוצרים אורתודוקסים, נעצרים באמצע הדרך ומצטלבים שלוש פעמים - מה שקורה כל הזמן - סימן שהם ראו כנסייה, אולי אפילו מרחוק. כדאי להיכנס. שמעתי שירה-תפילה מהפנטת מפי קבוצת נשים באחת הקתדרלות הישנות הבנויות אבן. באלה שמחוץ לערים הגדולות מקפידים על לבוש הולם - גברים בגילוי ראש ונשים בשמלות ועם כיסוי ראש; לובשות המכנסיים מקבלות בהשאלה מעין סינר, לחגור מעל לבגדים.

לצבוט ולשוטט

ריח עדין של מאפה עולה ממרתף הבניין שמול כנסיית סיון. מאפייה מסורתית במעמקי האדמה. תנור לוהט בצורת כד ענק שקוע ברצפה, ואת כיכרות הלחם העגולות והשטוחות מדביקים לצלעותיו. לקנות את הלחם החם ולצבוט בזמן השוטטות.

כיכר העירייה. אין סימוני מסלולים והנהיגה פרועה, אך באופן מפתיע הרמונית. במשך כל ימי שהותי בגיאורגיה ראיתי רק גילוי אחד של תוקפנות יחסית - נהג שצפר בחוסר סבלנות. הנה דגל בריטניה מתנוסס מעל השגרירות המאובטחת, מלון מהודר, ומכאן מתחילות שדרות רוסטוולי. לפתע מתרחב הכביש לשישה נתיבי תנועה מסודרים, והמראה אלגנטי בסגנון נוטה לאירופי. כך נראית עיר הבירה במקום המפגש בין אירופה לאסיה, שונה מאוד מאיסטנבול, שגם היא נשיקה בין שתי היבשות. הפרלמנט, בניין מרשים ומגמד אדם, שהיה בעבר בית הסוהר המרכזי; האוניברסיטה, פסלי סופרים, בתי מלון גדולים, תיאטרון רוסטוולי בסגנון הבארוק רוקוקו (בתוכו ציורי קיר משנות ה-40) ובית האופרה פליאשווילי.

האופרה של טביליסי ידועה בעולם ואף ביקרה בישראל. במשך היום, בזמן החזרות והתקנת התפאורה לערב, אפשר לסייר בבניין מלא היופי והאווירה (סגנון ספרדי מוסלמי, נבנה בסוף המאה ה-19) - רצפות שיש ותקרות בצבעים מאופקים, ויטראז'ים בצבעים עסיסיים, נברשות קריסטל ותערוכה קטנה של תמונות מתוך המופעים. ואפלולית. במקומות הרבים הפתוחים לקהל שבהם ביקרתי, כמו מוזיאונים, חסרה תאורה באופן דחוף, לפעמים ממש קשה לראות את המוצגים, שלא לדבר על קריאת דברי ההסבר. כאן האפלולית מתאימה, עושה טוב. ובערב נדלקים האורות לקראת המופע, והאולם האדום-הזהוב חגיגי ומרשים.

המשורר הלאומי שוטה רוסטוולי, שעל שמו השדרה, הוא אחד החוטים המקשרים את גיאורגיה לישראל. ספרו "עוטה עור הנמר" יצא לאור לפני עשרות שנים ואזל מהשוק (תרגום: דב גפונוב, הוצאת עם עובד, הספרייה לעם) ודיוקנו היחיד בעולם נמצא בירושלים, בפרסקו במנזר המצלבה. מנזרים גיאורגיים נוספים נמצאים בירושלים, בשכונות מלחה וקטמון, והמלכה תמרה (מהמאה ה-12) קבורה בירושלים, לא ידוע היכן בדיוק.

ובמצחטה, בירתה העתיקה של גיאורגיה, הכנסייה הראשית בנויה על קברה של יהודייה, סידוניה, שהיתה אחותו של הרב אליוט, שהביא מירושלים את בגדיו של ישו. האחות לקחה את הבגדים וישבה לקונן על הצלוב ואי אפשר היה להוציאם מידיה. מקברה של סידוניה צמח עץ פרי, והציפורים שאכלו ממנו הפליאו שיר. במאה הרביעית בנו על הקבר את הכנסייה המפוארת.

מקצה שדרות רוסטוולי אפשר להמשיך לרחוב פרובסקיה, הידוע במסעדותיו, או לחזור לעיר העתיקה ולשבת בקפה המתוק Sans Souci שמעל לתיאטרון הבובות הנושא אותו שם, ליד כנסייה עתיקה, אשר גפן משתרגת בחצרה. תיאטרון הבובות (www.gabriadze.com), אגב, ראוי לתשומת לב. ההצגות (למבוגרים) מתקיימות בגיאורגית וברוסית, ואם יש מספיק הזמנות, אז גם באנגלית.

עולה לראש בעדינות

עץ המשאלות השני, ואחריו השלישי, נקרו על דרכי בחבל קחטי, מחוז היין. גפנים ויקבים, יקבים וגפנים, ותוצרת טעימה שעולה לראש בעדינות. בכל שנה בשבוע הראשון של אוקטובר מתקיים פסטיבל היין, אירוע שמח בכל האזור. אין בית שאינו מוקף סוכות גפנים. אצל ניקו ניקולאישווילי גדלה גפן בת מאה ומשהו, שעיתונאים מכל העולם מגיעים מדי פעם לסקר. היא מניבה אשכולות של ענבים שחורים במשקל שלושה קילו. בחצר נמצא היקב הביתי הישן, שבו ייצרו אבותיו, כולל אביו, את היין בכדים הטמונים באדמה, ובחדר האירוח והטעימות מוצגת קרן האייל המשמשת גביע, שאביו הצייד הביא ממונגוליה. ניקו מוכר את ענביו ליקב מודרני, אחד מרבים בקחטי, שרובם מתהדרים בענבים אורגניים וניתן לטעום בהם יין ואף לרכוש.

לוודקה מתוצרת מקומית קוראים צ'צ'ה. אם היא רוסית, היא וודקה. בפתחי הבתים מוכרים איכרים מתוצרתם מתוך דליים. מה שנראה כנקניקים תלויים בשורות על מסגרת עץ מתגלה כטוברצ'חילה, ממתק טעים העשוי מענבים ואגוזים. עוד רואים בצדי הדרכים בקתות קטנטנות, בגודל שולחן לשישה אנשים. השם הוא פבצ'חה, והמקומות האלה מיועדים לסעודות פיקניק, יש בתוכם אכן שולחן וספסלים. ועוד רואים בצדי הדרכים מיליוני שקיות ניילון משומשות. אין מודעות לשמירה על הטבע. הפער בין רשות היחיד לרשות הרבים לפעמים גדול מאוד: בפנים - בתים, מסעדות, מוסדות ציבור וכל מקום שאליו נכנסתי - נקי עד נוצץ.

האתגר במסע, בכל מסע, הוא ההתמסרות. ויתור, לפחות לזמן מה, על השוואות, זיכרונות וקישורים, סוג של הרפיה המאפשרת למציאות החדשה להיחשף. יש כמה טריקים שעוזרים: לשחק בחיפוש בית או לדמות שגרים שם כבר מזמן. הרי תיירות היא לא עניין של גיאוגרפיה. בכל אופן, כשמצליחים, זו ההנאה השלמה ביותר. אבל יש דבר אחד שנשאר אצלי באוטומט האסוציאציות: כביסה תלויה תמיד עושה לי הרגשה של בית. כך גם בגיאורגיה, בערים ובכפרים.

שטחה של הארץ דומה לזה של ישראל, אך היא פרושה לרוחב. הגבול הטבעי עם רוסיה, בצפון, הוא רכס הרי הקווקז העצומים, ששיאם מגיע לכ-5,600 מטר. יש שם כפרים קטנים, מסלולי הליכה, מסלולי גלישה רגילה, גלישה בעזרת הליקופטר (במקומות שבהם אי אפשר לבנות רכבל) ובעיקר טרקים. מראה ההרים מלווה את הנוסעים בדרך מטביליסי לקחטי ומעורר געגועים למקומות שאליהם עוד נגיע.

על מישור המשתרע עד להרים ניצבת לבד קתדרלת אלוורדי, אחת הגדולות והמרשימות בגיאורגיה - גובה המגדל הוא 52 מטרים מבפנים ו-72 מבחוץ. האיש שהקים את הכנסייה במאה השישית במצוות המלך קביריקה מקחטי, אלוורדי, ואשר נקבר ברצפתה, היה גיבור ורופא חולים. כמו בכל הכנסיות במדינה, גם כאן נמחקו פרסקאות וסוידו בלבן בהוראת השלטון הסובייטי, ועתה מנסים לשחזר אותן. בחצר הגדולה חושפים ארכיאולוגים את היקב העתיק, והחומה מקבלת טיפול בעזרת מנופים. ובכל זאת נשמרת הדממה. אפילו עדת קבצנים לבושי שחורים, הנדחקים אל המבקרים בכניסה, לא מפירה אותה.

עץ המשאלות השני צמח בחצר של כנסייה נטושה, שקירותיה נסדקו ברעידת אדמה, בדממת הר מיוער, לא הרחק ממנזר שואמטה, שבו נשמרו קטעי פרסקאות. בחצר של שואמטה ראיתי קבוצת ברושים שנשתלו בצפיפות כמסגרת לפינת ישיבה, ומכיוון שגדלו זה לתוך זה, השתרגו צמרותיהם והם נראים מרחוק כברוש ענק אחד, שבתוך גזעו צומח ספסל.

עצי משאלות קיימים בתרבויות שונות והריטואל סביבם משתנה: לפעמים יש לגעת בעץ בשתי הידיים, לשאת את המבט אל הצמרת ולהביע משאלה, לעתים צריך לסובב אותו שלוש פעמים תוך מלמול המשאלה. בהונג קונג צריך לזרוק אל הענפים את המשאלה כתובה על נייר אדום-זהוב, ולקוות שתיתפס. כך קרה לפני שנה שעץ תפוז גדול נשבר מכובד המשאלות. בגן ביתו של המשורר אלכסנדר צ'אוצ'איוס, חבר של פושקין, שעתה הוא מוזיאון לזכרו, מצאתי מקום למשאלה משלי, נורא פשוטה.

תרגילים בקרטובלי

הדרך לביטומי, כשבע שעות ברכבת מערבה, היא הזדמנות ללמוד (למשל מהמדריך של לונלי פלאנט) את האלפבית הגיאורגי בקרטובלי, השפה המקומית, שבדומה לכמה שפות קרטובליות נוספות באזור הקווקז, לא דומה לשום שפה אחרת. לתרגל את הלימוד בפענוח שמות התחנות. מהירי תפישה יכולים לטוס לבטומי, יש כמה טיסות ביום, והעצלנים שייסעו ברכבת הלילה ויישנו כל הדרך. בכל אופן, מומלץ מאוד להגיע לשם.

על רציף התחנה בטביליסי סוחרי תפוזים מנהלים עסקים. שקים עמוסי תפוזים עוברים מערימה לערימה כשהכסף מחליף ידיים. חבל אג'ארה שעל שפת הים השחור, שהוא כחול, מצטיין בפירות ההדר ובצמחייה בכלל. שפע של ירוק על הגבעות ועל ההרים, שבפסגותיהם אפשר ליהנות מהשלג. בטומי היא עיר נמל ונופש וכן, זה מסתדר ביחד, כי הנמל ואזור הנופש נמצאים משני צדי חצי האי. כ-120 אלף תושבים מתגוררים בעיר ועיקר עיסוקם בתיירות. המון בתי מלון בכל הרמות (הנופשים הם בעיקר ממדינות ברית המועצות לשעבר) נמצאים בעיר המטופחת והיפה, שבה גם בתי קפה, מסעדות (במלון ספוטניק נמצא הבר שהמקומיים מעדיפים), כנסיות מעניינות ובית כנסת גדול ומטופח, מתקני שעשועים לילדים וטיילת ארוכה לאורך החוף, לצעדות חצ'פורי.

עכשיו ההסבר: חצ'פורי הוא המאכל הנפוץ ביותר. אוכלים אותו בבית, במסעדות וגם ברחוב. בתחנות הרכבת שבדרך מסתערות נשים ומציעות למכירה את החצ'פורי שלהן, השונים זה מזה עד שקשה לבחור, אבל חייבים, כי אין קרון מסעדה. בעיקרון, זוהי גבינה נמסה במעטפת בצק אפוי או מטוגן. הגרסה של בטומי היא המפוארת ביותר, ממש ארוחה: סירת בצק אפוי טרי, עם ביצה עין על הגבינה הלבנה המותכת. טעים טעים, קשה להפסיק. אז אחר כך, צעדה בטיילת.

מחוץ לעיר המון טבע שמזמין טיולים - נהרות ומפלים, בריכות טבעיות, טירות עתיקות ורומנטיות על ההר ממש מעל לים וגן בוטני ענק שהוא חוויה מרגיעה, בייחוד אם באים במכונית ולא ברגל. מוזיאון אג'ארה שבבטומי, שיש בו גם אמנות וגם פולקלור והיסטוריה וטבע, הוא היפה ביותר שראיתי בגיאורגיה, מואר היטב וערוך בתבונה.

וכאן נקטעת ההקדמה לסיפור המסע שלי בגיאורגיה. כי "סופי הדרכים המה רק געגוע".

עצות מעשיות

* חלק מהמדריך של לונלי פלאנט לארצות הקווקז, זה המוקדש לגיאורגיה (גרוזיה), תורגם לעברית והודפס בנפרד. אף שאין להתייחס אליו כאל תנ"ך, יש בו מידע שימושי רב, אמין ומעודכן.

* אין צורך בוויזה.

* חובה להסתובב עם מדריך בשר ודם, שיש לו רכב צמוד, לפחות בביקור הראשון, כי קשה מאוד להתמצא אם לא מדברים את שפת המקום או רוסית. אפשר לשכור מדריך מקומי דרך אחת מסוכנויות התיירים. כתובות: באתרי האינטרנט שלהלן ובלונלי פלנט.

* המחירים בגיאורגיה נמוכים מאוד יחסית לישראל ולאירופה. דוגמאות: לילה במלון חמישה כוכבים עולה כ-150 דולר, ובמלון קטן בטביליסי, נחמד ונקי, עם חדרים גדולים, המחיר הוא כ-30-50 דולר כולל ארוחת בוקר.

* קפה טורקי הוא קפה טורקי או בוץ. אם לא מבקשים אותו במיוחד כשמזמינים קפה, מקבלים קפה נמס.

אתרים שכדאי להציץ בהם:

קהילה שלנו. אתר של איש אחד, אברהם מקר, מושקע ומלא אהבה: http://www.kehila.ios.st

משרד התיירות של גיאורגיה: http://www.tourism.gov.ge

משרה התיירות של אג'ארה: http://www.tourismadjara.com

קוי התעופה הגיאורגיים Georgian Airways, רח' בן יהודה 119, תל אביב. טלפון: 5291348-03



עץ המשאלות הראשון על הר ממנו נשקפת העיר טביליסי


קרן איל כגביע יין בשלט של דוכן רעוע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו