יוצאת מהמשבר: אתונה מתעוררת וזורחת - יוון - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוצאת מהמשבר: אתונה מתעוררת וזורחת

לכתבה
נוף האקרופוליס ממוזיאון האקרופוליס באתונה ANDREA WYNER / NYT

העיר ששרדה משבר וכאוס עולה מההריסות כאחת מבירות התרבות התוססות והחשובות באירופה

16תגובות

בערב שבת לאחרונה הייתי מוקפת עשרות צעירים יוונים שגדשו את המרפסת של Six d.o.g.s., קפה-בר וחלל אמנות שמשתרע לאורך סימטה בשכונת מונסטיראקי (Monastiraki) באתונה. הם באו למסיבה לציון עשר שנים להשקתה של תוכנית הרדיו Laternative, שעלתה לאוויר בעקבות משבר החובות של יוון. החוגגים גלשו אל חלל הגלריה והתאספו תחת עצים שהוארו בשרשראות של נורות בגן הסמוך ובאזור המועדון, שם עמדה להתחיל הופעה של אחת הלהקות שניגנו באותו ערב.

< בחזרה לפרויקט יוון

רוב המבלים במסיבה היו בני עשרים ומשהו, בדיוק הגיל שבו ביקרתי לראשונה באותו מקום בדיוק לפני כ-12 שנים. אז פעל שם בר רוק אינדי קטן בשם קינקי (Kinky). במסיבה הנוכחית כמעט יכולתי לראות את עצמי כפי שהייתי אז: תרמילאית בת 24 שיושבת לבד בפינה, מעשנת סיגריות יווניות זולות ומטפלת בבקבוק ראקי (ערק), בלי מודעות לצומת שאליו הגיעו חיי.

Baba au Rum, בר קוקטיילים, בין הטובים באירופה
Andrea Wyner / NYT

יש מקומות שאנחנו חיים בהם, מקומות שבהם אנחנו מבקרים ומקומות אחרים. מקומות שחוזרים אליהם, שמכים בהם שורשים, אם כי לא שורשים חזקים דיים כדי להחזיק אותנו שם. מקומות שמשנים אותנו, שאנחנו רודפים אחריהם והם רודפים אותנו. מבחינתי אין מקום שמגלם את התחושה הזאת יותר מאתונה, עיר שראיתי משתנה ומתפתחת, שורדת משבר, אנדרלמוסיה והתמוטטות כלכלית, ולמרות הכל מצליחה לקום מההריסות כאחת מבירות התרבות התוססות והחשובות ביותר באירופה, פופולרית יותר מתמיד כיעד תיירותי. המספרים? בבקשה: בשנה שעברה אירחו האתונאים מספר שיא של חמישה מיליון תיירים – כפול ממספר התיירים שביקרו בעיר ב-2012 (וזה מבלי לחשב את התיירים לשאר יוון).

בביקור הראשון שלי באתונה הייתי, למעשה, בעיצומה של בריחה מניו יורק. אחרי הקולג' חסכתי מעט כסף בעבודה כמוזגת באחד מאותם ברים אופנתיים ששירתו את הטיפוסים מוול סטריט שלפני הקריסה. כבת המערב התיכון, ללא קשרים או אופק מקצועי מבטיח, עשיתי מה שעשו אין-ספור צעירים אמריקאים לפני: קניתי תרמיל גב וכרטיס טיסה בכיוון אחד לאירופה.

אחרי כשבוע של שוטטות באיים הקיקלדיים הגעתי לאתונה, שם תיכננתי להישאר ימים ספורים לפני שאמשיך הלאה. אמרו לי שאתונה היא עיר מכוערת וצפופה, לכל היותר נקודת מעבר. ועם זאת, אני זוכרת היטב את התחושה הרומנטית שעלתה מהסמטאות המפותלות, שעל קירות האבן שלהן מטפסים שיחי יסמין וסביבן עצי תפוז, שבהן משוטטות חבורות של כלבים, חתולים משתזפים בין הריסותיהן וריחות של עור, יערה ואבק עולים מהן.

ערב אחד נקלעתי לקינקי בר. הדי-ג'יי ניגן פוסט-פאנק אפל, שבמקרה אהבתי. שתיתי עד שהרגשתי אמיצה מספיק כדי לפנות אליו. הוא הציג אותי לחבריו – אתונאים שהיו מעט מבוגרים ממני – ובסוף הלילה הם עשו משהו שלא יכול היה לקרות באמריקה: הם הזמינו אותי לגור איתם.

גלריה " Breeder"
Andrea Wyner / NYT

כולם גרו ברחוב סמיטלו או לידו. זה רחוב קטן הממוקם על גבעה בסמוך להיכל המוזיקה של אתונה. בשבועות הבאים הסתובבתי בין הדירות שלהם – בתי מגורים טיפוסיים, עתירי מרפסות וסוככים שטופי שמש המשקיפים זה על זה משני צדי הרחוב. הם היו עיתונאים, די-ג'ייאים וארכיטקטים. שניים מהם היו תאומים זהים, האחד הומו והשני סטרייט. שניהם גרו עם החברה של הסטרייט, ביולוגית שנסעה ממקום למקום נושאת מזוודה ובה דגימות של זרע אנושי.

הם הראו לי את העיר, על בתי הקפה הכאוטיים והטברנות האפלות שלה. נדחסנו כולנו במכונית שהם חלקו ביניהם ונסענו ברובע גאזי בחיפוש אחר ברים שפתוחים אחרי שעות הבילוי שבהם אפשר לשמוע נגינת בוזוקי. הלכנו לקונצרטים בכנסיות אורתודוקסיות ובישלנו בבית ארוחות ענקיות, ששטפנו ביין ובוודקה ובנוזלים אחרים ברמות מגוונות של רעילות וחוקיות.

"זה כמו הסדרה 'חברים', אבל עם סקס, סמים ומרפסות", כתבתי אז ביומן שלי. זאת היתה תקופה שבה כתבתי ביומן באדיקות ותיעדתי כמעט כל אירוע רומנטי או פילוסופי מביך, כל תובנה שעלתה במוחי. אחת מהן היתה ההחלטה לא לחזור לארצות הברית ולנסות לכתוב באופן מקצועי.

אהבתי את אתונה, אבל רציתי לטייל באירופה ולהכיר אותה טוב יותר. חברי האתונאים הם שהציעו לי לנסוע לברלין, עיר שלא היה לי שום רצון לבקר בה ולמרות זאת נשארתי שם עשור שלם, הפכתי לעיתונאית ופגשתי את בעלי.

"נולאן", מסעדה יוונית-יפנית
Andrea Wyner / NYT

בשלב הראשון חזרתי לאתונה בתדירות גבוהה למדי, אבל בסופו של דבר ניתק הקשר עם חברי האתונאים, דווקא בתקופה שבה חייהם נעשו קשים יותר ויותר. הורדת דירוג האשראי של יוון ב-2009 היתה יריית הפתיחה בסדרה של צעדי מדיניות נוקשים שנכפו עליה ופגעו בכלכלתה. "אנחנו מנסים להיות בסדר במדינה השוקעת הזאת", כתב אחד מחברי באי-מייל ב-2011. כמו רוב העולם, גם אני צפיתי מרחוק ברוב ההתרחשויות ביוון: מפעלים שנסגרו, מהומות, תסיסה ברחובות, אבטלה המונית, מיתון הולך ומעמיק.

איך אפשר, אם כן, להסביר את אתונה שמצאתי עכשיו, כשחזרתי אליה עם היומנים הישנים כדי להתחבר מחדש לעיר שנשארה בזיכרוני? המרכז המסחרי, שבעבר נותר חשוך ושקט בסוף יום עבודה, היה מוצף תיירים ותושבים מקומיים, עם ברים בסגנון חדשני, מסעדות ובתי קפה מהדור הבא, שתפסו את מקומם של דוכני הסופלקי הזולים והטברנות המיושנות שזכרתי.

אכלתי אטריות סובה עם סלמון מעושן בטחינה ב"נולן", מסעדה יפנית-יוונית שנפתחה ב-2015 ליד כיכר סינטגמה. אחר כך הלכתי רחוב אחד ל"סושימו", מסעדה עם 14 מקומות בלבד, שמציעה סושי יווני שהקנה לשף אנטוניס דרקולרקוס מקום ברשימת "100 השפים הטובים בעולם" שמפרסם המגזין הצרפתי "לה שף".

באזור קטן שתחום בין כמה רחובות, אותם רחובות שבהם נהגנו לשוטט בלילות רוויי אלכוהול, יש היום עשרות ברים ובתי קפה שפתוחים עד השעות הקטנות, ובהם שני ברי קוקטיילים, The Clumsies ו-Baba au Rum שדורגו בין הברים הטובים בעולם. רוב המקומות שבהם נהגנו לבלות נסגרו, אבל כשחלפתי על פני בית הקפה הססגוני Booze Cooperativa לבי נכמר למראהו של ניקוס לוברוס, דמות אקסצנטרית בנוף התרבות של אתונה, המאייש עדיין את עמדתו בחזית, שותה ומעשן בשמש הצהריים.

שכונות שהידרדרו וסבלו מהזנחה הפכו למצע לפעילות אמנותית. למשל, Metaxougio, שעד לפני זמן לא רב נודעה בעיקר בחנויות היד השנייה ובמכולות האסייתיות שלה, מאכלסת היום את מתחם האמנויות Bios ואחת מהגלריות החשובות ביותר ביוון, The Breeder, שסייעה למשוך תשומת לב לאמנים יוונים מוכשרים כמו הציירת סופיה סטווי ואמן הרחוב סטליוס פאיטקיס, שציורי הקיר שלו מזכירים את אלברכט דירר ודיאגו ריוורה.

וישנם, כמובן, מוסדות אמנות ציבוריים מרכזיים, שהועברו לידי המדינה על ידי ארגונים פילנתרופיים פרטיים או קיבלו מימון ציבורי לפני המשבר, חלקם באמצעות כסף זר: מוזיאון האקרופוליס הספקטקולרי, שממומן בעיקר על ידי האיחוד האירופי, שנפתח ב-2009, העומד ליד האקרופוליס כמו מראה של בטון וזכוכית; מרכז התרבות של אונסיס, שנפתח ב-2010 ובו שני אולמות הופעות חדישים, תיאטרון באוויר הפתוח וחלל להצגת תערוכות; ומרכז התרבות של קרן סטאברוס ניארכוס, מתחם שעיצב רנצו פיאנו, שבנייתו הושלמה ב-2016, השוכן במפרץ קלירו, כארבעה קילומטרים וחצי ממרכז אונסיס במורד שדרות סיגרו. המתחם כולל את הספרייה הלאומית של יוון, בית האופרה היווני הלאומי וגן ששטחו כ-20 דונם, שכולם נתרמו למדינה על ידי הקרן.

לפי הבדיחה שמסתובבת ברחובות אתונה, ניארכוס ואריסטוטל אונסיס, אילי ספנות אפלוליים שהעבירו חיים שלמים במאבקים רומנטיים ועסקיים, משתפים פעולה היום באמצעות תוכניות תרבות, מענקים, אירוח אמנים ופעילות ציבורית נדיבות ופוריות שמנהלות הקרנות על שמם. בשנה שעברה, לצד פעילויות רבות אחרות, מרכז אונסיס ערך את Fast Forward Festival, אירוע המתקיים מדי שנה, שהתמקד הפעם בעתידנות טכנולוגית ובמדיה חדשה. המרכז ערך גם פסטיבל של קולנוע מדע בדיוני וסדרה של אירועי אמנות אפריקאיים שכללה בין השאר הופעה של להקת הג'ז הנודעת סאן רה אורקסטרה (Sun Ra Arkestra) עם כרטיסים בחמישה יורו (13 שקל) בלבד. באותה שנה נערכו במרכז ניארכוס הופעות של אמנים ידועים, כולן ללא תשלום. בין השאר הופיעו להקת יו לה טנגו ורקדנים מבית האופרה בשנגחאי.

מזוויות מגוונות מאוד נראה שהתסיסה התרבותית והפוריות היצירתית באתונה רבות יותר משהיו אי פעם בעבר. קשה להבין איך התרחש השינוי הזה בלב האסון הכלכלי הכבד ביותר בהיסטוריה של האיחוד האירופי.

The Clumsies bar, קוקטיילים יצירתיים
Andrea Wyner / NYT

"היה מעניין מאוד והיה ממש גיהינום", אמר תיאודוסיס מיקוס, שנאלץ להרים את קולו כדי לגבור על הרעש במסיבה ב-Six d.o.g.s.. במשקפיו המתהדרים במסגרת שחורה עבה, בעורו שופע הקעקועים, בגופו הרזה ובשערו הפרוע הוא נראה בדיוק כפי שזכרתי אותו מהימים שבהם גרתי בביתו בסמיטלו, פלוס-מינוס עשור של קמטי דאגה. ב-2006 הוא היה חבר בצוות הכותבים של מגזין אסקווייר ביוון, אבל כמעט כמו כל היוונים שאני מכירה, בעקבות המשבר הוא איבד את עבודתו.

"כולנו פוטרנו, או שהתפטרנו מכיוון שלא שילמו לנו", אמר תיאודוסיס. למרות זאת ב-2013, דווקא כשהמשבר היה בנקודת השפל הנמוכה ביותר שלו, הוא היה חלק מהקולקטיב שהקים את פופאגנדה (Popaganda), מגזין מקוון שמתמקד בתרבות ובחיי העיר מבעד לעדשות אתונאיות. "הדבר הראשון שעשינו כדי להתנגד למשבר פסיכולוגית היה להגיד לעצמנו שוב ושוב: אוקיי, אנחנו אמנים, וזה הזמן הטוב ביותר מבחינתנו, מפני שכאשר לאמן אין שום דבר, הוא יכול לעשות הכל", הוא אמר והוסיף שלמעשה הטענה הזאת אינה אמיתית. "אבל אמרנו את זה לעצמנו כל כך הרבה פעמים, שהתחלנו להאמין בזה".

למרות התקציב הדחוק שלו, פופאגנדה הצליח להיות מתחרה שווה כוחות לשני המגזינים המובילים בתחום התרבות באתונה. תיאודוסיס גם כתב רומן, "Take the Show", המבוסס במידה מסוימת על השנים בסמיטלו, שהיה להיט לתקופה מסוימת (אגב, בספר יש דמות משנה של תרמילאית אמריקאית, שמשום מה גרה איתם בדירה).

"אתה לא אומר לעצמך, 'אהה, יש משבר, אני אתחיל לצייר'. זה לא קורה ככה", אמר קונסטנטינוס דגריציקוס, שב-2009 פתח את Six d.o.g.s. עם שותפו, פנאיוטיס פילאפה, בחלל שבו פעלו בעבר קינקי בר וארבעה מקומות בילוי נוספים. ועם זאת, החלל שהם פתחו בתחילת המשבר התפתח לאתר האמנויות והתרבות השאפתני שהם העלו בדמיונם, המושך היום המונים להופעות ולתערוכות של אמנים יוונים כמו The Noise Figures וצמד הצ'יל-וייב , Keep Shelly In Athens, וכן להופעות של אמנים מהעולם. השנה הם פותחים פסטיבל של מוזיקה אלקטרונית, ADD, שבו יופיעו אמנים כמו Apparat ו- Speedy J בשטח בפאתי אתונה שבו פעל Peiraios 260, מפעל רהיטים ידוע, בשנות ה-70.

מוזיאון האקרופוליס באתונה
Andrea Wyner / NYT

ביום שלאחר המסיבה שמתי פעמים לאקסרכיה -Exarcheia, רובע עתיר גרפיטי של אנרכיסטים וסטודנטים, האתר שבו התרחשה סצינה שתיארתי ב-2006 בשורה ביומני, שעכשיו נראית לי כאות לבאות: "ראיתי חנות עם חור של חמישה מטרים בחלון, שוטרים לפיזור מהומות בכל מקום, עובדים בוכים".

פחות משנתיים אחרי שהשורה הזאת נכתבה היתה השכונה מוקד של מהומות. הן פרצו בעקבות הריגתו של תלמיד בן 15 על ידי משטרת אתונה, אבל רבים סבורים כיו שורשיהן העמוקים נעוצים בתסכול שנבע מקשיי התפקוד הכלכלי והחברתי של המדינה. המהומות התפשטו בכל אתונה ומשם לסלוניקי ולאירופה כולה. אז הסתמנו קווי החזית שהתחדדו כשפרץ המשבר היווני שנה לאחר מכן. ההקצנה הנרחבת הובילה לבסוף לעלייתה של ממשלת השמאל הראשונה באירופה בראשותה של סיריזה. מפלגת השמאל ניצחה בבחירות ב-2015 עם מצע של התנגדות לצנע שאירופה כפתה על יוון.

אקסרכיה (Exarcheia) נשארה מרכז של אנרכיסטים, אבל כתובות הגרפיטי שזכרתי מלוות היום תערובת רבגונית אמנות רחוב. זוהי עדות להפיכת השכונה למרכז משיכה לאמנים, שבאו אליה ממדינות אחרות בגלל הדירות הזולות, המרחבים המוזנחים וההיסטוריה התרבותית. גלריות כמו ו- מציגות אמנים יוונים ובינלאומיים ומארגני דוקומנטה 14 מיקמו בשכונה את המטה שלהם ב-2017, בפעם הראשונה מאז שתערוכת האמנות הבינלאומית יצאה לדרך והתקיימה (חלקית) מחוץ לעיר הגרמנית קאסל. הצעד לא התקבל ללא התנגדות, ובכלל זה האשמות בקולוניאליזם תרבותי, אבל דוקומנטה הפכה את האזור למוקד של יבוא אמנותי בינלאומי.

"אני חושב שדוקומנטה האיצה תהליך שכבר היה קיים", אמר קוסמאס ניקולאו, אחד משלושה אמנים העומדים מאחורי חלל 3137, שמעלה בכל שנה כמה תערוכות, הופעות, מצגות ודיונים בסוגיות תרבותיות. כאשר 3137 עבר לשכונה ב-2011 הוא היה החלל היחיד מסוגו. היום הוא אחד מרבים.

אנטוניוס דראקולארקוס, השף של מסעדת "סושימו"
Andrea Wyner / NYT

אבל עדיין יש להמתין ולראות אם התנופה שדוקומנטה העניקה לסצינת האמנות תימשך. למרות הדיבור הרווח באחרונה, המתאר את אתונה כברלין החדשה, העיר עדיין מתמודדת עם עוני, מהומות, עבריינות וסמים, שלא לדבר על הצפתו החוזרת ונשנית של משבר הפליטים – שניכרת אולי יותר מכל באקסרכיה, שם גרים מהגרים רבים מארצות שטופות מלחמה באפריקה ובמזרח התיכון במתחמי דיור שאליהם פלשו אנרכיסטים.

"אתה חי כל הזמן באי-ודאות", אמרה מרופי קוקימי, סופרת נוספת שפגשתי ב-2006. באתי לפגוש אותה ואת ג'ורג', שותפה הוותיק, שהיה הדי-ג'יי בלילה הראשון ההוא בקינקי בר. הרביתי לבקר בדירתם בביקורי באתונה בשנים הראשונות אחרי שנסעתי לברלין. באותם ביקורים ישבנו כל הלילה, דיברנו ושתינו ולא פעם כמעט החמצתי את הטיסה חזרה לברלין. פעם אחת באמת לא הגעתי לטיסה.

כמעט כמו כל היוונים, מרופי וג'ורג' נאבקו כדי לשרוד בתקופת המשבר. מרופי היתה מובטלת שנה, ואז החלה לעבוד ככתבת פרילנסר. "ואז כל המגזינים שפירסמו את הכתבות שלי נסגרו", אמרה מרופי. היום היא חברת צוות באחד מאתרי האינטרנט הפופולריים ביוון ובקרוב תצא לשנה בניו יורק בעזרת מלגה שקיבלה מקרן ניארכוס. אבל כמו כולם, גם היא חוששת מתנודתיות מתמשכת.

בעודנו משוחחות חלפו לידנו עוברים ושבים באוויר הערב הקריר, חלקם גוררים מזוודות או מתבוננים בצגי הטלפון שלהם. "ההרגשה עכשיו היא שדברים הולכים ומשתפרים", הוסיפה מרופי. "אני לא יודעת אם זה אמיתי".

Six d.o.g.s a, בר ומתחם אומנות באתונה
Andrea Wyner / NYT

בשנה-שנתיים האחרונות יוון הראתה סימני התאוששות. האבטלה, שהגיעה לשיא של 30% ב-2013, ירדה לפחות מ-20% והיא ממשיכה לרדת. הכלכלה היוונית צומחת במהירות רבה יותר מהממוצע האירופי. חלק גדול מהעלייה בצמיחה מיוחס לענף התיירות, הודות לזרם התיירים הגובר. מספר התיירים המבקרים ביוון עולה בעשור האחרון בכ-11% בשנה. חלק מהעלייה מיוחס לחששות מסערה בטורקיה ובמזרח התיכון, חלקה האחר לעלייה בתיירות של המעמד הבינוני העשיר באסיה. ביוון מצפים למספר שיא של תיירים ב-2018 – 32 מיליון מבקרים, פי שלושה מהאוכלוסייה היוונית.

"זה מטורף, התיירים בשנים האחרונות. נראה כאילו כל העולם החליט לצאת לחופשה ביוון", אמר פוטיס ולאטוס, עורך התיירות של "Blue Magazine", העיתון שמחולק לנוסעים בחברת התעופה הגדולה ביותר ביוון, Aegean Airlines. ולאטוס היה בין מייסדי פופאגנדה. חוץ מזה, הוא היה הראשון שהזמין אותי לגור בסמיטלו.

עם הצמיחה בתיירות, Aegean Airlines הגדילה את מספר היעדים שלה – מ-18 יעדים, בעיקר ביוון, ב-2001 ל-145 בכל העולם היום. ולאטוס מרבה היום בסיורים ברחבי העולם, מבקר ביעדים שאליהם מגיעים מטוסי החברה, במסעדות ובאטרקציות החדשניות שצצו ביוון מאז המשבר. בין השאר הוא מסקר גל חדש של שפים, שמשלבים מרכיבים מקומיים וטכניקות בישול נורדיות, צרפתיות ואסייתיות ומבקר במשקים של "יצרני מערכה שנייה" – אנשים שנותרו חסרי עבודה וחזרו לכפרים שבהם נולדו, שם החלו לייצר ולמכור מוצרים יווניים תוצרת בית, בהצלחה מדהימה."אני חושב שאחרי המשבר כולם התחילו להיות יותר יצירתיים ויותר קואופרטיביים", אמר ולאטוס.

דיברנו על ימי סמיטלו, איזה כיף היה להיות צעירים ומטומטמים כל כך. "זאת היתה מסיבה נהדרת", הוא אמר. "הרווחנו הרבה כסף, עבדנו הרבה, אבל כולם היו שמחים אז. חשבנו שהמסיבה תימשך לעד, ולכן חיינו ככה. לא חשבנו שזה עלול להיגמר בתוך כמה שנים". כשהקשבתי לו הבנתי שחברי היוונים, אפילו יותר ממני, מסתכלים על אותן שנים כעל תקופה רחוקה וזרה – כמו חלום רחוק.

כפי שקורה לא פעם כשאני מבקרת ביוון, פגשתי חברים של חברים וממש בשעות שבהן הייתי צריכה להתחיל לנסוע לכיוון שדה התעופה מצאתי את עצמי במסיבה שלא רציתי לעזוב. המסיבה המסוימת הזאת היתה מעט מהודרת יותר ממה שהתרגלתי אליו. את המסיבה יזמה אפרודיטי פנאיוטאקו, מנהלת התרבות של קרן אונסיס. נוראה ומוזרה כמו הרבה אריסטוקרטים ים תיכוניים אחרים, היא הכוח המניע שמאחורי שובה של הקרן לתפקיד מוביל בזירת התרבות של אתונה.

Booze Cooperativa, בית קפה ססגוני
Andrea Wyner / NYT

"אני חייבת לומר שמעולם לא הרגשתי קרובה במיוחד לעיר הזאת", אמרה פנאיוטאקו כשישבנו על גג הווילה שהיא חולקת עם בן זוגה, אנתוני ס' פאפדימיטריו, נשיא אגף העסקים וטובת הציבור של קרן אונסיס. הסתכלנו על רובע מץ, שנראה מהגג כשכבות של רעפים אדומים ושיכונים שמעבר להם מתנשא האקרופוליס כהתגלות.

"אני חושבת שאתונה משתרעת מאחורי טוב ורע, מאחורי יופי וכיעור", היא אמרה. "אני לא חושבת שערים אמורות להיות יפות בכל מקרה. אני חושבת שהן צריכות להיות מעניינות. הן צריכות להיות מלאות חיים. אתונה, ללא ספק, היא עיר שוקקת חיים. אין בה העצירות וההסתיידות שיש בערים כמו ניו יורק, פריז או לונדון, שם לא משנה מה תעשי, איש לא יבחין בך. אתונה היא עיר שמשתנה ללא הרף".

בעודנו משוחחות הגיעו לבית אורחים – בעלי גלריות, מפיקים, אמנים וסופרים שזכו במענקים של קרן אונסיס. רובם יוונים, אבל חלקם לבנונים, שקיבלו את המענקים במסגרת המאמצים של קרן אונסיס להגביר את חילופי התרבות עם המזרח התיכון. היין זרם, המוזיקה היתה חזקה יותר וכללה בוסה נובה, דיסקו איטלקי ורבטיקו יווני. השמש החלה לשקוע בשמי אתונה. כשיצאתי לשדה התעופה כמעט כולם רקדו.

___

כתבה: צ'רלי וויילדר, הכתה המלאה בניו יורק טיימס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות