סקי בדולומיטים: סנוב, ספארי באלפים האיטלקיים כבר עשית? - איטליה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סנוב, ספארי סקי בדולומיטים כבר עשית?

לכתבה
הרי הדולומיטים FOTOCROMO / Shutterstock.com

חובבי הסקי בעולם כבר מכירים, אולם באיטליה גלישה מאתר לאתר שכוללת חציית עיירות ועמקים ציוריים, היא נדירה. עכשיו אפשר לעשות זאת בסקי בדולומיטים

5תגובות

נכון, כל הר הוא יחיד במינו. אבל ברוב אתרי הסקי קצב ההתרחשויות צפוי פחות או יותר מראש. לכן, כששמעתי על "ספארי סקי" בהרי הדולומיטים, האלפים האיטלקיים, הכולל חציית עיירות ועמקים ציוריים כמו אלה בקורטינה, צ'יווטה, ואל גרדנה ואראבה, משולב בלינה בפונדקי אלפים (לא מרדף נמרים, למרבה הצער), התחלתי להסתקרן.

לא זו בלבד שהרעיון דיבר לפן ההרפתקני שלי, הוא כלל גם פיתוי שיווקי: אני גולשת סקי ברמה בינונית טובה למדי. בארצות הברית, גלישה מבקתה לבקתה היא משימה המיועדת למומחים. לא כן בהרי הדולומיטים, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו בצפון מזרח איטליה. האזור עתיר בפסגות מחודדות, רמות משופעות ומורדות תלולים מדהימים, על כן בימים כתיקונם נערכות פה תחרויות גביע עולם. גיליתי אזורי גלישה נאים. 86% מהמסלולים הם אדומים (בינוני) וכחולים (הקל ביותר), אידיאלי לאתלטים שמעדיפים מורדות רחבים וקלים על פני מסלולים צרים ומאתגרים של גולשי סקי מתקדמים.

Passo San Pellegrino
SUSAN WRIGHT / NYT

יתרה מזו, בקתות הרים אופייניות באיטליה, הקרויות ריפוג'ו (rifugio) אינן דומות כהוא זה לבקתות הספרטניות של צפון אמריקה. אלה הם פונדקי חמד מעוצבי ומנוהלים לרוב כעסק משפחתי, המצטיינים ביפי הנוף שנשקף מהם ובמטבח הטעים, ומשלבים את הלבביות של דרום הרי טירול מתמזגת עם הטעמים המעודנים של צפון איטליה.

 Rifugio Fuciade
SUSAN WRIGHT / NYT

גלישה במסגרת Dolomiti Superski, עם כרטיסיית מעבר, שמאפשרת לגולשים גישה ל־12 עמקים על פני שטח של כ־1,300 קילומטר עם 450 רכבלים ומעליות, אינה דבר פשוט. הגולש חייב לדאוג להסעות באוטובוס או מכונית אל אתרי סקי מסוימים, התקועים במעברים הרריים צרים.

גורמי תיירות מקומיים החלו להגות את רעיון הספארי סקי, גלישה במסלולים מגוונים, בשילוב שהייה ב"ריפוג'ו" למיניהם, שמאפשר לנופשים להתנסות במדרונות גלישה שונים, בלי הטרחה המתלווה לכך. אף שהרעיון יכול להישמע כגימיק שיווקי, הפופולריות שלו הולכת וגדלה בכמה ארצות, בהן צרפת, שווייץ וקנדה.

קניתי חבילת ספארי של חמישה לילות של "דולומייט מאונטיינס" (Dolomite Mountains), חברה המציעה מדריכים מקצועיים והעברת הכבודה של חברי קבוצת הספארי הקטנה שלה.

המסע החל בעיירה האופנתית קורטינה ד'אמפצו, שבה חנויות מוצרי העור בלטו מקורסו איטליה, מדרחוב השופינג שסחרר אותי בשלטי "סאלדי" (סוף עונה) שלו, שינו את תוכניותיי לנמנום של אחרי הטיסה.

שלטים שמובילים לבקתות שינה
SUSAN WRIGHT / NYT

מאוחר יותר, כשהקבוצה - שלושה אמריקאים, שני בריטים וברזילאי - נאספה לארוחת הערב, הבנתי עד מהרה שאני הסבתא של כולם (אם כי סבתא שיקית מאוד במגפיים החדשים והמפונפנים שקניתי זמן קצר לפני כן). חייכתי ולגמתי קצת יין וניסיתי לא להיתקף בפאניקה בגלל מה שהיה ברור לכולם: אצטרך להתאמץ כדי לשמור על הקצב של המילניאלים הזריזים האלה.

אחרי שנת לילה ראשון מקוטעת (ג'ט לג, יין וביטחון עצמי מופרז הם שילוב מאוד לא מוצלח), חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לשחרר קצת את השרירים בגלישת ניסיון לפני הפגישה עם המדריך. אזור הסקי טופאנה אינו קשה, כך נאמר לי, בעיקר מסלולים כחולים ואדומים וקצת שחורים מתקדמים. מה כבר יכול להשתבש?

באותו הבוקר, כשירדתי ברכבל של פרצ'יה נל סיאֶלו, כיסה את ההר ערפל כבד. הכל היה לבן כשיצאתי ברָא ואלֶס בגובה 2,460 מטר מעל פני הים. ציפיתי למצוא שלטים עם הכוונה לחימום קל, אבל הם לא היו בנמצא. במקום זאת ראיתי שלט שבו נכתב: "מסלול לגולשים מנוסים", וכך הגעתי למסלול מספר 151 — Pista Forcella Rossa — מסלול באורך 2,070 מטר בין ערוצים עם ירידה תלולה באורך 985 מטר. למזלי ריחם עלי ונציאני באמצע שנות ה-30 לחייו (נהרות הזיעה שזרמו ממשקפי המגן שלי הוכיחו לו מן הסתם שמקומי לא במסלול הזה), שהדריך אותי במורד המדרון התלול ביותר של קורטינה ועצר כל כמה סיבובים כדי לוודא שלא נפלתי. בפעם הבאה שאבוא לוונציה אלך לבקר את פייטרו פאקאניילה ואזמין אותו לבירה.

Forcella Rossa

המצב השתפר אחרי שפגשתי את אחד המדריכים מאוחר יותר. השמש סילקה את הערפל, והנוף המפורסם של קורטינה, הצוקים מכוסי השלג של הרי האזור (קול רוסה, קריסטאלו, פאלוריה, סוראפיס, רוצ'טה, בקו די מצודי), נגלה לעין. המסלולים הכחולים והיפים, שהתעקלו מסביב לאתר משחקי החורף שנערכו ב-1956 בטופאנה, נראו סבירים בהחלט, כמו המסלולים של וייל בקולורדו או פארק סיטי ביוטה. למזלי יש בספארי הסקי הרבה מדריכים, כך שהגולשים המנוסים יכלו להיפרד מהאחרים ולגלוש במהירות, ואילו אני גלשתי בנחת בקצב איטי יותר.

אחרי ארוחת הצהריים הייתי מותשת, והייתי מאושרת אילו יכולתי ללכת לנוח. אבל הנה האתגר: בספארי סקי אי אפשר לחזור לאחור כשעייפים. ראשית, אין "לחזור לאחור" כי הרעיון הוא לעבור מאתר לאתר. ואם לא הזמנתם טיול פרטי, אתם נשארים עם הקבוצה ומתנהלים לפי תוכנית סיורים קבועה. תצטרכו לבלוע אספרסו או שניים ולהמשיך לרוץ (עם זאת, אם יש בעיה רצינית, החברה תשלח מישהו שיביא אתכם). תחבתי לפי כמה ריבועי שוקולד כהה (מצרך חיוני שתמיד צריך שיהיה במלאי כשגולשים) וסילקתי את העייפות בידיעה שאצליח לנשום לרווחה בנסיעה הקרובה במונית אל צ'ינקווה טורי.

אחרי נסיעה ברכבל וגלישה במסלול קצר, התחיל לרדת שלג כשהגענו לריפוג'ו אוורו (גובה 2,375 מטר) והצוקים של צ'יווטה ומרמולדה זהרו באור ורוד של השקיעה. מגפי הסקי הוחלפו בנעלי בית ואני עליתי שלוש קומות לחדרי, חדר ספרטני עם זוג מיטות תואמות ושידה. לא משנה, שמחתי לשכב ולמרוח משחת Tiger Balm על הירכיים הכואבות שלי. אחרי חדר צנוע כל כך, ארוחת הערב המפוארת ורבת המנות שהמתינה לנו היתה הפתעה טעימה: בשר צבי בריבת דומדמניות הרים, צלי בשר אייל עם צנוברים, תפוחים וניוקי ממולאים בריקוטה ותאנים.

רכבל בדולומיטים
SUSAN WRIGHT / NYT

כשהתעוררתי עם עלות השחר, ראיתי את הזריחה עוצרת הנשימה ואחרי ארוחת בוקר מהירה עליתי על המגלשיים שלי ויצאתי החוצה. אבקת שלג חדשה רחשה מתחת לרגליי. כשגלשנו, המדריך הצביע על מבנה אבן לא מהוקצע שהוסתר חלקית על ידי השלג. זהו צ'ינקווה טורי, הסביר. זה היה מעוז בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשהאיטלקים חצבו בונקרים בהרים כדי לעקוב אחרי האוסטרים והגרמנים. אלפים מתו באותה "מלחמה לבנה" שהתחוללה בין צוקי ההרים בטמפרטורות מתחת לאפס. הבניין שלידו עברנו היה בונקר מתקופת אותה מלחמה, אחד מני רבים באזור הזה.

הועברנו לאתר צ'יווטה ואחרי כמה גלישות כבר נהניתי במסלולי הביניים שעברו בין יערות אורנים מכוסים בשלג. האזור הזה הוא האהוב עלי ביותר. עם הנופים המרהיבים שלו ואווירת שנות ה-60 (כולל כיסאות הרכבל החורקים) הוא נראה כמו אחת התמונות המבריקות של הצלם סלים ארונס על אנשים יפים במקומות יפים.

Ampezzo Valley
SUSAN WRIGHT / NYT

ההפסקות היו מהנות כמעט כמו הגלישה. בבתי הקפה בהרים שתינו גראפה ואכלנו Kaminwurz — הנקניקיות המעושנות של דרום טירול. גראפה היא חלק מטקס ההתחממות, והעובדים במקום מכינים משקאות מיוחדים שמוגשים בכוסות בגודל אגרטלים, בתוכם צפים חלקי פירות ועשבי תבלינים כמו ערער, אורן ואשוח. באותו אחר צהריים נאמר לי שכוסית גראפה תסייע לי לשפר את מהירותי. אני חושבת שזה נכון.

כמה מילים על תרבות הסקי באיטליה: זוהי בפירוש משימת "עשה זאת בעצמך". הרעיון שיבוא אליכם עובד, יגיש לכם את המגפיים המחוממים שלכם ויביא לכם את המגלשיים מהמחסן לשלג בצירוף ספל שוקו חם, פשוט אינו עולה על הדעת פה. אחרי שאתם שוכרים את הציוד בעיר, אתם אלה שצריכים לסחוב אותו אתכם לכל מקום, עד לגונדולה (כן, יש הרבה גונדולות) ולהעמיס אותו על גג המונית עד לאתר הסקי.

אין כאן "שגרירי הרים", כמו באתרי סקי אחרים (בעיקר אמריקאיים), שמסייעים בהכוונה או עוזרים לכם לקום אחרי נפילה לא נעימה. אבל כל זה נשכח במדרונות, בתוך נוף ציורי המתאים לגלויות, שעה שמסביבכם מתעופפים גולשים מנוסים שלבושים בבגדים ססגוניים ונראים כמו ציפורים אקזוטיות.

ביום השלישי, אחרי שעברנו שלושה או ארבעה אתרי סקי ביום, התחילו כולם להיראות זהים. רצף של מדרונות מסנוורים המכותרים בצוקים דמויי נוף ירח, שצבעם השתנה מאפור בהיר לאדום בוער כשהשמש עברה מעליהם. באותו יום נפלא התקרבתי מאוד לדהירה במורד ההר - עד כמה שיכולה לדהור פנסיונרית שרגליה רוטטות - כשעפתי במורד מסלול Ciampac וראיתי את קרחון מרמולדה מבהיק במרחק.

ארוחת הצהריים ביום הרביעי, כמו בכל שאר הימים, היתה משתה שנמשך שעה וחצי. הארוחות התחילו במזנונים מלאים נקניקים שונים, אנטיפסטי, גבינות, גראפה וריבות ביתיות. למרות שכל אלה יכלו להספיק בקלות כארוחה מלאה, הם היו רק המתאבן למנות כמו ניוקי ממולאים בגורגונזולה וצנוברים, סלט ארטישוק מתובל באגוזים ורימונים ומכוסה בפרמזן, וסטייקים מבשר סינטה מכוסים בשפק. אחרי גלישה של שש שעות, זה היה פינוק ללא כל רגשי מצפון.

בלילה האחרון נשארנו ללון בעיירה סן קאסיאנו כדי שנוכל לעלות על טיסות הבוקר בדרכנו הביתה. נאספנו בסאונה הפינית של מלון רוסה אלפינה, לסיבוב ניצחון מיוזע של מרתון הקארדיו שלנו. המסע היה אמנם מתיש לפעמים, אך גם תערובת מלהיבה של בילויים ותרבות אלפינית.

מוקדם יותר באותו היום קניתי שוקולד מתוצרת דרום טירול והכנסתי לאחד הכיסים במעיל שלי. בפעם הבאה שאסע לעשות סקי, אני אוכל אותו ואזכר בדולומיטים.

כתבה: איימי טארה קוץ' לניו יורק טיימס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות